21 - מעשי נקם ברוצחי יהודים

מעיד אהרון שיפמן מפוהוסט-זגורודני:
המחשבה הראשונה שעברה במוחנו כשנודע לנו שכל יקירינו אינם עוד בחיים – שגם עלינו נגזר למות... 'לא', צעק פלושציצקי, יהודי מכפר על יד פוהוסט. 'אסור לנו למות. אנחנו צריכים לחיות בכל התנאים, ולו למען הנקמה באויב!'
דלק הנקמה היה דלק רב עוצמה שהניע לפעולה, לאו דווקא פעולה הגיונית. כך הרגיש יוסף בדר מחומסק שהצטרף להתקפת פרטיזנים על עיירתו. הפרטיזנים הגיעו לתחנת המשטרה וירו בה כשהשוטרים בורחים לכל עבר.
בדר הלך בינתיים לראות את ביתו ומצא בו איכר שאת ידיו המוכתמות בדם קרוביו ומכריו הכיר בדר מקרוב. כבר מזמן רצה 'לסגור איתו חשבון' על מעשיו, ועכשיו הגיעה ההזדמנות. יוסף ירה בו והצית את הבית. הבית שבעבר היה שלו ודם יושביו כבר הרווה את האדמה סביב. האש התפשטה גם אל בתים אחרים, אבל לבדר לא היה אכפת.

נודע ליעקב ניימוי, מפקד הסיירת ביחידת 'קומרוב' שבכפר וויטקביץ' תפסה המשטרה נערה יהודייה, שווצקי שמה. כרתו את ראשה, שמוהו על מוט ונשאו אותו במשך היום על פני הכפר. פעולות התחקור והוצאת גזר דין מוות על משתפי פעולה עם הגרמנים הייתה בסמכות המחלקה המיוחדת של היחידה. על אף זאת הגיעו ניימוי ואנשי הסיירת שלו לכפר, תחקרו את התושבים, חיפשו את משתפי הפעולה וגם מצאו אותם. גזר הדין הוקרא בפני תושבי הכפר, לאחר שניימוי הציג את עצמו כיהודי. יהודי שבא לנקום, ולו במעט, את נקמת אחיו. משתפי הפעולה הוצאו להורג.
ניימוי יצא עם שישה פרטיזנים הלבושים במדים גרמניים לאזור אולבסק כדי לאסוף מידע על הגרמנים באזור. ניימוי נכנס לבדו לביתו של האיכר גבריליוק והודיע לו שהוא פרטיזן. האיכר ניסה לפתות אותו לשתות וודקה, בעוד בנו רץ להודיע לגרמנים ולהסגיר את ניימוי לרשותם בעודו מדבר עם אביו. אבל הבן לא לקח בחשבון את הפרטיזנים שעמדו בחוץ. הם עצרו את הבן ופרצו לבית האיכר. גבריליוק האיכר הודה שהסגיר שתי משפחות יהודיות שהתחבאו אצלו וחשבו וקיוו שתמורת השלמונים הם יקבלו מקלט וישרדו עד סוף המלחמה. תקוותם נכזבה. האב והבן סיימו להתוודות על פשעיהם ומיד הוצאו להורג.

מחשבה: כן, כדאי לסבול את כל התלאות. המלחמה תסתיים ויופיע עולם של צדק ויושר, וייתכן שיביא לנו מזלנו הזדמנות לנקום בשונאינו. נותרה בי רק מחשבה אחת על ילדינו, מה הם חשבו כאשר הוליכו אותם לטבח? אולי אמרו: "תנקמו בעד חיינו הצעירים".

