61 - מבעד לדמעות האבל הציץ השחרור המתקרב

ליער הגיעו שמועות על גייסות גרמניים גדולים הנעים בכיוון לקרמיין. שלושים לוחמים יצאו כחיל חלוץ, אחריהם המחנה המשפחתי. שאר הלוחמים – כמאסף. לאחר שעבר הגל הגדול של הגרמנים נתקלו הלוחמים בקבוצה קטנה יותר של האויב הנסוג. הלוחמים כיתרו אותה ולקחו אותה בשבי. היו בה שבעה עשר גרמנים שבאו על עונשם, עונש מוות כשיהודי המחנה מטיחים בהם את מה שחשבו על הנקמה הזעירה באויביהם.
"בעד אבי", צעק אחד.
"בעד אמי", אמרה אחרת בזעם עצור.
"בעד ילדי", נשמע קול מרוסק מייבב אחריהם.

לאחר מספר שעות כבר נראו ראשוני הטנקים של הצבא האדום. חיים פייגלמן – הקומיסר של יחידת 'זורין' ואנטולי וורטהיים – ראש המטה התייצבו בפני ראש הגדוד קריינין, גם הוא יהודי, מפקד בצבא האדום.
המפקד הכיר מיד שלפניו עומדים פרטיזנים והוא ניגש אליהם, חיבק אותם ובכה... הוא נתן הוראה לתת להם שק עם שימורי בשר ושק צנימים ושתי מכוניות-משא מדגם 'פורד' שהסיעו את אנשי 'זורין' למינסק.
למינסק. חזרה הביתה.
היהודים שחזרו למינסק מתוך רצון להשתקם ולהתחיל חיים תקינים, לא תיארו לעצמם איך ייראה הניסיון הזה לחזור הביתה - - -



9 במאי 1944.
אברהם גרנובסקי, חייל הצבא האדום ביקר אחרי השחרור בעיר מולדתו יקטרינופול שבפלך חרסון שברוסיה, חשב וקיווה וחלם למצוא לפחות חלק ממשפחתו. הוא היה ריאלי וידע שאת משפחתו כולה לא ימצא.
ואם חלילה לא יפגוש מישהו מבני משפחתו, כך היה בטוח, לפחות יפגוש את שכניו ומכריו, או לפחות חלק מהם.
אבל המציאות האכזרית היכתה בפניו הלא מאמינות: הוא מצא בחיים רק את סוניה דיאמאנט בת החמש עשרה שסיפרה לו על הטרגדיה האיומה של יהודי יקטרינופול, שפולה וזבאניגורוצקה.
אברהם גרנובסקי לא היה היחיד שניצב מול המציאות הנוראה המום, כאוב ומרוסק.
בקרסנופוליה שבאיזור מוהילב הייתה קהילה שמנתה אלף ושמונה מאות נפש.
הייתה.
מכל הקהילה כולה, על החיים שתססו בה והחלומות שרקמו האנשים החברים בה, מכל התינוקות והילדים, הצעירים והקשישים, הנערות והקשישות, מכולם נותרה רק יהודייה אחת בשם לידה ויסוצקי.

במאריופול שבאוקראינה לא היו חדשות טובות יותר.
שישה יהודים בלבד ניצלו מתוך בורות ההריגה. ששת היהודים הללו גילו לחרדתם שהם נותרו לפליטה מתשעת אלפי היהודים שהיו בעירם.
לא הורים, לא בני זוג, לא ילדים, לא שכנים ולא מכרים, לא בני דודים ולא אחיינים, רק ששתם ואף אחד אחר לא.

המפונים שהוגלו לעומקי רוסיה ומשוחררי הצבא האדום שחזרו לעריהם נאלצו להציל פרטים על גורל משפחותיהם וגורל האוכלוסיה היהודית בכלל מפי הלא-יהודים, כי במאות קהילות לא נשארה אף נפש יהודית חיה!

שרידי הפרטיזנים היהודיים
ואולי ביערות? ביערות, שם לחמו היהודים בחירוף נפש והשאירו עקבות שהוטבעו בשלוליות דמם תוך כדי מלחמה מול האויב המשותף להם ולסובייטים, אולי שם ניצלו יותר יהודים?
הנתונים היבשים מוכיחים שלא.
למרות העובדה שבאזורים המזרחיים של אוקראינה ובלארוס קמה תנועת פרטיזנים עם פלישת הגרמנים כבר במחצית השנייה של שנת 1941 בניגוד לאזורים המערביים שבהם התפתחה התנועה רק במחצית השנייה של 1942 – גם ביערות לא ניצלו יהודים רבים.

