1 בדצמבר 1941.
אל כשמונה מאות יהודים שחיו ברובז'ביץ' הצטרפו היהודים שגורשו מכפרי הסביבה אל רובז'ביץ'. הגטו שהוקם ברובז'ביץ' כלל אלפיים וארבע מאות יהודים מדרבנה, נליבוקי, וולמה קאמין, גראן, חוטובה-בארוק ועוד.
יוני 1941.
עם נסיגתו של הצבא האדום, יצאו יוסף פישקין וחברו יודל גרמיזה ליערות מיקוליץ' המרוחקים שלושה קילומטרים מרובז'ביץ' כדי לאסוף נשק לאורך דרכי נסיגתם של הרוסים. הייתה להם תחושה שיבוא יום והם יזדקקו לנשק זה. הם אספו שני מקלעים, שמונה רובים, מאתיים וחמישים כדורים לאקדח, ושתי תיבות כדורי רובה. הם החביאו את הנשק והכדורים באדמה וחזרו לגטו.
בגטו נמצאה קבוצת צעירים שהחלו לאגור נשק. אחדים הביאו נשק מהמשטרה הגרמנית שעבדו בה ואחרים קנו בכסף. חולשתה של קבוצה מחתרתית זו הייתה שלא היה בה אדם סמכותי שירכז את הפעולות, ודבר זה גרם לאבדות בגלל פעילות שלא הייתה מתואמת. באביב 1942, למשל, יצאה קבוצה של צעירים מהגטו ליער. אנשיה חזרו לגטו פרט לשלושה: לייב סלובודקין, יוסף פישקין ואביו שבתאי (שפסל) בן ה-62.
בראשית יוני נפוצה שמועה שפועלים נוצרים חופרים בור גדול לצד העיירה. יושב ראש היודנרט אליהו אייזנבוד אמר: ..."כל שערי הרחמים נסגרו. עשיתי כל מה שיכולתי – אך אין מושיע".
ראובן פורט ויודל גרמיזה עבדו כמכונאים אצל המפקד הגרמני. ערב האקציה, כאשר העיירה כבר הייתה מכותרת, גילו השניים תעוזה רבה:
הם התגנבו עם בוקר לחדרו של המפקד. גרמיזה לבש את מעילו ולקח את אקדחו, הושיב את פורט על האופנוע של המפקד ובמהירות רבה הגיע אל מחוץ לעיירה. גרמיזה החליף באחד הכפרים את המעיל ופנה ליערות הפרטיזנים. פורט יצא לאחותו במחנה דבורץ.
באותו יום עבר תושב נוצרי ציפרוק על ידי גדר הגטו וקרא ביידיש: "יהודים, הצילו את עצמכם, מחר יהרגו אתכם!"
מי ששמע את דבריו ומי ששמע על דבריו – נשא את רגליו ונמלט אל היער. יוסף פישקין ואביו ולייב סלובדקין הצטרפו לקבוצה הפרטיזנית של הקפיטן יצנקו אפנסי איוונוביץ' שפעלה באזור באותם ימים. יוסף פישקין יצא עם שמונה פרטיזנים מקבוצת יצנקו למקום מחבוא הנשק אספו אחרי נסיגת הרוסים. הם הוציאו את הנשק הטמון באדמה והביאו אותו ליער. בדרכם חזרה הם התקיפו את תחנות המטרה בדרבנה, חוטובה ונליבוקי. דוקטור פישל הורוביץ וגיסו שברחו מרובז'ביץ' הצטרפו לקבוצת יצנקו, וקיבלו נשק ממפקדה.
אנשי רובז'ביץ' הציעו לפיקוד הפרטיזני להתקיף את חיל המצב ברובז'ביץ' כדי למנוע מהם להתקיף את הפרטיזנים, והצעתם התקבלה.
15 ביולי 1942.
