47 - 5 בינואר 1943.

חרפיינייבו. הבוקר התחיל כמעט כרגיל. עופות היער צייצו בעליזות, והרוח רשרשה בעלוות העצים ובעלים היבשים המחפים את קרקע היער. לאט-לאט חדרה אווירת מתח אל בין העצים. השקט עדיין נשמר, אבל ריח קלוש של אבק שריפה נישא אי שם, מכניס פחד ללב בעלי החיים שביער וגורם להם להרחיק מן המקום שזרים ועוינים חדרו אליו, מתאמצים שלא להתגלות.
בעל עין חדה היה מזהה תווי פנים גרמניים לצד מדי השוטרים הבלארוסים.
בעל אוזן חדה היה קולט את צלילי הגרמנית והבלארוסית, ואת הטון הקשוח שבו ניתנו פקודות בצלילי בס נמוכים.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שאויבים חדרו ללב היער, מנסים לחמוס מהפרטיזנים את פינת השקט האחרונה שיכלו להתגונן בה.
למרות כל דרכי הזהירות שננקטו בידי הפרטיזנים, גרמנים ושוטרים בלארוסים התקיפו את היהודים יושבי המחנות כמה וכמה פעמים כשחדרו בסיוע מדריכיהם – כפריים משוחדים ושונאי יהודים – ללב ליבו של היער.
אש גרמנית הציתה את הקרב ביער. קרב? ואולי עדיף לקרוא לו בשמו האמיתי: רצון ברברי לטבח.
בהתקפה הגרמנית שבחרפיינייבו נהרגו חמישה אנשים, ביניהם יצחק לייבוביץ' וסוניה, אשתו של טוביה ביילסקי.

היחידה היהודית של זורין
קיץ 1943.
הנהירה מגטו מינסק ליערות גברה. סכנת החיסול הסופי נעשתה מוחשית יותר. בשלושה כיוונים יצאו שליחים לקשור קשרים: ליערות רודנסק נשלחה דורה ברסון, ליערות סטרוייה-סיילו – סוניה לוין, ליערות קוידאנוב (דרז'ינסק) והפושצ'ה הנליבוקית – הרש סמולר.
רבים מעוזבי הגטו נפלו בדרך. היו קרבנות רבים. בפרט בקרב אלה שיצאו לבדם ללא קשר עם ארגון המחתרת. הקבוצות שנשלחו מטעם המחתרת יצאו חמושות ברובים, באקדחים, ברימונים ובסכינים.
מחתרת הגטו נאלצה לשקול מחדש את דרכי פעולתה. אי אפשר לשלוח קבוצות שמטרתן בריחה ביערות כשהמציאות בשטח היא שהדרך מסוכנת מדיי ובקושי שורדים בחיים עד ליער.
ישיבות בהולות, סיעור מוחות, וכיוון הבריחה – שונה.
הפעם שמו את הדגש על הבריחה למערב – נתיב בטוח יותר מבחינת היציאה מהעיר. שינוי הכיוון משמעו היה גם השתחררות מהתלות במורי דרך של המחתרת העירונית והישענות בלבדית על הכוחות העצמיים שבינתיים קנו ניסיון בהליכה בין שבילי היער.
הוחלט גם להקים בסיסים פרטיזניים יהודיים עצמאיים וזאת משום סיבות אחדות:
הלחץ ההולך וגובר מצד אוכלוסיית הגטו לפעול בכיוון הבריחה ליער; הצורך להשתחרר משרירות לבם של מפקדי הבסיסים בעניין קליטת יהודים; חילוקי הדעות שהלכו והעמיקו בין מחתרת הגטו לבין המחתרת העירונית בשאלת הצלת יהודים.
יהודי מינסק היו בין מניחי היסוד של שבע יחידות פרטיזניות:
יחידה 406 שלאחר מכן התחברה ליחידתו של דיאדיה ואסיה;
יחידה על שם קוטוזוב – הבריגדה המינסקית השנייה;
יחידה על שם בודיוני, הבריגדה על שם פונומרנקו;
יחידה על שם דרזינסקי, הבריגדה על שם פרונזה;
יחידה על שם סרגיי לאזו;
יחידה על שם פרחומנקו, הבריגדה על שם צ'פאייב;
יחידה 106, על שם זורין.
ברוב היחידות שנמנו לעיל הפכו היהודים במשך הזמן למיעוט קטן. יהודי מינסק הגיעו גם לבריגדה על שם סטלין, לבריגדה על שם צ'קלוב ולבריגדה '1 במאי'.
ביחידות 'זורין' ו'פרחומנקו' התרכזו יהודים ממינסק. שתי היחידות התארגנו באביב 1943 בסביבות סטרוייה-סיילו ולאחר זמן עבר זורין ואנשיו – נשים, זקנים וילדים – לפושצ'ה הנליבוקית, ויחידת 'פרחומנקו' עברה ליערות אבייינייץ.
ביערות סטרויה-סיילו נשארה קבוצת אנשים עם רובנצ'יק בראשה, קבוצה שתפקידה היה לקבל את יהודי מינסק ולמיינם. חלק נשלח לפרחומנקו, וחלק – לזורין.