זאיצ'יק, פרטיזן מגדוד 'גולאיאב', מצא בין הניצולים רק את משפחת החייט וישנבסקי, משפחת בורסקאים ונערה אחת בשם גניה, כולם מן העיירה גלוסק. מלבדם פגש גם בחור אחד בשם נחומצ'יק מן העיירה אוזדה; הם ברחו ליערות הסביבה עוד לפני פלישתם של הגרמנים והיו ממארגני הגדוד הפרטיזני 'גולאיאב'.
כמעט כל הפרטיזנים היהודיים שנמצאו בעשרות הגדודים שחנו באזורים גלוסק וסטארובין, היו יהודי העיירות לנין ופוהוסט-זאגורודסקי שבמערב בלארוס, והם הגיעו לשם לאחר בריחתם ממחנה העבודה בהאנצאביץ'.
היהודים שבחטיבותיהם של 'קובפאק', 'סאבורוב' ו'פיודורוב' היו מחיילי הצבא האדום שנשארו תקועים בעורף. בודדים מהם היו ניצולי הערים והעיירות שבאוקראינה, וגם אלה בעיקר מאוקראינה המערבית.

מה פשר הדבר שדווקא ברוסיה הסובייטית לא הושיטה האוכלוסייה עזרה ליהודים, ומספר הניצולים הוא אפסי, אפילו בהשוואה לפולין האנטישמית? ומדוע לא ברחו היהודים ליערות שחטיבות פרטיזניות חזקות כבר פעלו בהם בשנת 1941? ולמה לא הסתתרו היהודים אצל מכריהם הלא-יהודים שאיתם חיו בידידות במשך עשרות שנים שאחרי המהפכה כשווי זכויות ושווי חובות במפעליה השונים של המדינה?
מה פשר הדבר?!
מסתבר שגישתם הרצחנית של הפולשים הנאציים לאוכלוסייה היהודית הייתה גילוי מזעזע לרצונם הפנימי של שאר העמים בשטחים הכבושים.
האוקראינים, הבלארוסים ושאר עמי האזור התרגלו במשך עשרים וארבע שנות השלטון הסובייטי לראות את היהודים כאזרחים שווי זכויות, לכאורה, ואולם למעשה, על פי רוב היהודים עלו עליהם בהיררכיה המשקית של ברית המועצות, ומן הסתם הייתה הקנאה בהצלחתם חלק מהסיבה לראות במותם. כשהמתחרה מת – אין תחרות.
מיד כשהנאצים פלשו הוכרז על השמדת האוכלוסייה היהודית.
הגרמנים לא היו רחמנים במיוחד כלפי הנכבשים, וחוללו שמות באזורים הכבושים. הגרמנים תלו, רצחו והרגו גם רוסים, בלארוסים ואוקראינים בגלל כל חטא קטן, אבל בעיקרון היו שאר העמים אנשים שנועדו לחיות, אם רק יצייתו להוראות הכובשים. יוצאים מן הכלל היו היהודים. להם לא ייעדו הגרמנים חיים עלי אדמות.

ברפורטאז'ה 'אוקראינה ללא יהודים' כותב ווסילי גרוסמן ('אייניקייט', 2 בדצמבר 1943):
"באזורים הכבושים הענישו ורצחו הגרמנים בעד כל פשע קטן ואפסי. בעד דיבור בלתי אוהד היה אדם צפוי להיתלות. אולם את היהודים השמידו הפשיסטים אך ורק בגלל היותם יהודים"...

טטיאנא לוגונובה הרוסייה, מחברת הספר 'בעירות סמולנסק', נדדה הרבה בערי בלארוס וכפריה. בתחילה חששה להיכנס לישובים שחנה בהם חיל מצב גרמני, אך מיד נוכחה לדעת שאין שום סכנה נשקפת לנערה רוסייה, אם אינה חשודה בהשתייכות ללוחמי המחתרת ואם אינה קומוניסטית פעילה. האוכלוסייה ידעה מראשית הפלישה שאין סכנה לאזרח שאינו מתערב בפוליטיקה. הסכנה ככלל, כלאום, נשקפה ליהודים בלבד ולא לנוצרים.
בספרה, מצטטת טטיאנא איכרה זקנה שלימדה אותה את התורה כולה בקיצור נמרץ:
"אל תפחדי, תינוקת שלי. הם (הגרמנים) אינם פוגעים לרעה בנוצרים... הנה אשיג בשבילך צלב קטן. מאז כניסת הגרמנים מייצר אותם אחד משלנו"...