יחידות 'צ'פאייב' ו'סטאלין' מנו כחמש מאות לוחמים שהתקיפו את רובזביץ', ביניהם יהודי רובז'ביץ' שנמצאו ביחידות אלו. העיירה הותקפה משני כיוונים: בכיוון אחד הדריך פישקין ובכיוון הנגדי – סלובודקין. הפרטיזנים זרקו רימונים מן החלונות. אנשי המשמר האזרחי החלו לברוח, ואחריהם – השוטרים. הפרטיזנים תפסו כארבעים שוטרים ואת מפקדם ז'יכר. הפרטיזנים רצו להטמיע בתושבים מי הצד החזק ועם מי כדאי לשתף פעולה ולכן אספו את תושבי העיירה ולנגד עיניהם ירו בשוטרים.
לא רק תושבי העיירה נבהלו, אלא גם הגרמנים. מאז אותה התקפה לא היה יותר חיל מצב גרמני ברובז'ביץ'. לעיתים היו מופיעים גרמנים בשעות היום אבל הם היו נעלמים עם חשכה, מפחד הפרטיזנים.
כחודש לאחר ההתקפה על רובז'ביץ' הגיע לנליבוקי חיל מצב של גרמנים וליטאים שמנה כארבע מאות איש. מהפיקוד הפרטיזני יצאה הוראה לגדודים הפרטיזנים לחסל את חיל המצב בנליבוקי. המקלעים צוצחו, הכדורים נספרו, והזרועות הורמו שוב ושוב באימונים הבלתי פוסקים לקראת התקיפה.
בין הגדודים התוקפים היו ה'ניקיטינצים' שכונו כך על שם מפקדם, גדוד 'צ'פאייב' שמנה כארבע מאות איש, גדוד 'סטלין' שמנה כמאתיים איש, ביניהם מחלקה יהודית בפיקודו של מריאן שפיגל, מחלקה שיוסף פישקין ולייבל סלובודקין היו בה.
"נוכל להיות הראשונים בהתקפה על העיירה?" שאלו לוחמי המחלקה היהודית את מפקדם. המפקד התרשם כל כך מבקשתם שהביע מיד את הסכמתו. המחלקה היהודית יצאה לדרך, אבל הקרב היה מסובך יותר משחשבו.
ההתקפה הראשונה הייתה על הכנסייה שבה התבצרו הגרמנים. המחלקה היהודית החלה בהתקפה ואז החלה יחידה צבאית ליטאית לכתר אותה. מהר מאוד ניתק הקשר בין המחלקה היהודית של 'סטלין' לבין יתר כוחות הפרטיזנים. בעוד הליטאים מכתרים את הפרטיזנים היהודים, פתחו הגרמנים באש חזקה מהכיוון הנגדי ואילצו את המחלקה היהודית לסגת מתוך כישלון. עשרה יהודים נהרגו בקרב ועשרה נתפסו חיים: יודל גרמיזה ואחיו ראובן גרמיזה, דוד קרמן, אייזיק גראייק, מוטק פישקין (אחיו של יוסף), משה זק ומריאן שפיגל עונו קשות עד מוות.
המחלקה היהודית ליקקה את פצעיה הקשים על הדם שנשפך לריק. לפי התכנון הם היו אמורים לקבל עזרה בקרב, אבל הסיוע שאמור היה לבוא מה'ניקיטינצים' – לא הגיע. אנשי 'צ'פאייב' ישבו במארבים ולא טרחו לצאת משם ואנשי 'סטלין' לא יכלו לעמוד בפני הכוח הגרמני והאש החזקה שניתכה עליהם, וברחו.
ביום האקציה ברובז'ביץ' יצאה שיירה של מכוניות ובהן גרמנים.
"אש!" ניתנה הפקודה בין העצים שלצד השביל, והשיירה הותקפה על ידי הפרטיזנים. מבין הגרמנים היו הרוגים ופצועים רבים, רק שלושה גרמנים נשארו בחיים. הגרמנים שקטלו חיים רבים כל כך של אנשים רבים כל כך התחננו על חייהם-שלהם. על אף תחנוניהם להישאר בחיים – הפרטיזנים הוציאו אותם להורג. מכונית גרמנית אחת מתוך השיירה הכילה שתי בחורות יהודיות: האחיות פרידה ומרים צליקובסקי ואחיהן הקטן משה. הבחורות היהודיות ומשה הקטן ניצלו בנס מקרב היריות שהתחולל מעל ראשן.
