60 - האם הייתה תנועה פרטיזנית יהודית נפרדת במלחמת העולם השנייה?

התנועה הפרטיזנית הסובייטית בנתה את תשתית הלוחמה שלה (בסיסים, נשק, ציוד, תקשורת, קשרי אנוש) על האוכלוסייה המקומית. הפרטיזנים הסובייטים היו משענת ניכרת ללוחמים היהודים ברוב השטחים ששלטו בהם, על אף הצרות ומעשי הרצח שרבים מהם ביצעו ביהודים.
מבחינה ארגונית היחידות הפרטיזניות היהודיות היו חלק מהתנועה הפרטיזנית של הסובייטים, אבל מבחינה מהותית הן היו תנועה ייחודית, נפרדת. יחידות יהודיות שהיו עצמאיות בזמן יסודן והפכו אחר כך, בתוקף צו, למעורבות, התקיימו לצד יחידות פרטיזניות סובייטיות שבתוכן מעורבים לוחמים יהודים בלבד, לפעמים היה פרטיזן יהודי יחיד ביחידה פרטיזנית סובייטית.
לפרטיזן היהודי הייתה ייחודיות בסביבה שפעל בה ולחם מתוכה.
כל יהודי שנמלט מהגטו לשדות וליערות – ברח אל הפרטיזנים. בעיניים בהולות, רעבות, ביקש מאחז לקיום – ולו לרגע, וביקש לנקום.
הרגשת הנקמה בגטו קיננה בלב כל אחד, מילד ועד ישיש. היא הייתה לעיתים סם-החיים היחיד שהזרים מעט כוח בעורקים, בתוך הייאוש הגדול, ונתן את עצם הרצון לחיות. רצון שהגרמנים בתחכום שטני עשו הכל כדי לשבור אותו. מעולם לא ננסכו במילה 'נקמה' מטענים אנושיים בעוצמה כזו כמו הפעם.
גם התקווה, במידה הזעומה שהייתה קיימת, נמזגה כולה בתוכה והייתה תפילת הלב היחידה על פי בורות הדמים.
מעטים ביקשו מחסה בבתי איכרים, אבל רובם נאלצו להימלט ליער לאחר התנסות קצרה ומרה.
אסור לשכוח שעצם הכמיהה העזה לשרוד על אף המשמיד הנאצי הטוטלי, היא פן של נקמה.

הנמלטים חיפשו נשק. הם נברו בכפרים וביערות, בנהרות ובאגמים באזורי קרבות שננטשו. הם חברו לחבורות כשרובים או אקדחים ספורים ברשותם, ולפעמים גם כלי נשק אחד בלבד, ומשכו אליהם את עיניהם הטורפות של איכרים מלשינים, שוטרים וגרמנים.
בדפי הספר שלפניכם תמצאו את סיפוריהם ומחיר הדמים ששילמו, והם עדות חותכת על הסכנות שעמדו בפניהן.
סיפור מאבקם ומלחמתם עולה לפעמים במידת הסיכון שבו על מאבקם ומלחמתם של פרטיזנים בני עמים אחרים.
הפרדוקס הוא שבעוד היהודי הממוצע צריך היה להוכיח שהוא אכן פרטיזן, כרבע מכלל הפרטיזנים הבלארוסים היו מחנות משפחתיים של לא-יהודיים. חלקם הגדול, אם לא מרביתם, הוקמו ערב השחרור והם קיבלו הגנה ואספקה שוטפת מהיחידות הפרטיזניות .
המטה הפרטיזני הבלארוסי לא שלל מהם את חברותם בתנועה הפרטיזנית.
יהודים שהשמדתם הטוטלית הייתה המטרה העקבית ביותר בין מטרותיה של גרמניה הנאצית – עובדת פרטיזניות הייתה נתונה בספק, ולכן גם לא מיהרו לעזור להם ולהציל אותם, על אף שהצלת חייהם, מלבד היותה מעשה הומאני שאין דומה לו באצילותו, הייתה גם מעשה אנטי-נאצי מובהק.
ההגנה על האוכלוסייה האזרחית כלולה בעקרונות שהותוו לתנועה הפרטיזנית בראשית היווסדה, בהוראות המפורשות של המטה הפרטיזני הכללי. לאוכלוסייה היהודית שתחת הכיבוש הנאצי אין כל אזכור.

