13 - יודל באלסקי מספר

אוגוסט 1942.


בגטו בהלה. יום-יום חוששים לשחיטה. אוסטאשינסקי, מנהל משרד העבודה היהודי, עורך רשימות של בעלי מקצוע ושאינם בעלי מקצוע. עליו הטילו הגרמנים לחרוץ מי לחיים ומי למוות. חמש מאות יהודים מעובדי הקסַרקטִין [=המחנה הצבאי] השאירו הגרמנים, ואני הייתי אחד מהם. שאר אלף ומאתיים היהודים רוכזו בשני גטאות: אחד לבעלי מקצוע ואחד לפועלים שחורים. בראשון עבדו האנשים וגרו בו, והיציאה ממנו נאסרה. מזונם: מאה ועשרים גרם לחם ליום וליטר של מרק קלוש, ואולם הם נחשבו כיהודים מועילים והיו להם סיכויים לחיות. ואילו מהגטו השני היינו הולכים לעבוד בעיר. ידענו כי ימינו ספורים, ולא הייתה לנו ברירה אלא בריחה ליערות".
הז'אטלאים הציתו את דמיונם של הכלואים בגטו בתאוריהם הצבעוניים על החיים ביער: ההתקפות מחבלות בזרועות השטניות של הצבא הנאצי, ותוצאתן כפולה: הכפריים מפחדים מפניהם, וגם על הגרמנים נפלה אימה. היהודים שבתוך הגטו התעוררו לחיים חדשים.
אנשי היודנראט והשוטרים נספו כולם, ויודנראט אחר לא מונה. הגטו הפך למחנה עבודה. היהודים הפכו לחסרי שם ולכל אחד מהם ניתן מספר. הבחורים סיכנו עצמם, גנבו נשק מהגרמנים והכניסו אותו לגטו כדי לאפשר לקבוצות יהודים להתארגן ולצאת ליערות כשבידם נשק להתגוננות ולחיפוי על נתיב בריחתם. הקבוצה הראשונה יצאה ליער ליפצ'אנק. עקיבא ברסלין, נער כבן שש עשרה, הצליח לגנוב מהגרמנים מכונת ירייה, אבל מותו בא עליו דווקא מכיוון שלא ציפה לו: הוא נהרג בידי פרטיזנים אנטישמיים, והוא לא היה היחיד.
יודל באלסקי החליט להימלט ליער בו שכנו הבאלסקים שבכפרים. הם הכירו אותו ואף ענו בלבביות בתשובה למכתבו: "בואו אלינו. מזון לא יחסר לכם. בכסף אין צורך".
חבריו סרבו ללכת לשם, כי הם לא נקראו לבוא, "אך אני הרגעתים", מספר יודל, "שאם יסרבו הבאלסקים לקבלם, נבקש לנו יער אחר".
"בקבוצתנו היו תשעה אנשים. ב-18 באוגוסט עזבנו את הגטו ובאנו בשלום אל קוזלובסקי, איכר מכפר מאקריץ' שהיה מספסר בטבק וסכרין. אני הייתי קונה ממנו סחורה זו ומוכרה בגטו. הוא סיפר לי, כי הבאלסקים נחלצו מידי הגרמנים ומשוטטים ביערות. כולנו יצאנו לחורשה לשתות 'לחיים' לכבוד הימלטנו מגטו וראשית חיינו כפרטיזנים.
הלילה עבר עלינו מתוך שיחות ועריכת תכניות להבא. עודדה אותנו התקווה, שנקבל נשק ונצא לעשות נקמות בגרמנים... הרגשנו עצמנו חופשיים ובטוחים.
לאחר שחיכינו כך למעלה מעשרה ימים, באו הבאלסקים אל קוזלובסקי. הם העבירו את קבוצתנו אל המחנה שלהם, ליערות שבסביבת בוצ'קביץ. שם הם סיפרו לנו על חייהם ביער, ואנחנו להם – על החיים בגטו. הבאלסקים מנו שבעה עשר איש – תשעה גברים ושמונה נשים. הנשים התנגדו לנו, ובפרט רחל בולדה – מבית דזינצאלסקי: 'למה באו לכאן בטלנים נַבַהְרַדַקאים אלה? הם יזללו כל מה שימצאו אצל הנוצרים, ובסופנו שיירו בנו, בכולנו!'
