40 - אספקת מזון

מהגטאות נמלטו היהודים כשהבגדים לעורם ומה שבכיסיהם – רכושם היחיד. ימים ולילות של נדודים בשדות וביערות לא הביאו להם פרנסה בשפע אלא גרמו להם מטבע הדברים להגיע עד פת לחם, בלי מליצות. הקיבה המצטמקת עשתה את שלה והיהודים הרהיבו עוז להיכנס לבית בודד בשדה או לבית בקצהו של כפר כדי לבקש קצת מזון להחיות את נפשם.
היו יהודים שהצליחו להציל חלק מרכושם וכספם ובחושבם שהמצב המלחמתי הוא זמני וקצר – קנו לעצמם לחם ודברי מזון בכספם, ואולם כשכספם אזל החלו לנדוד בין הבתים ולבקש לחם לאכול. הם נזהרו מלחזור לאותם בתים וכפרים שעל פתחיהם הידפקו. רק שהאיכרים לא יתרגזו עלינו, קיוו. החשש הגדול לא היה חשש שווא. "היהודים בוזזים אותנו", היו האיכרים מתלוננים בפני הפרטיזנים הרוסים שהקשיבו לאיכרים בתשומת לב רבה. רבים מהפרטיזנים הרוסיים אהבו לשים את עצמם כמגיני האיכרים, ובשם הגנה זו רדפו את היהודים.
בחיפושיהם אחר מזון בשדות נתקלו היהודים בשטחים נרחבים מתחת לפני הקרקע שהכילו תפוחי אדמה בכמות גדולה. היו אלה בורות מרופדים ששימשו מחסנים של תפוחי אדמה לאיכרי הסביבה, וחלקם העליון של מחסנים אלה הוסווה בתילי אדמה.
מערה או סוכה במיקום נידח ושומם ביער היו מקומות מסתור ליהודים הרעבים שהתמקמו בהם. הם היו מגיחים בלילות, נוברים בתילים, מוציאים תפוחי אדמה וצולים אותם באש מדורה שהבעירו.
"יוסף בדר!" הקריאה החרישית נשמעה היטב בשדה החשוך.
יוסף בדר וחבריו התקדמו למקום הקול. הם ידעו ששוב נמצא תל כזה המאפשר להם מזון לעוד כמה ימים של חיים.
קולות חפירה שקטה אבל ממושכת ועקשנית, ידיים מלאות בבוץ, וכבר היו תפוחי אדמה נחשקים שמילאו את כיסי מכנסיהם וחולצותיהם.
"שלושה תפוחי אדמה לכל אחד!" התרה בדר בחבריו.
"שלושה לארוחה?" ניסה הצעיר שבחבורה להתלוצץ או להשיג מנת מזון מוגדלת.
עיניים קרות ננעצו בו. "שלושה ליום. מי שרוצה, יכול כמובן לגמור הכל בארוחה אחת ולרעוב לאחר מכן כל היום".

כמו יהודים אחרים, גם בדר וחבריו מצאו את עצמם כמסורבי קליטה ביחידות הפרטיזניות. כמוהם, גם הם חיו קבוצות-קבוצות, חבויים בתוך בונקרים או בורות מחבוא, וניזונו ממעט המזון שאגרו בגיחות ליל מתילי תפוחי אדמה בשדות או בחיטוט בבתי איכרים.
לפעמים היו גם פרטיזנים יהודים שהתחמקו לתוך הבונקרים האלה והביאו לאחיהם היהודים קצת בשר ולחם. פרטיזנים אלה שזכו להיקלט במחנות משפחתיים הצמודים ליחידות הלוחמות או ביחידות עצמן – נהנו מאספקה טובה יותר. הנשק שבידי הפרטיזנים שבמחנות המשפחתיים סייע להם גם בהשגת מזון. מדי פעם היו החמושים מביניהם יוצאים למה שנקרא בעגה הפרטיזנית 'פעולות משקיות'. מה יכול פרטיזן לעשות במשק? להביא ממנו מזון. היו פעמים שמחנה משפחתי מונה על מרעה הבקר והכבשים שהיו ברשות היחידות הלוחמות, ובאמצעות סיוע פעיל זה ללוחמים – נהנה גם המחנה המשפחתי משיירי בשר ולחם ומזון אחר שהיחידה הלוחמת הייתה תורמת לו.
חלק קבוע מסדר היום של היחידות הלוחמות כלל שליחת קבוצות חמושות לפעולות משקיות. הלילה ירד? בקצה האופק של השמים המשחירים כבר נראו עגלות עמוסות מזון עבור המטבח של היחידה. לא שהיה תפריט מגוון מדיי, חלילה, אבל עדיין המטבח סיפק את מנת הלחם היומית ותבשיל כארוחת צהריים. תוצאות התבשילים של שלל הפעולה המשקית היו – כמה לא מפתיע – מרק תפוחי אדמה.
עם כל ההערכה להשגת השלל המאומצת ומסכנת החיים, הקיבה דרשה את שלה בתוקף, והפרטיזן הממוצע היה תמיד במצב של "תנו לי אוכל – ואוכל".
המשתתפים בפעולות המשקיות הרוויחו מעט יותר מזון מגוון מהשאר, מזון שהוחבא בקפלי בגדיהם, אבל איש לא קינא בהם. הפעולות הללו היו כרוכות בקרבות מדממים מול איכרים ששלפו פגיונות חדי להב כדי שלא להיפרד מהמזון שעמלו עליו, ובמארבים ארוכים ומתמשכים מול טורי חיילי אויב שצריך היה להמתין שיסתלקו. הלחץ במארבים הללו איים לפוקק את אצבעות הידיים הדרוכות על ההדק.
גם שירותי המודיעין גויסו לטובת האמרה הידועה 'הצבא צועד על קיבתו'. כשהיו שולחים ידיעה ליחידה הלוחמת שביום מסוים תצא מכפר מסוים שיירת מזון עבור הגרמנים, והדרך הייתה חוצה יער או חורשה הייתה היחידה עורכת מארב לשיירה במקום מתאים.
"עגלות המזון מוחרמות", הודיעה הקבוצה שצצה מעמקי היער לאיכרים שהוליכו את השיירה.
השלל עבר צד בעוד האיכרים מחמיצים פנים.
"אל תדאגו", הרגיע אותם פרטיזן מצולק פנים. "הגרמנים לא יצעקו עליכם שרקמתם תרגיל הטעיה ובלבד להתחמק ממימון המאמץ המלחמתי. ניתן לכם אישור שלקחנו לכם את המזון".
האיכרים פערו עיניים בלתי מבינות, אבל מהר מאוד קיבלו לידיהם קבלה כתובה שהוכנה להם מראש, וגם נחתמה כדת וכדין בידי מפקד הפלוגה:
'הרינו לאשר שאכן המזון שחשקתם בו, גרמנים בלתי חביבים, הוחרם על ידי פרטיזנים, שנואי נפשכם'.