הפרטיזנים התקשו להאמין שהבחורות היהודיות אינן מרגלות, אך לבסוף הן שוחררו.
שייקה אושרוביץ' מרובז'ביץ' שברח עם ילדיו ממחנה דבורץ רץ בשלג חמישה עשר קילומטרים ואז פגש את המפקד הפרטיזני גראזני.
"אנא, קבל אותי ליחידה שלך!" התחנן אושרוביץ'.
גראזני העיף מבט על הילדים שנצמדו לאביהם כשהפחד זועק מעיניהם הפעורות, ומשך בכתפיו במבוכה: "אני לא יכול לקלוט ילדים ביחידה שלי", התנצל. "אבל אתה יודע מה? אני אמליץ בפני אנשי הכפר הסמוך שיתנו לך ולילדיך מזון וגם קורת גג לבינתיים".
אושרוביץ' לא יכול היה להגיע ליחידת 'ביילסקי' בגלל המצוד על יערות נליבוקי, אבל העזרה של גראזני והמלצותיו התבררו כהצלה. אושרוביץ' וילדיו הצליחו לשרוד בנדודים שארכו למעלה משנה מכפר לכפר עד בוא השחרור.
רצון החיים שבער באושרוביץ' דחף לפעולה גם את שמעון שוסטר יליד 1924 שבמהלך המלחמה מצא את עצמו משועבד לניקוי נשק במחסני הגרמנים ברובז'ביץ'. עבודה של יום-יום: לצחצח את הקנים, לדאוג לתקינות המקלעים, ולדעת שבסופו של דבר אחד מכלי הנשק שהוא מאפשר את פעילותם – אולי יופנה נגדו.
את השימוש הקבוע בהם נגד עמו כבר ראה יום-יום. הוא כבר לא יכול יותר.
מתוך אופטימיות שעדיין לא כבתה בו הניח בכל יום מעט מן הנשק במרתף, וכיסה בשמיכה משופשפת שמצא שם. יום יבוא והוא יברח. ביום ההוא, כדאי שיהיה לו משהו להגנה עצמית. היום המקווה הגיע. שוסטר הוציא אקדח קטן וכדורים מהמחסן וכן את הנשק שהחל לצבור במרתף.
לברוח, לברוח, לא משנה לאן. רק לברוח.
שוסטר מצא את עצמו בדבורץ. ומשם? משם כבר ברח עם חברים שמצא אל קורת הגג שסיפקו העצים הצפופים ביער. בסך הכול שני רובים היו ברשותם ובחיפוי כוח ההרתעה הזה הם קיימו את עצמם ביערות רובז'ביץ'.
לא רחוק ממנו בגראן – חווה סמוכה לרובז'ביץ' – חי נח ברמן. בעיניים קרועות לרווחה ראה ברמן את הנאצים הבאים לגרש אותו עם שלוש המשפחות היהודיות היחידות במקום נידח זה.
איך הגרמנים הארורים האלה הצליחו להגיע לשלוש המשפחות היהודיות הבודדות הללו? ומה אכפת להם שבאיזושהי חווה נידחת בעמקי בלארוס יש כמה יהודים? החייתיות הזאת אינה שוככת גם מול יהודי שורד אחד!
ברמן הצליח לברוח ליער. בין העצים, בין הענפים, רקבובית של עלים מכסה את הקרקע וקולות ציפורי היער הם קולות הזמר היפים שאינו מתפנה לשמוע בגלל השמים השחורים מהמלחמה האכזרית המתנהלת בעולם. מלחמה על החיים.
באחד הלילות התגלגל עם כמה מחבריו לגראן, הכפר שלו. הם נתקלו בכלב זאב של החווה שהיה ידידותי אליהם.
"הוא אינו נושך ואפילו אינו נובח!" התפעלו ברמן וחבריו. הכלב הזה שגילה כלפיהם רגש אנושיות שלאנשים לא היה – הזכיר להם שהם עדיין יצורי אנוש.