הסברנו להם שנשיג ציוד. היו לנו כפריים מכרים שהבטיחו לנו נשק. נארוב לגרמנים, נפנה את הסביבה מהסוכנים נאציים, מגטו נַבַהְרַדַק נביא עוד בחורים שיילחמו גם הם בגרמנים, ונהיה פרטיזנים ממש. אנחנו אמרנו שפרטיזנים מתרבים מיום ליום. האנטישמיות חזקה מאוד אפילו בין הפרטיזנים, והללו ישמידו את כולם. עלינו לסדר כוח יהודי כדי שנוכל להתגונן בפני כל השונאים, ומשום כך עלינו להביא הרבה צעירים ונשק. אם אינכם מסכימים – אמרנו לביאלסקים – נעזוב אתכם ונסדר יחידה פרטיזנית יהודית"...
התכנית מצאה חן בעיניו של טוביה באלסקי והקבוצה פרשה מהבאלסקים, ובחרה בטוביה כמפקד. לפלוגה קראו "ז'וקוב", על שם המרשל הסובייטי.
ארקה לובצ'אנסקי וישראל יאנקלביץ' נשלחו לגטו להביא משם בחורים צעירים ונשק, ובמשך זמן קצר הצטרפו מן הגטו שלושים איש נוספים, אך לצד השמחה על כך שניצלו, היה מתח קל באוויר: כמעט כולם לא ידעו להילחם.
המאמצים היום-יומיים התמקדו בהשגת נשק. יודל לוין הלך אל נוצרי ממכריו והביא משם רובה ותיבת כדורים. האיכר סיפר כי ביער משוטט קצין רוסי, והקבוצה היהודית החליטה להיפגש עם הפרטיזנים הרוסיים כדי להתחיל לפעול ולנקום בגרמנים. כעבור שבוע יצאה הפגישה לפועל. בעיניים נוצצות חגגו היהודים את הקמתה של פלוגה פרטיזנית משותפת שתיאבק בגרמנים: להשמיד את הגרמנים כשהם נוסעים במכוניותיהם בכבישים, לפוצץ רכבות היוצאות לחזית ולעקור את הבוגדים המשתפים פעולה עם הגרמנים. ויקטור, הקצין הרוסי, הופיע במחנה כעבור שבוע, ואתו שלושים פרטיזנים מזוינים. הוא הביא רובים נוספים, והפלוגה כבר הייתה עובדה קיימת: הנשק בידינו, ובלבנו השאיפה לקחת נקם. אותה שעה נוספה עלינו עוד קבצה מזוינת בת שמונה אנשים: שני האחים פולונסקי, ארבעת האחים לייבוביץ ושניים מאיווניץ – כולם מסביבת נַבַהְרַדַק. הללו היו משוטטים בין גטאות נַבַהְרַדַק ודבורץ, ועוסקים בקניית נשק ומכירתו. בסך הכל היו לנו כבר עשרים וחמישה גברים מזוינים.
החלטנו לשלוח באש את התבואה השייכת לגרמנים. בלילה היינו מתחלקים לפלוגות קטנות ומציתים את השיבולים המלאות בשטח של עשרות קילומטרים. על האיכרים שבאו לכבות את השריפה היינו פותחים באש. במקרה עברו באותה שעה מטוסים סובייטים והמטירו גם הם אש על השדות הבוערים, ומשום כך סבורים היו האיכרים שיש קשר בין הפלוגה היהודית ובין החזית.
"באותו זמן הרגנו ביריות ושרפנו כמה מרגלים גרמנים, והאיכרים התחילו מפחדים מפנינו", סח יודל בהנאה. "שוב לא היינו סוחבים צרכי אוכל על גבינו לתוך היער, אלא האיכרים היו מספקים לנו מזון לפי הצורך. אותו זמן ערכנו את המארב הראשון בכביש נַבַהְרַדַק-נובויילנה. נפלו כעשרה גרמנים. את הנשק – מכונות יריה ורובים – לקחנו וחילקנו בינינו".
עד לחורף התרחבה הקבוצה למאה איש, והם לא התבטלו לרגע:
"התחלנו לבנות בקתות מתחת לקרקע. חפרנו בור בעומק של שני מטרים, חיפינו וקירינו אותו מלמעלה בעצים עבותים, ועל גבי התקרה שפכנו עפר ותקענו עצים כדי שיהא המקום דומה לחורשה. למעלה פתחנו דלתות, וכמלאכים בחלומו של יעקב היינו עולים ויורדים בסולם. באמצע התקרה השארנו פרצה, פתח לאור ולאוויר. בבקתה סודרו איצטבאות דו קומתיות: היינו נדחקים ושוכבים שם, כי לישיבה לא הספיק המקום".