שלום זורין – מינסקאי, אופה ברחוב הטטרי, בנו של נתן חרש-עץ, ברח ליער מגטו מינסק לאחר האקציה של 7 בנובמבר 1943.
בהיותו במינסק עבד במחנה השבויים ושם הכיר את הקצין הסובייטי סמיון גנזנקו שהצליח לברוח מהמחנה בסיועה של בחורה יהודייה אל היער באזור קוידאנוב. ביער נפגשו סמיון ושלום זורין. סמיון הקים את יחידת 'בודיוני', ופלדמן ממינסק מילא תפקיד חשוב בהקמתה. זורין שימש כמפקד הסיירת ביחידה.

אביב 1943.
זרם היהודים הנמלטים ממינסק גבר. סמיון הקים את יחידת 'פרחונמקו' ובראשית דרכה הייתה מורכבת ברובה מיהודי מינסק. אלה התקבצו תחת טורוב האוקראיני שמונה על ידי סמיון למפקד. בין זורין לבין טורוב פרץ סכסוף קשה בעניין קליטת יהודי מינסק. יחסו של סמיון לזורין היה לכאורה חברי וידידותי, אולם הוא לא היסס בשנת 1942 לאיים על זורין במשפט צבאי.

למה משפט צבאי?
כמו בכל מריבה ממוצעת שסופה בבית משפט, גם כאן פרץ הסכסוך על רקע אישי וכך היה הדבר:
זורין פגש קבוצה של נערות יהודיות וקבוצה נוספת של אנשים מבוגרים שברחו מהגטו, עשרים איש בקירוב.
שתי הקבוצות הללו מספיקות כדי להקים גדוד, ידע זורין, וכך גמלה בלבו ההחלטה על הקמת גדוד פרטיזני יהודי. הוא לא הסתפק במחשבות ובתכניות, אלא הלך למפקדו סמיון וסיפר לו על החלטתו. הלה עיוות את פניו. "הם יהיו לנו לרועץ", רטן. "נשים וילדים יגבילו את הכושר המבצעי של המחלקות", המשיך לקטול את רעיונו של זורין. "ובכלל", תקע את המסמר האחרון לקראת סגירת הרעיון בארון נעול היטב, "האיכרים אינם אוהבים יהודים ואנו בלי האיכרים לא שווים מי יודע מה".
"הוי, אבל הנערות תוכלנה לדאוג למזון ולניקיון המחנה ולכיבוס. אתה שוכח או מתעלם?"
זורין המשיך והפציר ונימק וביקש והבהיר והמפקד התרכך בסופו של דבר. "מילא", הפטיר בתנועת יד נכנעת.
אישור – יש, תכנית – יש, קבוצה להקמת הגדוד – יש, מה נשאר? הרחבת המשתתפים.
פעולה ראשונה הייתה הדבקת כרוזים על עמודי חשמל במינסק. בכרוזים התנוססה הקריאה: "יהודים, הצילו את עצמכם! צאו מן הגטו – ביער מחכים לכם!"
את הכרוזים הדביקה סימה, הקשרית של זורין שלא הייתה רק קשרית, היא גם הביאה משתתפים נוספים לגדוד שהפך באיטיות לגדוד משפחתי. היו לוחמים והיה עורף נרחב שנשאר במחנה והתפלל להצלחת הלוחמים. סימה הייתה זו שהביאה ליער קבוצה של שישה עשר ילדים עגולי עיניים ועצובי מבט שעצמות לחייהם בלטו בפניהם, והפחד זעק מכל שריר וגיד שלהם. ילדים שהיו נתונים בסכנת מוות.
