15 - פלוגת הפרטיזנים של ד"ר אטלס

8 בספטמבר 1942
כששב שמואל בורשטיין למחנה מצא שכל הכלים ארוזים ואפילו כבר טעונים בעגלות. החבורה מוכנה לצאת לדרך.
"עוברים למקום חדש", סח לו הרשל.
שמואל לא התפלא. בהתאם לתכסיסי המלחמה של הפרטיזנים, היה המחנה עובר מדי פעם בפעם למקום אחר, מטעמי ביטחון. צעדי הבאים אל המחנה והיוצאים ממנו הפכו את השבילים המוליכים אל המחנה לדרכים סלולות, ואלו עלולות היו לכוון אליהם את הגרמנים בקלות יתר. גם האיכרים שגרו בקרבת מקום לא היו נאמנים על הפרטיזנים. לא חסרו בין הכפריים מלשינים העובדים בשביל הגרמנים.
קשה היה להעלים את מיקומו של המחנה מן האנשים בסביבה הקרובה. כמה כבר אפשר להסתיר מהנערים הרועים את הצאן ומביאים את עדריהם לכרי המרעה שביער? כמה אפשר לטשטש פרוסת לחם שנשמטה מידי אחד האנשים, פחית שימורים שהחלידה על אם הדרך, וזוג נעליים שנרטב והושאר להתייבש לצד אחד השבילים שנסללו מהצעדים של הלוחמים? גם האיכרים הבאים לחטוב עצים היו נתקלים לעתים במשמר בלתי צפוי של פרטיזנים.
"אמנם אנחנו תוקפים את הגרמנים וגורמים להם נזקים שלא בהתאם לשיעור כוחנו, והם היו מתמלאים פחד לעצם המחשבה על כניסה ליערות – אבל לא הסחנו את דעתנו אף לרגע קל מכך שאנו נמצאים בעורף האויב", לא שכח שמואל לציין את הנסיבות. "הסכנה אורבת לנו לעיתים קרובות. המחנה שכן במקום נוח, אך שהינו בו זמן רב מדיי. בתנאים שלנו, נוח מדיי פירושו מסוכן מדיי. היינו חייבים לזוז".
ההתקדמות האיטית הייתה מחושבת, מתוך כוונה להגיע בשעת ערב מאוחרת אל הכביש שצריך לחצות. זו שעה שבה הצוררים הולכים לנוח מעט ומאפשרים לחצות בבטחה. מאוחר בלילה הגיעו למקום המיועד למחנה: יער בוראלום.
מיוגע מן הדרך בורנשטיין איחר קום למחרת, ופקח עיניים כשבמחנה כבר המו החיים. הבחורים הקימו את האוהלים וחיזקו את עמודיהם, הטבח עבד להנפיק ארוחה טעימה מתפוחי האדמה שאיימו להרקיב, המחסן היה קבוע שוב בסוכת ענפים. רק האלונים הירוקים והנאים שנראו במקום עצי האורן הוכיחו שזהו מקום חדש.
ביער זה, במרחק קצר מהמחנה החדש, היה גם מחנה המשפחות של היהודים פליטי דאראצ'ין. בהזדמנות הראשונה שצצה לשמואל בורנשטיין הלך לבקרם.
שינויים רבים חלו באנשים שבמחנה המשפחות. הרגישו היטב שהם השלימו עם אסונם. השיחות על הטבח המשתולל סביבם פסקו לגמרי, נשארו רק שיחות קיומיות על מזון ועל הסתתרות טובה יותר.
למחנה זה לא הייתה צורה צבאית. סוכות ענפים כשימשו מקום מגורים לאנשים והיו פזורות בין העצים; האנשים היו מחולקים לקבוצות-קבוצות. כל קבוצה כללה כמה משפחות, כמה עשרות אנשים. כל קבוצה הייתה מבשלת את מאכלה בנפרד. בניגוד לפרטיזנים שאספקת מזון הייתה חלק מהמטלות שלהם, המזון של מחנה המשפחות היה מצומצם עד כדי רעב.
צמוד לקירות הסוכות או מול עצים חסונים נראו יהודים עומדים בתפילה חרישית, מתנועעים אנה ואנה. אולי התפללו לנקמה משמים ברוצחי משפחותיהם, אולי התפללו שיחזיקו מעמד עד קץ המלחמה, ואולי התפללו שתיגמר כבר המלחמה הנוראה הזאת.
