52 - בלוקאדה בפושצ'ה

20 בינואר 1943.
אוחים מנומנמים התנערו בבהלה מעל ענפי עצי האורן שנחו עליהם, מפילים בדרכם כמה אצטרובלים ומבשרים רעות. אם האוח הישן ביום וער בלילה קם וברח בעיצומו של יום – סימן הוא ששמע יריות וראה אש ניתחת מלועי תותחים.
ביערות "ולצ'א-נורא" שעל יד סלונים נמצאו מחנות משפחה של שלוש מאות שישים וחמישה מיהודי ביטאן עם מאה ושמונים יהודי קוסובה. הם שמעו את היחבטות העופות בענפי העצים, שמעו קולות פצפוץ של אש שנתפסה בגזעים רחוקים, וידעו שהמשמעות לכל זה היא אחת: הגרמנים באים.
ניסיון מהיר להתארגן לבריחה התברר כניסיון שווא. אין לאן לברוח. הפשיטה הגרמנית הייתה מתואמת עם המשטרה הבלארוסית.
היסודיות הגרמנית וההתלהבות האנטישמית גרמה לכך שגם לא כולם הספיקו להסתתר. שישים גוויות נשארו על הקרקע, חסרות רוח חיים. שישים יהודים נוספים נרצחו, הפעם מבין יהודי ביטאן.

24 במרץ 1943.
עשרים ושבעה יהודים מצאו את מלאך המוות שהיה האורח הקבוע בקרב הצבא הגרמני ומסייעיהם, עשרים ושבעה נרצחים שכל חטאם היה בעצם היוולדם לעם היהודי, ובשעת מותם השאירו את גווייתם המדממת על אדמת רוצחיהם. רק את הגוף השאירו, נשמתם נסקה אל על, מזוככת ומרוממת. הנרצחים היו בעיקר נשים וילדים שלא הספיקו לברוח, יהודים ששייכים לעם הרחמן והמוסרי בעולם. אם אי פעם היה למישהו ספק בדבר ההבדל בינם לבין העמים שסביבם, באה המלחמה וחידדה הבדלים: הם לא שייכים לעמים הרוצחים, אשריהם!

יולי 1943.
בעת המצוד הגדול של כוחות גרמניים וליטאיים על הפושצ'ה שבסביבות העיירות נאצ'י, ראדון וזאבאלוץ' – הותקף מחנה המשפחה באמצעות חיל היבשה וחיל האוויר.
מר היה גורלם של רוב ניצולי גטו לידה, תשעים ושישה במספר, שהיו כמעט כל תושבי המחנה – הם הושמדו.
החטיבה הפרטיזנית 'לנינסקי קומסומול' נסוגה ללא אבדות לפושצ'ה רוסקא שבסביבות סקידל, נובידבור וגרודנה. חלק ניכר מן היהודים שבפושצ'ה הושמדו בידי הפולנים הלבנים שזה היה אזורם, ויהודים רבים מן המחנות ברחו לפושצ'ות שנגע הפרטיזנקה הפולנית-לבנה לא פגע בהן, כמו: ליפיצ'אני ונאליבוקי.

מאי-יולי 1944.
ה'בלוקאדה' הגדול [=המצור] בפושצ'ה ליפיצ'אני נמשך למעלה משישה שבועות.
רבים ממחנות המשפחה נהרגו כשיצאו ממחבואיהם לחפש מזון, לאחר שאזל מלאי המזון והמים שהוכן מראש.
על אף שהמלאי הידלדל ואזל הצדיקו ה'סכרונים' ביערות את התקוות שתלו בהם. איש לא יכול היה לצפות מצור של חודש וחצי וממילא לא הוכן מספיק מלאי, אבל כמקום מסתור היו ה'סנכרונים' מקום מעולה. לא אחת סרקו הגרמנים בקפדנות את היערות בימי המצור, דרכו מעל למקומות המחבוא ולא גילו אותם.
ועם כל אמצעי הזהירות, בכל מצור גרמני סבלו תושבי מחנות המשפחה הרבה יותר מן הפרטיזנים הלוחמים שהיו נסוגים בלאט או בקרב מן האזור המוקף.
מחנות המשפחה סבלו במיוחד מפשיטות פתע של המשטרה הגרמנית, לפי הלשנות של איכרי הסביבה. הגרמנים לא היו לבד. לו היו לבד – לא היו מצליחים לטבוח בחלקים גדולים כל כך מהעם היהודי. היו להם עוזרים מקומיים רבים: הפולנים הלבנים, הבאנדארובצים והבולבובצים [=אוקראינים] ארבו ליהודי המחנות ועשו בהם שמות.


