30 - מורי הדרך ליוצאים מגטו מינסק היו הילדים

מורי הדרך ליוצאים מגטו מינסק היו הילדים, על פי רוב. "דאס קליינווארג", כפי שנקראו בפי כול. הם היו השליחים, המקשרים ומורי הדרך. מרביתם היו בני 10-13, אך למרות גילם הרך אפשר היה לסמוך על ילדי גטו אלה, הם התחשלו בחיים האכזריים.
בּוּניַא הַאמר, הנער בן השתים עשרה, נהירים היו לו כל שביל, נתיב ושיח בדרך המובילה מן הגטו ליערות, אפילו בחשכת הלילה. למעלה ממאה יהודים הוציא מן הגטו והראה להם את הדרך לגדוד הפרטיזני. הלך ושב ויצא והביא והגיע וחזר, והציל, בעיקר הציל. יהודים רבים מניצוליו היו מוגנים לבטח בין עצי היער שרשרשו חרישית כשלנגד עיניהם נפל בוניא עם נשק בידו. הוא נתקל במארב גרמני.

לגסטפו נודע שסִמלה פֶטרסוֹן בת האחת עשרה באה מן היערות לגטו. כמיטב יכולתם האכזרית – הם מיהרו להרוג את אמה ואת אחיה הקטנים כנקמה על פעילותה, ואולם הם לא חישבו נכון את כוחה של סמלה הקטנה. מעתה, לאחר שאמה ואחיה נרצחו בדם קר – רצונה לנקמה בוער בתוכה, וממילא יושבת היא במחבוא כשאקדח טעון בידה, מוכנה להרוג ברוצחי בני עמה ובני משפחתה.
סימלה פרטיזנית היא, המחויבת לקיים את פקודת המפקד: להביא היערה יהודים, למען ינקמו ביחד אתה בעד אמא והאחים שלה, בעד כל היתומים...

שתים עשרה פעם עשה דוידקה קליוֹנסקי גם הוא היה אחד מן הילדים שצעדו במרץ הלוך ושוב מן היער לגטו מינסק ובחזרה. בכל פעם נלוו אליו עשרים-עשרים וחמישה איש. עוד קבוצת ניצולים הצטרפה ליהודים שחייהם הוארכו בין עצי היער.

הילדה פַאניצ'קה גימפל, למשל, הגדילה לעשות. היא באה לגטו במשימה מיוחדת: להבריח משם רופאים בשביל הגדודים הפרטיזניים הזקוקים לעזרה רפואית-כירורגית מדי פעם. היו אמנם פעולות מוצלחות שלא גבו נפגעים כלל, אבל לצד אלה היו פיצוצים שגבו מחיר של פציעה מהפרטיזנים: קטיעת אצבע, חתך עמוק בשוק, רסיסים שחדרו, ירי שלא הרג אבל ריסק יד או כף רגל, וסתם כך בריחה חפוזה בין עצים דוקרניים ששרטו אותם עמוקות.

הבריגדה 'צ'אקלוב' בררה לה שתי שליחוֹת קטנות להצלת היהודים מהגטו: הילדות רחל'ה פריקלַאד וסוֹניצ'קה רוֹבַאנצ'וּק. זרם אנשים הצטרף אל שתי הילדות בדרך ליערות, מוקד ההצלה, כשהן משמשות כמורות דרך לניצולים מגטו מינסק.

ינואר 1943.
חמישים ושישה יהודים מנמלטי לאחווה הצטרפו ליחידת 'קירוב'.
ארוחת הצהריים באותו יום נאכלה בדממה, כמו תמיד. הלחם השחור כבר היה בן שלושה ימים, אבל עדיין היה טעים. רק קול הלעיסות נשמע. לפתע התפרץ אחד היהודים אל הפינה שישבו בה והלם על השולחן. "אתם יודעים שחמישה מיהודי לאחווה נרצחו בידי פרטיזנים בפיקודו של קובסוב?"
"מה???"
האוכל איבד את הטעמו והלחם ננטש על השולחן.
"את מי הם רצחו?" היהודים הקיפו את המודיע ברגשות מאופקים. הלב השבור מהאסונות הפרטיים כבר לא יכול היה להכיל את היקף האנשים הנקטלים סביבם.
"את בנימין זלמנוביץ', את האחים ווליכיאנסקי ואת האחים שולמן". אווירה קשה נשארה תלויה באוויר.
"וזה מלבד הרשל מורבניק שהרגו אותו בפקודת המפקד בגלל 'עבירה משמעתית' לדבריו", הצטרף אליו עוד אחד באנחה. "ליהודים אין להם עונש אחר על הפרת פקודה צבאית זניח אלא עונש מוות. גם את נחום מורבציק הרגו, כי התגלה שהשתייך למשטרת הגטו. אתם אולי יכולים להסביר לי למה במקום להעניש בשלילת נשק או באי השתתפות בפעילות – הורגים פה יהודים בלי רחמים? מדובר בעונש חסר פרופורציה למעשה! ואפשר לחשוב מה חטאו הגדול של מורבציק, בסך הכל במסגרת משטרת הגטו עזר להקטין את כוחם של הגרמנים. אני לא מבין! הגרמנים הם האויב של הרוסים או אנחנו???"
אנחות חרישיות והנהוני ראש בפנים חמוצות היו התשובה לשאלתו.
"מה אתה יודע על נימוקים לחיסול יהודים?" נענה לו פרטיזן יהודי צנום שישב בפינה, מפורר את הלחם היקר לפירורים על השולחן במקום להכניסו לפיו, ואפילו לא שם לב לכך. "בסוויינטה ווליה הוצאו להורג שבעה יהודים. אתה יודע למה? כי בניגוד להוראה הלכו בעקבות השיירה הפרטיזנית. זה היה החטא הגדול שלהם!"
השולחן חרק מעט כשלייבל בן השלושים ושתיים קינח את שרשרת העדויות בסיפור ששמע אתמול מפי אחד הרוסים המשרת בבריגדה: "שמונה בנות מגטו לנין הצליחו לברוח ליער, פגשו יחידה פרטיזנית והתחננו בפניהם שיקבלו אותן. ומה נדמה לכם שהרוסי המתרברב הזה סיפר לי שהם ענו לבנות הללו? 'לכו לנהר לאן ותטביעו את עצמכן'. רשעים!"
זעם כבוש פעפע ביהודים שקומתם נכפפה, וכלי נשקם השמיעו קול חיכוך מתכתי כשהתחככו אלו באלו. הוי, מי יתן והמלחמה הארורה הזאת תסתיים כבר!