סיפוק מיוחד הרגישו קבוצות יהודים שבאיום כלי נשק "עצי" בלבד, הצליחו לבצע תרגיל כזה.
בשלב מאוחר יותר, כשרבו היחידות הלוחמות, הפיקוד הפרטיזני האזורי חילק את כפרי האזור והקציב לכל יחידה מספר כפרים שבהם הותר לה לקחת מזון ללוחמיה. כפרים אלה היו מקור המחייה של היחידה ונאסר עליה לעבור לכפרים של יחידה אחרת. יחידה שפלשה לכפרים של זולתה גרמה למתחים בין היחידות. לעומת זאת הותר לכל יחידה להעז ולהגיע לאזורים שהגרמנים חנו בהם או בקרבתם ולקחת מזון ואף בגדים שלא הותרו לקחת באזור שלה.
לא הכול הותר במסגרת המאמצים להשיג מזון. על הפרטיזנים חל איסור מוחלט לקחת דברים בלתי חיוניים.
רוב היחידות הפרטיזניות היו לוקחות את מזונותיהן ישירות מהאיכרים, אבל באזורים מסוימים הונהגה שיטה אחרת: נערכה שיחה קצרה עם ראש הכפר שידע את מצבם הכלכלי של איכרי הכפר טוב יותר מהפרטיזנים, והוא הוסמך להטיל על כל איכר ואיכר את מכסת המזון הקצובה שהוא מחויב בה.
בימים שבהם ערכו הגרמנים מצוד על המוקד הפרטיזני, המטבח של היחידה הפסיק לפעול, כמובן, וכל פרטיזן חי מכל הבא ליד. לעיתים קרובות היה המזון היחיד 'סקארינקע' – פרוסת לחם דלה. תמצית הביטוח לשעת חירום. הפרטיזן היה נוגע ולא נוגע בה, מכרסם חתיכה קטנה, לועס ולועס כמעלה גרה, ובלבד שלא תסתיים חלילה מוקדם מדיי. לפעמים מציאת מזון חדש ארכה ימים אחדים. רק בעת חנייה היו הפרטיזנים פורצים למקום יישוב ומביאים משהו, כדי להחיות את הנפש, פשוטו כמשמעו.

לא כולם נאבקו עם הרעב הממושך והתמידי. עניים ועשירים הם מעמדות כמעט קבועים בתולדות האנושות, וגם בין היחידות הפרטיזניות היו בעלי אמצעים.
"אספנו בקר לרוב", מספר אחד הפרטיזנים. "ברשותנו עמדו כשלושת אלפים כבשים, מאתיים פרות חולבות ומאה ראשי בקר לשחיטה. כרי הדשא היו עצומים, מים לשתייה היו מספיק. לכן יכולנו להרשות לנו להחזיק מקנה עצום כזה, ולהחזקת המקנה הקמנו מכלאות".
מלבד בשר, היה גם לחם. לחם שיפון.
"היו שקי שיפון שהועמסו על עגלות שגויסו למשימה והועברו לעמקי היער, שם נחפרו מנהרות תת קרקעיות להחבאת השלל. היו ביערות מקומות יבשים ממש – מקומות שבהם היה החול בצבע צהוב. אפשר היה לחצוב בנוחות מחילות להטמנת השיפון והוא החזיק שם מעמד עד לטחינתו לצורך אפיית לחם כהה ודביק מעט, אבל טעים מאוד.
את גרעיני השיפון שהשגנו טחנו בכפרים הסמוכים. הלחם נאפה בתנור אפייה שהוקם ביער. חיינו טוב, יחסית למלחמה שהשתוללה בינתיים".

סוף 1943.
כפרים דלים בפולסיה שחיו בעיקר על הבקר, התרוששו מהחרמות הגרמנים מחד גיסא ומנתינות כפויות לפרטיזנים מאידך גיסא. החל מהם גם הפסיקו לספק מזון לפרטיזנים. איכרים נשארו עם פרתם האחרונה ולפעמים אפילו עם פרה אחת לשתי משפחות. לא קשה להבין מה זה לקחת מאיכר את הפרה האחרונה שלו. אי לכך, היחידות הפרטיזניות היו חייבות בתקופות אלה להתבסס רק על מה שכבר השיגו בעבר.