אפריל 1943.
בפשיטת פתע על מחנה משפחה בפושצ'ה הליפיצ'אנית שבמחוז ז'אטל נהרגו שישה עשר יהודים. פשיטות משטרה על קבוצות יהודים היו גם ביערות פודבורסקי וליד הכפר לוז'יץ שבמחוז ז'אטל. בכל המקרים האלה הובאה המשטרה על ידי איכרי הסביבה, ולפיכך נאלצו היהודים להחליף תכופות את מקום חנייתם.
מחנות המשפחה שנתקיימו מחוץ לאזורים הפרטיזניים, שמרו בסוד על מקום הימצאם. רק איכרים בודדים מהימנים, ששימשו ספקים ובלשים כאחד למחנות, וקיבלו מנה יפה בעד שירותם, ידעו את מקומם.
בימים ה'שקטים' הוסיפו יהודי המחנות ביערות לקיים את הווי החיים המסורתי מעיירותיהם. לוחמים יהודים היו מבקשים כל מיני הזדמנויות ואמתלאות, כדי לבקר במחנות ולהימצא באווירה יהודית.
מחברי הספרות הפרטיזנית הרוסית, מפקדי חטיבות פרטיזניות גדולות כותבים על מחנות המשפחה ברוח של הבנה ואהדה.
על מחנה-משפחה אחד ביער בסביבות ביצות הבאראזינה שבמחוז בוריסוב, מספר מפקד גדוד פרטיזנים 'באטיא', ג' לינקוב:
"הסיירים הודיעו לי שביער נמצאים יהודים, ניצולי הטבח בעיירות הסמוכות. מששמעו הללו על בואו של גדוד פרטיזני חזק בסביבה, החליטו לקבוע את מקום חנייתם בקרבת-מקום אליו.
משביקרנו ביער נתקלנו במחנה גדול של משפחות יהודיות. האנשים הצטופפו באוהלים ובבקתות, רעבים, קפואים ולבושי קרעים. היו ביניהם נשים הרות, זקנים, זקנות וילדים. כולם יצאו לקראתי מבקתותיהם והסתכלו בי מלאי תקוה. הם לא ידעו שלא אוכל להצילם וציפו למופת כלשהו מאתי. הגם שקשה היה עלי הדיבור אמרתי להם את האמת: הגדוד שלי קטן ונייד ומשפחות לא תוכלנה לצעוד עמנו. הבטחתי לשלוח לחם ובשר למחנה הרעב, ויעצתי להם לקבוע את מקום-חנייתם במעמקי היער. אלי יכלו להצטרף רק אנשים בעלי כושר קרבי, המוכנים להקריב את חייהם במלחמה עם האויב. כמה מן הגברים נצטרפו לגדודנו.
"חבר מפקד", פנתה אלי אשה צעירה שהאזינה לשיחתנו. "בסביבה נמצא גדוד פרטיזני המונה שלושים איש. המפקד שלהם הוא רב-לייטננט באסמאנוב. כולם בחורים אמיצים. הם יהיו לכם לתועלת".
"אם תפגשי אותו", עניתי לה, "אמרי נא לו שברצוני להיפגש עמו".
"אגש אליו במיוחד", אמרה האשה, "אך בתנאי שתצרף גם אותי לגדודך, ויינתן לי ללחום באויב. חשבונות מיוחדים לי עם הגרמנים... התקחני?"
"אקח", הבטחתי לה, ונזכרתי בשיחתי עם סאדובסקי: 'לא הכול רצו ללכת ליערות כדי למלט את נפשם. היו גם כאלה שהיו מוכנים ללחום באויב'".

בספרו של ג' לינקוב, 'המלחמה בעורף האויב' נזכרים שוב תושבי מחנה המשפחה בביצות הבאראזינה.
בשעת התקפת גרמנים על הגדוד, משהכינו הפרטיזנים רימונים בעמדותיהם, קלטו רשרוש חשוד מבין השיחים. לפתע שמעו קול תינוק הקורא 'מאמא' [=אמא], וראו נשים וילדים רצים. היהודי הזקן, פרימאס, הדריך את הבורחים לעבר בקתות הפרטיזנים.