השפעות שליליות על הפרטיזנים
הפרטיזנים הלא יהודים הושפעו מהתעמולה הגרמנית בהיותם ביערות. התעמולה המתוחכמת הידועה לשמצה בהצלחתה לא פחות מבשדה הקרב, עסקה בשטיפת מוח אגרסיבית. "אין שקר שאינו מתקבל. יש רק שקר שלא חזרו עליו די הצורך", ידועה אמרתו של גבלס, שר התעמולה הגרמני.
בהתאם לגישה זו, היו הגרמנים מפיצים כרוזים שכוונו לפרטיזנים ונכתבו ברוסית. תוכנם היה פרובוקטיבי, יהיר וגס:
"מה אתם יושבים ביערות?! אתם שומעים בקול הז'ידים?! שובו לבתיכם ותחיו חיים טובים. לא נעשה לכם מאומה. עוד מעט נכבוש את מוסקבה וסטלינגרד. נסיים את המלחמה ולא תוסיפו לראות יותר קולחוזים. אל תשמעו בקול הז'ידים שמרמים אתכם מאז ומעולם!"
גם אם הפרטיזנים ראו בגרמנים אויבים מרים ולא חשבו לציית להם, עדיין הבסיס המשותף של האנטישמיות היה בסיס רחב, והתעמולה הגרמנית מצאה קרקע פורייה ומוכנה לזריעת רעיונותיהם הגזעניים בקרב הפרטיזנים.
נכון, הפרטיזנים המשיכו להיאבק בגרמנים ולהילחם בהם, אבל את הגישה הגרמנית של 'הרוג ביהודים ככל יכולתך' – את הגישה הזאת הפרטיזנים אימצו בכל לבם. מי יותר ומי פחות, אבל הם הושפעו.
ההתנהגות המחפירה אל הנמלטים היהודים מהגטאות ואל הפרטיזנים היהודים ביחידות הפרטיזניות היהודיות נקבעה במידה רבה לפי נטיות המפקד או הצוות הפיקודי. גם ההרכב האנושי של היחידה היה בעל משקל בהחלטה רחבת טווח זו שלעיתים קרובות התקבלה מתוך הסכמה שבשתיקה ובלי יותר מדיי דיונים.
לא ידוע על הודעה או הוראה מטעם השלטונות הסובייטיים או מטעם המטה הפרטיזני שעסקה בנושא היהודי. אי אפשר לדעת אם הנושא נדון בכלל באחד הפורומים הללו. יש הטוענים שהייתה הוראה מרומזת כזאת ששחררה את הרסן ונתנה את הלגיטימציה להצלת האדמה בלי היהודים שהיו עליה.
אבל ייתכן מאוד, וזה הדבר הסביר ביותר, שסיבה אחרת הייתה לדבר. ההתנהגות הקרה והפניית העורף כלפי היהודים המבקשים להינצל בסערת ההשמדה הגדולה ביותר בהיסטוריה – באה כתוצאה מאווירת העוינות והתחושה שהכול מותר בכל הנוגע ליהודים. אווירה כזאת כוחה חזק ואפקטיבי יותר מכל הוראה כתובה או מילולית.


שפסל ברזובסקי מיאנוב נתקבל לגדוד 'סטאלין' של האגודה הפינסקאית, והשתתף בקרבות רבים נגד חיילי האויב. בפיקודו התקיפה כיתתו יחידה של ארבעים גרמנים ואנשי ולאסוב ממארב שהציבו להם. האויב הגרמני סבל אבדות כבדות מנחת זרועו והשם של ברזובסקי כיכב בראש הרשימה שכל חייל גרמני נדרש למצוא ולחסל.
ברזובסקי לא הסתפק בפן המלחמתי שבו ובסילוק כוחות האויב מן האזור. הוא טרח לפתח את הצד האנושי שבו ולא שכח מכך גם בימים הטרופים הללו. הוא סייע רבות למחנות המשפחה היהודיים והקדיש מזמנו ומכוחו על מנת שיהיה בהם מספיק מזון והגנה בשעת הצורך. באפריל 1944 הצליחו המאמצים הגרמניים לשים עליו עליו יד. סמוך לקאמין קושירסק כותר גדודו של ברזובסקי על ידי כוחות גרמניים. ברזובסקי פרץ את הכיתור הגרמני אך נפל מן הפח אל הפחת: הוא נתקל בקבוצה אוקראינית עויינת, לחם בהם עד כדורו האחרון, נתפס חי, ועונה באכזריות חסרת לב עד מותו בידיהם הרצחניות.