כמו בפלוגתו של אטלס, היו גם כאן מבוגרים וצעירים ששאפו לנקום את נקמת הנרצחים. "מצאתי גם זקנים וילדים שניצלו מן הטבח והצטרפו למחנה המשפחות הזה" התפעל שמואל, וגם הצלחות בהבאת נשק לא חסרו. "כמה אנשים הצליחו לקנות נשק מן האיכרים בפרוטותיהם האחרונות, מן המעט שהספיקו לקחת איתם לפני שברחו מביתם ומעירם; רובים אחדים נתנו להם גם הפרטיזנים.
בשעת ביקורי הרגשתי אותות התעוררות במחנה.
'דוקטור אטלס בא!' אמר לי מכרי בקול רב משמעות.
ניצלתי את ההזדמנות לראות את המפקד היהודי שכבר אז יצא שמו לתהילה ביערות.
התבוננתי בו. משקפי הקרן הגדולים שעל אפו העידו יותר על הרופא שבו מאשר על מפקד הפרטיזנים. פניו היו צעירים מאד, גופו תמיר, תווי פניו וראשו תואמים; עיניו כחולות, טובות, שערו ערמוני ומסולסל. רגליו היו עקומות במקצת, פסיעותיו קטנות, ובחיי היום-יום לא היה הילוכו בטוח ביותר (לא כן בשעת הקרב. אך זה נודע לי אחר כך). לעיתים קרובות האירה בת צחוק את שפתיו, ואז היו השפתיים מתרוממות וחושפות שיניים לבנות וקצובות. שלא בשעת קרב היה מדבר בקול לא רם, אך צלול ומשכנע. כשהיה תמה על משהו, היה מגביה את משקפיו וזוקף את גבות עיניו".
עצי האורן המחטניים כמעט שלא הטילו צל על הדוקטור הנערץ, על אף חזותו הדלה, כפי שמעיד בורנשטיין:
"לבוש היה מדי צבא עלובים; מגפיים גבוהים לרגליו, גדולים מכפי מידתן, ופעמים היה החיתול מזדקר מתוך המגף. לעומת לבושו שאינו מהודר, היה חמוש מכף רגל ועד ראש. הוא נשא עמו גם תת מקלע לשבעים כדורים, שהיה אז יקר המציאות ביערות, גם אקדח-גאגאן, מחסנית רזרבית לתת המקלע, ילקוט עור צבאי, וראשי רימונים היו בולטים מכיסי חולצתו".
אטלס לא בא לשם טיול בצל העצים. הוא פנה בברכה לבבית אל הילדים שנאספו לראותו ונופף בידו לאנשים, לאות שמבקש הוא לדבר אליהם:
"יהודים!" קרא אטלס כשקולו וגם פניו משתנים; ארשת הרוך נעלמה כלא הייתה. הוא צמצם את גבות עיניו. "יכול אני לקחת מכם עשרה אנשים אל פלוגתי. יש לי נשק בשבילם. אלפי אחינו שנרצחו מטילים עלינו חוב גדול. הפלוגה שאני עומד בראשה היא 'פלוגת נואשים'. אנחנו, כל אנשי הפלוגה, רואים את עצמנו כ"אבודים". אין בלבנו מחשבה אחרת פרט למחשבת הנקם. מי מכם מוכן ללכת אחריי?"
בקושי נדחק שמואל בורנשטיין בין האנשים והתקרב אל ד"ר אטלס שהוקף בעשרות מתנדבים. הוא הציג את עצמו והפציר בו כי יפנה אל המטה בבקשה לצרפו אל פלוגתו.
בורנשטיין חזר אל המחנה מוקסם מדמות המפקד היהודי ונושא תקווה בלבו להצטרף אל מחנהו.
שבעה באוגוסט. למחנה הגיע בחור רכוב על סוס, ובידו מכתב למפקד. וַניה המפקד קרא בעיון את המכתב.
"שמואל והרשל צריכים להתכונן לדרך", הכריז.