אחר כך באו קבוצות נוספות של אנשים שהצטרפו לראשונים, ואחרי תקופה כבר היו ביער סטוריה-סיילו כמאתיים יהודים.
סמיון הממונה על זורין התמלא זעם. לא ככה הוא תכנן את מראה הגדוד היהודי כשנתן את האישור. הוא חשב על עשרים-שלושים איש, לא יותר. ומי דיבר בכלל על שלושים ילדים? מה הם עושים פה מלבד תוספת מאמץ ללוחמים שצריכים להשיג מזון וביגוד?
ורידים בלטו במצחו המאדים בכעס למראה היהודים שהתכנסו ביער. "אני לא רוצה עוד 'משלכם' פה", צווח. "אינני רוצה יותר נשים וילדים וזקנים! לכו מפה! אין לי מספיק מזון בשבילכם ובגללכם הגרמנים יירו בנו", החימה השתוללה במילותיו.
"שישובו למקום שממנו באו", סינן בשפתיים חשוקות כשהסתובב לעבר זורין בעיניים רושפות. זורין לא נבהל מהר הגעש האנושי שהתפרץ לנגד עיניו וגם לא נסוג מכוונתו לארגן מחלקה חדשה דווקא מהאנשים שזה עתה באו. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת: המפקד הממונה הוציא צו בו במקום לפרוק את זורין מנשקו, צו שפירושו אחד: "מגיע לך עונש מוות – ואת זה תקבל".
בלי נשק – קטנים הסיכויים לשרוד ביער.
הפיקוד הפרטיזני האזורי הוזעק להכריע בעניין, וזורין נקרא להתייצב בפניו.
"האם לפשע ייחשב לי הרצון לעזור ולהציל את בני עמי?" שאל זורין בכאב, והוסיף והדגים בכמה וכמה נשים וילדים בגדודו שלולא הובאו ליער – כבר היו חייהם מסתיימים, ועכשיו שבאו – לא רק שחייהם-שלהם ניצלו, אלא הם מסייעים ברעיונות להשגת מזון ובסיוע ללוחמים.
לאחר שיחה ממושכת הודיע איש המטה האזורי לזורין שהוא יכול להמשיך ולהציל את אנשיו בתנאי שיעבור איתם למקום אחר ביער, ומהיום והלאה הם יהוו יחידה בפני עצמה שתיקרא "הפלוגה המשפחתית של זורין". זה היה במאי 1943.
הפלוגה החדשה קיבלה את הידיעה בתשואות ובמחיאות כפיים. גם שלל טוב התווסף להם מההתפלגות: צבי רובנצ'יק עם קבוצת אנשיו ושבעה רוביהם הצטרפו לזורין.
כבר בימים הראשונים להתבססות הפלוגה החדשה יצא זורין לאזור נליבוקי מלווה במאה וחמישים מאנשי יחידתו ונשקם בידיהם: שני מקלעים, שמונה רימונים, חמישה עשר רובים.
בואם למקום החדש היה גם מפנה לטובה בהשגת המזון. כבר בימים הראשונים הם הביאו עשרים עגלות, שמונה פרות, כמה שקי קמח וארגזי תפוחי אדמה.
מסתבר שההתאגדות היהודית הנפרדת הגדילה בהרבה את הצלחת הפעולות...