פברואר 1942.
ראובן ביטֶנסקי היה יליד כפר קטן שעל יד העיירה מייצ'אט, ועזב את גטו מייצ'אט עם קבוצת נוער קטנה.
איכר בשם קוליאס התיידד עמו והציג אותו לפני קבוצות פרטיזנים רוסיים ששוטטו ביערות הסביבה, מפילים את פחדם על הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם.
משא ומתן ממושך ועיקש הניב פירות לבסוף: הפרטיזנים הרוסיים הסכימו לקבל לשורותיהם חמישים בני נוער יהודיים.
ביטנסקי הלך תכופות לגטו מייצ'אט, ניהל שם מגבית לרכישת נשק, רכש את הנשק, הוציא קבוצות קטנות של נוער יהודיים, וסידר אותם זמנית אצל איכרי הסביבה.

יוני 1943.
בשעת ביקורו של ביטנסקי בגטו, כותר לפתע הגטו בידי משטרה וצבא גרמני.
ביטנסקי מיהר לארגן את הקבוצה:
"חיים?"
"מרדכי?"
"יצחק?"
הוא הקריא את השמות בזה אחר זה.
"מוכנים? אנחנו עומדים לפרוץ את הכיתור הגרמני".
ההסתערות החלה, עלובה למדיי ותוצאותיה ברורים לגמרי. ברוביהם המעטים הרגו היהודים שני גרמנים, אך רוב חברי הקבוצה וביטנסקי ביניהם נפלו במאבק מול הכוח הגרמני העדיף עליהם פי כמה.

יצחק בוֹטביניק גם הוא ליווה קבוצה של יהודים שאך זה הגיעו מגטו מינסק. הייתה תכנית ברורה ומובנית שלפיה הם צריכים להיות הגרעין לגדוד החדש 'קדנוביץ'.
הגדוד בקושי הוקם, וכבר הותקפה הקבוצה שברובה לא הייתה חמושה. בוטביניק חירף את נפשו, ופתח בצרור יריות ארוך מתת מקלעו על הכוח הגרמני כדי לאפשר לאנשים הבלתי מזוינים בקבוצה לברוח.
בקושי סיים את צרור היריות הראשון וכבר ספג ירייה קטלנית בזרועו. שרוולו האדים מיד, אבל הוא המשיך לירות. כאב עצום בשוק – והוא עדיין יורה. קליע נוסף חורר את כתפו – ועדיין היריות נמשכות.
הוא לא הפסיק לירות, אפילו בהיותו פצוע קשה.
הוא ירה וירה, וסיים את חייו לא לפני שסיים את חייהם של כמה וכמה משונאיו.

צאלק קרמר נמלט עם קבוצת יהודים מגטו גלוּבוֹקי, לאחר הטבח שהתחולל בו. בעודם רצים לעבר הבלתי ידוע – נפתחה עליהם אש קטלנית. כמה מן הבורחים נפצעו קשה, ופציעה קשה פירושה סכנה להיתפס חיים בידי הגרמנים. מה עושים?
קרמר גילה תושיה: הוא העביר את הפצועים למקום מבטחים כשהוא נושא אותם על כתפיו אחד-אחד. רק כשראה אותם מטופלים לאחר שהזעיק עזרה רפואית – הרשה לעצמו להמשיך בדרכו. האומץ והנחישות שגילה עזרו לו להציל את כל הקבוצה.

קבוצת פרטיזנים יהודים מגדודו של ביאלסקי הלכה לגטו לידה כדי לרכוש נשק, להבריח מהגטו חלק מחפצי הערך שלהם ולהוציא את קרוביהם ליערות. המעילים נלבשו, הכובעים נחבשו, כלי הנשק צוחצחו והם יצאו אל הגטו, מאושרים בכך שמבצע מבריק נוסף עומד להצליח להם. אבל הוא לא. עוד בטרם יצאו מהגטו הגיעה שעת חיסולו של גטו לידה. ספטמבר 1943 היה החודש האחרון לחייהם. יחד עם כל יהודי לידה שולחו אף הם לכבשני המוות במיידנק.