עליהם הוטל לצאת לפעולה מיד, ואילו החבורה כולה תצא לאחר שעתיים במלוא תחמושתה, בפיקודו של קוליה, אל המקום שנקבע.
ביער מתפשטות ידיעות חשובות במהירות הבזק, ובין היהודים ניכרה התעוררות רבה. התלחשויות והתגודדויות היו בכל פינה ושמועות עקשניות טענו כי מאז הבוקר מתכנסות בבוראלום כל הפלוגות הפרטיזניות. נראה שמתכוננים למשימה חשובה ביותר.

לאחר צאתם לדרך של שמואל והרשל, סיפר להם וַניה כי בהתאם לפקודת המטה עליו לקבל לפרק זמן מסוים את הפיקוד על חבורת פליטים יהודים. "אתם תהיו השלישים שלי".
בדרך עברו על פני חבורת פרטיזנים שהתפזרה ביער שמעבר לנהר שצ'ארה. הם הצליחו יפה במאבקם נגד הכובש הגרמני לפי מכונת ירייה כבדה שהייתה בידם, שלל מלחמה.
סוף-סוף הגיעו למחנה הפליטים היהודים.
וַניה פקד על שני שלישיו לארגן מיד יחידת קרב מבין האנשים המסוגלים לשאת נשק, וציווה עליה להתכונן לדרך. אך אויה! רק למעטים היו רובים; ידיהם של רוב האנשים היו ריקות. משראו הזקנים את המתרחש, התעוררה בתוכם התרגשות. והנה יצא זקן אחד, שַלקוביץ' שמו, סנדלר מדאראצ'ין, קרב אל השלושה בצעד נמרץ, מקל עבה בידו, ואמר:
"יודעים אנחנו לאן פניהם מועדות. גם אנו מקומנו שם. שם גם נוכל להחליף את המקל ברובה".
הוא לא היה היחיד. עוד ועוד הצטרפו אליו, רוצים לנקום בצוררים הגרמנים שטבחו אנשים בשיטתיות אדישה כאילו רמסו רק קן נמלים. הם חזרו והפצירו בוַניה שייקח גם אותם.
המטה נמצא בקרבת מקום, ווַניה יצא להתייעצות. לאחר שחזר הרכיב יחידה נוספת, מזוינת במקלות.
הנשים נפרדו בשקט מעל בעליהן, ההורים מעל בניהם, מחנה המשפחה התרוקן מאנשיו. ושוב יוצאים לדרך.
בזמן ההליכה כבר הספיקה השמש להפוך מכדור אש צהוב לכדור אדמדם שצבעו נמרח על קצה האופק עד ששחור הלילה השתלט על הרקיע כולו. הם הגיעו לקרחת יער גדולה, מופתעים לפגוש שם מדורות דולקות פלוגות פרטיזנים שניצבו לידן. מרחוק ראה שמואל את ד"ר אטלס בראש פלוגתו המתכוננת לצאת את המקום, והתרגש.
ד"ר אטלס מסר את תיבת העזרה הראשונה לנערה שניצבה בצד.
"בלה, את תהיי אחות רחמנייה !"
הוא הסתובב לעבר לוחמיו וקרא: "חברים, אנו יוצאים לקרב!"
המפקד הכללי, בוריס בולאט, התקרב רכוב על סוסו בלוויית חברי המטה.
בוריס זה, יד ימינו אבדה לו בחזית; אף על פי כן היה גם עתה קלע מצוין. הוא נאם נאום קצר:
"היום, בחורים", אמר, "ניתנת לכם ההזדמנות להתנקם בנאצים. לפנות בוקר תערוכנה פלוגות הפרטיזנים המאוחדות שלנו התקפה על דאראצ'ין".
איש איש שקוע היה בהרהוריו כשצעדו דומם. עברו שבועיים בדיוק מיום הטבח בדאראצ'ין. יום נקם היום. הרגליים בוססו בביצות אוסטרובו הגדולות בדרך למטרה. בראש הלך וַניה זאיצאב, המפקד, והמצפן בידו.