פרטיזנים מצילים יהודים מהגטאות
מעטים היו היהודים שהגרמנים הותירו בגטאות שבתחומי פולסיה המערבית לאחר האקציות של קיץ 1942.
פרטיזנים יהודים ולא יהודים שיחררו את קומץ היהודים בקוסוב-פולסקי; ה'מישקינצים' [=אנשי וסלייב וקומרוב] עם פרטיזנים יהודים הנמצאים ביחידות אלו התקיפו את העיירה לנין; בעיירה נמצאו עשרים ותשעה היהודים הנותרים, ויהודים אלו הובאו אל היער.
הצלת יהודים מגטאות לא הייתה רק פעולה לקבוצות, אלא גם ליחידים. כך משה טוכמן יצא מהיער לכיוון גטו ברזה באמתלה של הבאת רדיו ליחידה, והביא אתו צעירים יהודים שהציל מתוך הגטו.
לפעמים התגלתה אכפתיות ליהודים גם מתוך הפיקוד של הפרטיזנקה. קונקוב, הקומיסר של יחידת 'קירוב', ציווה על גרבר ועל רימלנד לחדור לעיירה יאנוב כדי להודיע לקומץ היהודים המשוכנים בשני בתים שם שימהרו לצאת ליער. התקבלו ידיעות על חיסולם הקרוב. בבית האחד גרו החייטים והסנדלרים ובבית השני גר דוקטור קוטל ולודבסקי עם אחיו ומספר יהודים נוספים. "ברחו, ברחו, מהר לפני שיהיה מאוחר מדיי!" האיצו ביהודים גרבר ורימלנד שחדרו לעיירה כדי למסור ליהודים את האזהרה על החיסול המתקרב ואת ההצעה לברוח. הרופא קוטל ולודבסקי ואחיו אכן ברחו, אך יתר היהודים לא האמינו להם.
"עזוב, מה מחכה לנו ביער? אימונים מפרכים כדי להיות פרטיזן? אין לי שאיפות להילחם ולהרוג גרמנים, אני מעדיף להישאר כאן. פה המקום בטוח יחסית, אנחנו לא בולטים לעיני הגרמנים ולא מפריעים לכיבושים שלהם. אין להם סיבה לבוא במיוחד לשני הבתים היהודיים בעיירה הקטנה הזאת רק כדי להרוג אותנו", הצהיר סנדלר יהודי בביטחון כשהוא זוכה להנהוני הסכמה מכל השאר.
"במיוחד כשהם זקוקים לנו לשם ייצור המדים שלהם", חיזק את דבריו אחד החייטים.
"וייצור המגפיים", הוסיף הסנדלר כשהוא וחבריו הולכים ומשתכנעים שביער המוות קרוב יותר מאשר בעיירה המוכרת שלהם.
גרבר ורימלנד חזרו במפח נפש.
כעבור שבוע עמדו אנשי ס.ס. באקדחים שלופים מעל ראשיהם של היהודים העובדים, דחקו בהם לגמור את ייצור המדים והמגפיים שהתחילו בהם, ואספו את כולם בחצר.
"ראוס, ראוס", צרחו בקול מזעזע ואחר כך ירו צרור יריות ארוך שהדהד עד שנדמו צעקות ההרוגים.

הפרטיזנים היהודים של מיסיורה ביחידת 'וורושילוב' רצו לצאת לפינסק כדי להציל את שרידי הגטו, מאה שישים ושישה היהודים שנמצאו בגטו הקטן, אבל המבצע לא יצא לפועל מפאת המרחק הגדול בין בסיסו של מיסיורה לבין פינסק. לא פשוט לנייד את כולם ללוחמה במרחק של שמונים וחמישה קילומטרים.
עזרתם של הפרטיזנים היהודים לא נגמרה בעידוד לבריחה מהגטו וסיוע פעיל לבורחים, העזרה התבטאה גם בתמיכה במצליחים לברוח מהגטו כמשענת לביטחון כלשהו והיכרות עם חיי היער השונים מאוד מחיים עירוניים, בהשגת מזון והכנתו למאכל, ואף בצעדה עימם בשבילי היער. גם בתחום זה רבים היו מעשיהם של הפרטיזנים היהודיים ודאגתם לאחיהם ניכרה היטב.

מאי 1943.
לפרטיזן יעקב רוזניק נודע שקבוצה המונה חמישה עשר יהודים נמצאת ביער ויחושר, במרחק שלושה קילומטרים מיאנוב. מבלי להסס הלך רזניק למפקדו וסיפר לו שהחביא בכפר על יד יאנוב תחמושת שהציל מרכבת גרמנית, והמפקד נתן לרזניק חמישה פרטיזנים שילווהו ויעזרוהו. רזניק הגיע לקבוצת היהודים, הביא להם מזון והעביר את חמישה עשר היהודים לקבוצה אחרת שמנתה ארבעים איש ושהתה סמוך ליחידתו.
ומה עם התחמושת? הם הצליחו למצוא כזאת במהלך הדרך. ימי מלחמה הם ימים שבהם תחמושת היא מצרך נפוץ.
רזניק ידע שאי אפשר להשאיר חמישים וחמישה יהודים בלי מזון ובלי הוכחה נחרצת שהם נחוצים לפרטיזנקה. לכן כשבאוגוסט 1943 הגיעו לאזור זווישצ'ה מאה וארבעים יהודים שברחו מאוקראינה בגלל התקפות ה'בנדרים', ארגן להם רזניק בית עיבוד לעורות בכפר בייוויצ'י בשביל חלק מהיהודים, אלה שהסכימו לעבוד שם.
עוד כמה יהודים ניצלו.
אבל לא תמיד היה סוף שמח ללוחמה הפרטיזנית ולניסיון להוציא יהודים מגטאות. מלחמה היא עניין מסוכן והמוות קרוב בה יותר מן החיים. זה היה גורלו של הפרטיזן הצעיר טננבוים שיצא לקוברין להוציא יהודים מן הגטו, אבל בהיעדר מודיעין נקלע לגטו בדיוק בזמן האקציה. הוא נלחם בקבוצת גרמנים שכיתרה אותו ברחוב במטרה לרוקן את קוברין מיהודיה, אבל היה זה מאבק אבוד מראש. לא הייתה לו כל אפשרות מילוט. הוא נפל בקרב.