איבאן קוזלוב שהיה מארגן המחתרת בקרים סירב להשאיר לפעולה במחתרת את הבחורה היהודייה פוליה גובארדובסקי, חברת ה'קומסומול'.
תמימותה של פוליה והאמון שנתנה בבני אדם בלי שום ניסיון להביט למציאות האנטישמית בעיניים פקוחות ובניתוח שכלי – כמעט והביא למותה.
בספרו 'מחתרת ברקים' קוזלוב מספר כיצד התרגשה משהסביר לה את סיבת סירובו ואיך האידיאל של 'אחוות עמים' עדיין פעפע בה בלי להתעדכן במציאות השחורה בעולם:
'נולדתי וגדלתי בימי השלטון הסובייטי', אמרה פוליה, 'ומעודי לא הרגשתי אפליה בין יהודי לרוסי. ועכשיו, כשצריך להגן על המולדת, אתה מזכיר לי את מוצאי'...
אמרתי לה: 'הגרמנים משמידים את היהודים באכזריות איומה'...
אך היא בשלה:
'ואני סבורה שהגרמנים יעשו אותם שפטים בכל האנשים הסובייטיים'...
לפי מראה החיצוני הייתה דומה לארמנית והחלטתי למלא את מבוקשה ולקבלה למחתרת מצוידת בתעודה של בת ארמנית. אמה ואחותה צריכות היו לנסוע עם המפונים בעורף".

בספר 'הועד הגלילי של המפלגה במחתרת' מסופר גם על א' פיודורוב, מפקד הפרטיזנים, כי ידע על גורלו הייחודי של היהודי תחת שלטון הגרמנים, והוא מפציר ביעקב זוסרמן, חייל הצבא האדום שנשאר בכיתור, כי יוותר על מחשבתו להגיע אל משפחתו בעיר נאז'ין, ויישאר עמו ביערות בגדודו:
"אל תלך לנאז'ין, הן ניכר בך לפי מראך שיהודי אתה, ומיד יתפסו אותך... אם תושמד משפחתך, הרי תוכל לפחות לנקום את נקמתה"...

רצחו וגם התעלמו מהרצח
פאטרו וארשיגורה היה סגנו של קובפאק, מפקד גדוד פרטיזני, והוא מתאר בספרו 'אנשי המצפון הטהור' את גורלו של כפר פולני קטן בווהלין שהושמד בידי הפשיסטים האוקראיניים. התיאור המופיע באריכות ובדרמטיות אינו מזכיר אף במלה אחת את הטרגדיה של העם היהודי.
קשה לומר שלא ידע דבר על השמדת מאות אלפי יהודים בעריהן ועיירותיהן של פולסיה, אוקראינה וגליציה – ארצות שגדודו של קובפאק עבר דרכן במסע פשיטתו המפורסם בשנת 1943. שנה מחרידה לעם ישראל, שנת הטבח הגרמני באוכלוסייה היהודית.
ממש בלתי אפשרי לטעון שהיקף הטבח נעלם מעיניו, כי הרי בגדוד שלו היה גם מספר ניכר של יהודים שניצלו מן הטבח והצטרפו לגדוד, וסיפרו על דרכם העקובה מדם בהימלטות אל היערות...
גם בספרו של סידור קובפאק 'מפוטיבאל עד לקארפאטים' אין שום הד לשואת ישראל בגלילות שדרכם עברו חיילותיו.
בשורות לוחמיו נמצאו עשרות יהודים ואחרי שחרור יהודי סקאלאט הוקמה בגדודו אפילו פלוגה מספר שבע, פלוגה יהודית לאומית, אבל אין בספרו זכר לשם יהודי.
ולא רק זאת. הוא גם מוסיף משפט אופייני, כשבא לספר על הצטרפותו של הקצין דוד באקראדזה לגדודו:
"כולנו היינו מרוצים שאלינו – נוקמי העם האוקראינים, בלארוסים ורוסים – נצטרף איש אמיץ ממוצא גרוזיני".
ומוזר יותר, אפילו על מעשהו הנועז בשחרור יהודי סקאלאט שסגנו וארשיגורה הצליח כל כך לתארו במפורט ובדרמטיות בספרו בפרק 'עזרת הממשלה והפרטיזנקה הסובייטית בהצלת יהודים', עובר קובפאק בשתיקה גמורה. והרי אין לייחס לקובפאק נטיות אנטישמיות...
ואולי מבחינתם היו היהודים סוג של יתוש, כל ההורג בהם הרי זה משובח, ומה טעם ועניין יש בדיבור וסיפור על יתושים?
השנאה הבסיסית עיקרה לחלוטין כל רגש אנושי.
האנטישמיות מנעה את האפשרות להתבונן ביהודי כעל יצור אנושי בעל זכות לחיים.
התיעוב האוטומטי כלפי היהודים לא אפשר לעיניים לראות את הרוע והאכזריות שהתממשו לראשונה בהיסטוריה מתוך מחשבה תחילה ומתוך רצון להשמדה טוטלית.