בשעה שלוש לפנות בוקר הגיעו אל הכנסייה הנמצאת בקצה העיירה וקיבלו פקודה להשתטח על הקרקע. מן הצד, באגף השמאלי והימני, נראו צללי אנשים השמים גם הם פעמיהם לעבר העיירה. גם הם נשכבו תחתיהם. "אלה הפלוגות של ד"ר אטלס", הסביר וַניה בלחש. "הוטל עליהם לחסל בחשאי את המשמרות הגרמניים מצד זה של העיירה שמוקפת עכשיו מכל עבריה על ידי אנשינו. הקשר הטלפוני אף הוא נותק כבר. חוץ מזה נמצאים כוחות גדולים שלנו במארב, מצד ולאווה וסלונים".
"בארבע יינתן האות לפתיחת הקרב" – הודיע אחד מן המטה שהגיע בזחילה על גחונו.
מרחוק נראתה צללית של טחנה. שם נמצא קבר האחים של מאות יהודים שנורו על ידי הנאצים. נדמה היה כי צעקותיהם של הנרצחים עדיין מהדהדות בחלל האוויר. קול ירייה נתן את האות. נשמעה קריאתו של בוריס בולאט:
"בחורים, לקרב! בשם המולדת!"
מן הצד, מהמקום שם נמצאה פלוגתו של אטלס, הגיע קול פקודה אחרת:
"יהודים, קדימה! בשם יקירינו!"
השעה הייתה ארבע בדיוק. עלה השחר. מכונות הירייה הגרמניות התחילו מטרטרות, האדמה נרעדה לקול רימונים מתפוצצים. טרא-טא-טא-טא! קרקשה מכונת ירייה כבדה, מחזירה אש אל הפרטיזנים המכתרים אותה.
הם הסתערו קדימה, יורים נכחם. מהבניין המשמש כתחנת הזַ'נדַרמריה ענו להם ביריות. השמש כבר האירה באור מלא שעה כשתפסו עמדה מאחורי הבתים, בדיוק מול התחנה. מחלון הקומה העליונה פלטה רצועת כדורים של מכונת ירייה כבדה את כדוריה.
"ביקשתי מוַניה רשות לפעול על דעת עצמי", מספר בורנשטיין שהלך לסייע לתפיסת הנמצאים בבית שבו נמצאה 'משטרת העזר' ('ילפספוליציי'). הבחורים מפלוגתו של אטלס הוציאו מן הבקתה את השוטרים הבלארוסים, משרתיהם של הגרמנים. השוטרים הלכו חיוורים ורועדים, ידיהם מורמות למעלה ומעיניהם נשקפת אימת המוות. כשהשוטרים הללו קטלו את חייהם של אנשים חפים מפשע לא חשבו כמה מפחיד למות, רק כשהגיע זמנם-שלהם לטעום קמצוץ מן הטעם של ייסורי קרבנותיהם רעדו מן היריות.
מן הצד עמד יקותיאל חמלניצקי, מכונת ירייה בידו וכל כולו נראה אחרי מאבק הגון בקרב הקשה הזה: ראשו פרוע, דם נוזל מאפו, חולצתו קרועה ומכנסיו מרושלים. אבל הוא צחק בקול גדול וקרא בבלארוסית:
"עכשיו טוב לכם, הא?"
שמואל בורנשטיין הצטרף אל אנשי אטלס, ויחד הוציאו את השוטרים אל הכיכר שלפני הטחנה, שם נורו ונפלו ארצה, במקום שבו רצחו שבועיים קודם לכן את יקיריהם של הנוקמים. אחרי כן חזרו אל תחנת הזַ'נדַרמריה, שם נמשך קרב קשה וממושך.
שמואל בורנשטיין המשיך לחפש היכן צריך את עזרתו:
"בדרך ראיתי את שני האחים בַרַנובסקי ממחנה הפליטים, נישאים פצועים באלונקות". לעזור להם לא יכול היה, ולכן המשיך לכיוון שבו התחוללו הקרבות. שם פגש את הסנדלר שַלקוביץ' שיצא לקרב במקל בידו, ועכשיו החזיק תת מקלע גרמני חדש. בסערת הקרב השיג זאת:
משהגיעו יודל ואפרים בַרַנובסקי לעיירה, רצו מיד לעבר בית מגוריו של קצין המשק הגרמני. ביום הטבח הרג רוצח זה לעיניהם את אחותם היחידה ואת הוריהם הזקנים, ועכשיו באה שעת הנקם. אף כי לא היה להם כל נשק, התפרצו האחים לדירתו. הגרמני הספיק לפצוע את שניהם טרם השתיקו את לבו הרע בכדורו של אחד הפרטיזנים. תת המקלע שלו עבר מיד לידי שלקוביץ' שעשה בו שימוש הוגן נגד הגרמנים שייצרו אותו וגררו את כל העולם למרחץ דמים.