כמו שוסטר, ברמן ואחרים – רוב היהודים שנמלטו מרובז'ביץ' הגיעו ליחידת 'ביילסקי'. חלקם הצטרפו ליחידות פרטיזניות שונות לאחר נדודים, הן כיחידים הן כקבוצות קטנות.
גטו הורודוק
סוף יוני 1941
"אפרים, אל תיתן לאנשים להתאסף מחר בכיכר השוק".
אפרים רצקין, יושב ראש היונדרט, הסתובב אל הצועק והתפלא:
"הגרמנים לא עושים משהו בהתאספות הזאת. סתם קוראים לכולם לעמוד בכיכר השוק, בודקים לפי מספרי זהות שכל הנמצאים רשומים ברשימות הנמצאות אצלם, וזהו. למה לדעתך יש בעיה בזה?!"
הרשל הנמיך מעט את קולו, וצמצם את המרחק שבינו לבין אפרים. הורודוק כבר אינה בטוחה כפי שהייתה ואף פעם אי אפשר לדעת אילו אוזניים רעות מקשיבות לשיחה שלא נועדה להן. הוא לחשש משהו באוזני אפרים רצקין. משהו שגרם ליושב ראש לקפוא לרגע על מקומו ולאחריו למהר לביתו.
"תודה על המידע, הרשל. אתה צודק, האקציות בעיירות הסמוכות הספיקו לעם שלנו. לפחות את אלף ושבע מאות יהודי הורודוק ננסה להציל בפיזור ובהחבאה, ובלבד שלא יתאספו מחר בכיכר השוק ולא יעזרו לגרמנים להרוג אותנו בקלות".
"אקציות בעיירות הסמוכות", עברה השמועה. היהודים החלו להכין מחבואים בבתיהם.
אליהו לידסקי התסיס את תושבי הגטו, עורר רוח לחימה וארגן את המחתרת בגטו הורודוק. כשפרצה מלחמת רוסיה-גרמניה גויס לידסקי לצבא האדום. בימים הראשונים השקיע את מיטב המאמץ כדי לשתק את האויב, אבל הצבא הגרמני התגלה כצבא עקשן ואכזר שיעשה הכול, ממש הכול, כדי לשלוט ולהשתלט.
ביום מר ואפוף עשן, כאשר קולות הפיצוץ והירי אינם מפסיקים להדהד ולהרעיש, כותרה יחידתו של אליהו על ידי כוחות גרמניים. משיכה נמרצת בשרוולו של מיכאל אחיו, נסיגה זהירה לכיוון היער הסמוך, החלפת בגדים זריזה של הסרת המדים ותחיבתם מאחורי שיח ירוק ודוקרני ולבישת ביגוד רגיל שאליהו השיג קודם לכן, ושני האחים היו מוכנים להימלט משדה הקרב המדמם. אליהו ומיכאל אחיו החביאו את רוביהם ותחמושתם בתוך נקיק צר שעץ שופע עלווה כיסה עליו. זהו. אין סימנים לחיילים בצבא הסובייטי שהיו כאן קודם לכן. את הנשק יצטרכו לאחר מכן, כשיתממש רעיון המחתרת שהתחיל להבשיל בתוכם.
גטו הורודוק קיבל בידיים פתוחות את צמד האחים.
הם לא בזבזו זמן. אליהו ומיכאל לידסקי הצליחו ליצור קשר עם קצין סובייטי בשם גריבנוב ששוטט ביער עם קבוצת חיילים סובייטים מכותרים שנשארו בין העצים ביער הסמוך להורודוק. קשרים עם אנשי מלחמה הם דבר נחוץ מאוד בזמנים טרופים כאלה. הם גם קשרו קשר עם איכר שהיה בידו מקלט רדיו ואותות חיים מהעולם החיצון בקעו ממנו. קולותיו של עולם מעבר לנהרות הדם והכאב. הוריהם של השניים עודדו אותם למעשי נקם, אבל לא כל מה שמתאים להורים לידסקי מתאים גם לאחרים. השמועות על התארגנות המחתרת הגיעו ליודנרט, וזה הזהיר את צמד האחים להימנע מכך.
למפח נפשם של המתארגנים המחתרת המשיכה לפעול במלוא הקצב.