אלוף מאדבאדיאב מספר על מחנה משפחה של יהודים ביערות האנוביצי, בסביבות העיר ברוד שבמזרח גליציה:
יהודים רבים הסתתרו ביערות מפני הגרמנים ומשפגשו פרטיזנים נצטרפו לשורותיהם. ביערות צומאי שבווהלין וארנה שבפולאסיה נצטרפו אלינו יהודים רבים ממחנות-המשפחה. מששאלו הפרטיזנים שלי את יהודי מחנות-המשפחה בהאנוביצי:
"למה אינכם מצטרפים לגדוד הפרטיזנים החונה על ידכם?"
ענו היהודים: "אנו מתכוננים לעבור את קווי החזית".
החזית הלכה והתקרבה לגליציה.

חלק מחטיבת קובפאק פגשו, אחרי קרב עז ליד דאלאטין, במעמקי "היער השחור" שליד סטאניסלאבוב שבמזרח גליציה, במחנה משפחה של מאה יהודים – שרידי שמונים וחמישה אלף היהודים שריכזו הגרמנים בגטו סטאניסלאבוב.
סגן מפקד החטיבה, פ' וארשיגורה מתאר את פגישתו עם נציג המחנה היהודי, דוקטור צימאר:
"מי שם?" צעק סארדיוק לעבר השיחים שממול.
"אנשים", באה תשובה מאחרי השיחים.
"רואה אני שאתם אנשים".
מאחרי השיחים יצא לקראתנו אדם, צועד בזהירות.
"נו, מי אתם? הודה!"
דוקטור צימאר הציג את עצמו בהושיטו את ידו. הוא היה לבוש חליפה מטולאת במרפקים ובברכיים.
לפי מבטאו ברוסית הבינותי: זהו יהודי פולני או צ'כי. היה זה יהודי שסיים את הפקולטה לרפואה בפראג ועסק במקצועו כרופא שיניים וגניקולוג במערב אוקראינה.
דוקטור צימאר התלונן שבדרכם ליער החרימו חיילי עגלה עם מצרכי אוכל וחמרי רפואה ממחנה המשפחה היהודי. הוא ביקש ממני את החזרת המצרכים.
הבטחתי להחזיר את חמרי הרפואה בלבד, כי פקפקתי אם עוד נותר דבר מה ממצרכי האוכל.
"הוריתי לאנשיי שיתרחקו מכם. אמנם חבל היה לנו לעזוב את המקום. הקימונו אוהלים בשיחים. אך להם יהא זה טוב יותר. אתם מקימים רעש גדול מדיי", סיים דוקטור צימאר את דבריו".

פארלין מאטוויי גריגוריאביץ', חייל יהודי בשירות הסיור הנגדי של הצבא האדום, מספר על מחנה משפחה של יהודים ביערות פיאניצה שבסביבות למברג:
"במקרה נתקלתי בשתי בקתות, מקום שם התגוררו שמונים יהודים. ראיתי פה גם זקנות בנות שבעים וחמש, בחורים, בחורות וגם ילדים, הקטן ביותר היה בן שלוש. האנשים חיו בבקתות היער במשך שישה עשר חודשים. מספרם היה גדול בהרבה; אבל מארבעים אלף יהודי הערים ברודי, זלוצ'וב וסביבותיהן נותרו בחיים כמאתיים איש בלבד, ומהם נתקעו שמונים במקום זה.
איך הצליחו בכל זאת להישאר בחיים? עזרו להם בכך התושבים מכפרי הסביבה. אך איש מן האיכרים לא ידע את מקום מחבואם. בצאתם מן היער ובחזירתם 'הביתה', היו מטשטשים בחורף את עקבותיהם בשלג שהיו מנפים בנפה...
ברשותם היה גם נשק – כמה רובים ואקדחים, שבהם היו מבצעים מעשי נקם בחיות הפאשיסטיות.
במשך שלוש שנים דיברו ביניהם רק בלחש. אסור היה לדבר בקול. רק כשביקרתי אצלם התחילו לדבר במלוא קולם, לשיר ולצחוק"...