הפרטיזנים החליטו לשרוף את בתי העיירה, כדי שלא תוכל לשכן עוד בתוכה חיל מצב גרמני. רימוני תבערה הושלכו אל הבתים והם עלו באש. דרי הבתים יצאו בבכי לקראתם, נופלים על ברכיהם ומתחננים על רכושם, אך הפרטיזנים לא שמו לב לתחנונים ויש שהיו משיבים להם: 'גם לנו אין קורת גג. ולא מעט מדמנו שתיתם'...
יהודים שהיו להם בתים בעיירה מיהרו לשורפם במו ידיהם, רק שלא ישמשו כמקום מנוחה והתרגעות לרוצחי עמם.
מכל צד הובלו שוטרים שנלקחו בשבי; חלקם נורו, כאמור, בכיכר שלפני טחנת הקמח. כל נקודות ההתגוננות חוסלו, מלבד הבניין הגדול שבו התבצרה הזַ'נדַרמריה. הגרמנים הללו, שלא הייתה להם בררה, עמדו על נפשם ונלחמו בחמה שפוכה.
פתאום התפרצה חבורת בחורים לתוך שער בית הזַ'נדַרמריה. אנשי אטלס. בקריאת "הידד!" חדרו למסדרון הבניין שממנו הוסיפו הזַ'נדַרמים לירות.
גרמני אחד נראה במדרגות שבקומת הקרקע ואז נשמע קול רימון מתפוצץ.
על הרצפה, בשלולית של דם, התבוססו אחדים מאנשינו. הרשל זלוטוגורה היה ביניהם. בחירוק שיניים הוציאו הפרטיזנים את ההרוגים והפצועים לרחוב.
ההסתערות כשלה.
הקרב נמשך. הזַ'נדַרמים הוסיפו להחזיק מעמד. הבית היה בית אבנים מבוצר, ולשווא ניסו להציתו מבחוץ. על יד הבית עמד בוריס בולאט המפקד ועל ידו פרטיזן יהודי, אברהם קופלוביץ'. אברהם זה השליך בלי הרף רימוני תבערה למעלה, אל חדר הזַ'נדַרמים. אך הנה הגיעו סיירים משלנו והודיעו כי מסלונים ומזאלווה מתקרבים כוחות גרמניים גדולים לעזרת הזַ'נדַרמים.
קול חצוצרה נשמע – אות לנסיגה. השעה הייתה שבע.
הבחורים העמיסו על העגלות את הנשק ואת שאר השלל, ד"ר אטלס ובלה טיפלו בפצועים במסירות. לאחר שנחבשו פצעיהם חבישת ארעי, הועמסו גם הם על העגלות והוצאו מן המקום. מהר, לפני שתגיע התגבורת הגרמנית ותפיל חללים נוספים. הדוקטור צעד ליד הפצועים קשה שלא נאנחו כמעט, אם משום שלהט הקרב עוד חי בהם, ואם משום האימון שנתנו בדוקטור שאינו מש מהם.
"בצאתנו מן העיירה", מספר שמואל בורנשטיין, "התעכבתי רגעים מספר על הכיכר שלפני טחנת הקמח. על האדמה היו מוטלים עשרות שוטרים מתים: נקמה פורתא..."
בדרך המוליכה ליער עמדו המוני איכרים שיצאו לקדם בברכה את פני הפרטיזנים הגיבורים וכיבדו אותם ביי"ש, בלחם לבן ובלביבות. מאז ומעולם אהבו להיות בצד המנצחים. הפרטיזנים נהגו בהם בסלחנות, הם שמחו על תוצאות הקרב. בקרב הזה בא הקץ לחיל המצב הגרמני בדאראצ'ין.
מתוך: המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ "עמידה וגבורה יהודית בשואה פרטיזנים יהודים. עורך גדעון רפאל בן מיכאל