מספר אברהם אייזנברג מרוקיטנה:
כל זמן היותי עם הפרטיזנים חיפשתי יהודים כדי לעזור להם באספקת מזון. הייתי עולה על סוס, מעמיס על האוכף מיני מאכל שונים ונוסע ממקום למקום.

צבי אולשנסקי מצא באחד הכפרים ילד יהודי כבן שלוש עשרה. לילד היו שלוש אחיות: בת שנתיים, בת ארבע ובת שש. הקטנה הייתה מכוסה פצעים. "מעולם לא הזדעזעתי כל כך", סיפר אולשנסקי לאחר מכן. "מטבעי – אינני בכיין, אבל במקרה זה חנקו הדמעות את גרוני. לא יכולתי לדבר".
אולשנסקי הלך לראש הכפר והציע לו לקחת את הילדים האלה תחת חסותו, תוך כדי אזהרה שאם לא יסכים לכך הוא יביא לכאן את פלוגתו הפרטיזנית, ואז יבואו הגרמנים וישימו קץ לכולם. "ואם יש לך שכן שאתה חושש ממנו שמא יסגיר את הילדים", גילה אולשנסקי הבנה להתנגדות אם תצוץ, "אמור לי מיהו – ואני אסדיר את הדברים".
ראש הכפר פרש את חסותו על הילדים והם נשארו בחיים. כשהכפר עבר לידי הרוסים עברו הילדים לפולין, ואחרי המלחמה העביר אותם אולשנסקי משם לבתי הילדים במחנות העקורים בגרמניה.

הדים בגטאות על פרטיזנים יהודים
שמועות על פרטיזנים יהודים ביערות החלו להגיע לגטאות באזורי לידה ונַבַהְרַדַק בסתיו 1942. במספר גטאות עלה שמו של טוביה ביילסקי כפרטיזן שנאבק בגרמנים בכל דרך מבלי להתכופף מולם.
מספרת על כך פסיה ביירך:
שמו של ביילסקי היה כאגדה בגטו. סיפרו שהוא עם שלושת אחיו יצא ליער בחודש הראשון לכניסת הגרמנים. הוא כלל לא טעם את טעמו של גטו... שהוא שלח אנשים מגדודו הפרטיזני והתחיל להוציא אנשים מהגטאות ובעיקר מגטו נַבַהְרַדַק. שמענו על זה, אבל קשר ישיר עוד לא היה לנו.

רבים בגטאות, במיוחד הצעירים, העלו על דעתם את הרעיון לברוח ליער, ואולם אצל רובם היה זה חלום שבסיבות רבות ושונות לא ניתן להגשמה, רק כאשר קרה משהו כמו: בריחה של מישהו מהגטו אל היער או כשהגיעה שמועה על פעולה שהפרטיזנים ביצעו אותה – עלתה הבריחה אל היער כמשאת הנפש על סדר היום של אנשים בגטו וכדילמה מוחשית שיש להכריע בה.
לגטו לידה הגיעו שמועות על הורדת רכבת מהפסים, על פיצוץ תחנת החשמל בעיר – מעשי חבלה שנעשו על ידי פרטיזנים. לאחר מכן נודע שדוקטור מיאסניק שנודע כרופא מעולה בכל הסביבה – נעלם באחד הימים מהגטו עם בני משפחתו. האם ברח אל הפרטיזנים או שמא לא הספיק ונתפס בידי הגרמנים? כך או כך, סיפור בריחתו עשה לו כנפיים, ועודד ליציאה מן הגטו.
ואנשים החלו לזוז. החלו לחפש נשק, אבל זה התברר כקנייה יקרה מדיי. אקדח עלה בין חמש עשרה אלף לבין עשרים אלף רובל. היו אנשים שהצליחו לאלתר ולארגן לעצמם נשק חלופי כמו המסגר אוז'חובסקי שהכין לעצמו רובה מחלקים בודדים, ואחר כך ברח אל היער עם אימו ואחיו.
האחים איגנץ ואברהם פלדמן הביאו כבר דרישת שלום מהיער בעת שביקרו בגטו לאחר בריחתם. לאחר זמן מה הגיע אוז'חובסקי לגטו כדי להוציא אנשים ליער וסיפר שטוביה ביילסקי הקים יחידה פרטיזנית יהודית והוא מקבל כל יהודי שמגיע אליו. שליחים פרטיזנים החלו להגיע, ביניהם ישקה מזובייצקי שהביא כרוזים הקוראים ליהודים לצאת מהגטו ליער. הוא יצא ליער מצויד בתרופות שאנשי הגטו אספו בשבילו, ותקוותיהם החרישיות ליוו אותו, אולי יבוא יום וגם הם יצאו איתו?