מקום המסתור ששימש למגורים היה מוכן, וכולם כבר היו מוכנים לפעול:
"את השבעה בנובמבר, יום המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה, חגגנו יחד עם ויקטור. ברדיו שמענו נאומים ממוסקבה כי גרמניה תנוצח, וכי על אלה הנמצאים באזורים הכבושים להימלט ליערות ולהילחם מלחמה פרטיזנית בגרמנים.
לכבוד החג הזה החלטנו להתקיף את תחנת יאצוקי, בקרבת נובויילנה, שאינה רחוקה מהעיר שלנו. בלילה קרבנו אל המחנה. מולנו האיר הזרקור החשמלי שהאיר את הבונקר של הגרמנים המתחפרים, ומתוכו הציצו לועי מקלעים ומרגמות, שהיו מוכנים להמטיר על כל אחד מאיתנו אש ומוות.
קבוצתנו הגיעה בזמן הנכון וחיכתה לאות מויקטור, כאשר נדברנו, אולם ויקטור נתאחר. מבלי להמתין עוד פתחנו אש על הבונקר. מכדורי הבערה נדלק גגו. הגרמנים שהיו למעלה רצו אל הבונקר לבקש בו מקלט, ואלו מהם שהיו למטה חשבו שאלה פרטיזנים מתפרצים, והתחילו זורקים רימונים כלפי מעלה ומחסלים את אנשיהם שלהם. שעה ארוכה נמשכה חליפת היריות עד שירינו את כדורינו אחרונים. בינתיים האיר הבוקר, הגרמנים התאוששו והתחילו משיבים אש חזקה. נאלצנו לסגת ולחזור למחנה.
לאחר מכן חגגנו את יום הולדתו של ויקטור. שוחחנו על מלחמתנו הפרטיזנית בפאשיזם הגרמני. כל אזרחי ברית המועצות חייבים להילחם שכם אחד, בלי הבדלי דת ולאום. ויקטור אמר שהרוסים צריכים לעקור את האנטישמיות שהרוצח הגרמני נטע בלבם. 'כל המגלה יחס של שנאה כלפי חברו היהודי, בוגד הוא בעם הסובייטי וירה יירה'".
פברואר 1944. החורף בעצם תקפו. סופות שלג משתוללות, והקור מקפיא את האדמה. קבוצות יוצאות לדרך וחוזרות ל'פושצ'ה' [=יער עבות] לצבור מעט כוחות במנוחה ובארוחה.
"יציאה כזאת נמשכת כשבועיים, והנה זה כחודש יצאו שתי קבוצות לדרך ולא חזרו. צוקרקופ עם עשרת מחבליו ויודל באלסקי ואתו למעלה מעשרים איש – נעלמו ואינם. אבל שורר במחנה, והנשים מספידות כבר את בעליהן. מהאזור מגיעות ידיעות מדכאות. גרמנים וקוזקים [=פולנים לבנים] חסמו את הדרכים, קרבות רבים ניטשו עם פרטיזנים. יש הרוגים ופצועים משני הצדדים.
שבתה השמחה במחנה. קול זמר לא יישמע עוד בערבים, וצחוק עליז אינו פורץ החוצה. בבוקר משכימים אנשים ויוצאים לראות שמא בא מי, ואין קול ואין עונה. יום יום מודיעים הסיירים על קרבות חדשים נואשים בדרכים, בין קוזקים לפרטיזנים.
ופתאום, בחצות לילה אחד, באה קבוצה אחת. רצוצים ומיוגעים ונסוכי שינה הלכו האנשים אחרי העגלות. מפקד הקבוצה, יודל באלסקי, סיפר:
"בסביבת לאהודאק היינו, שם אספנו צרכי אוכל. משהגיענו לכפר ברנוביץ' ראינו שהגרמנים והקוזקים השתלטו על הדרכים, ולעבור ולהגיע ל'פושצ'ה' אי אפשר. הבריגדות הפרטיזניות נכנסו למאבק בכיוונים שונים, והציעו לנו להצטרף למאבק זה. אנשינו הניחו את העגלות להשגחת האיכרים, וארבעים איש יצאו לקרב ליד צירין, יחד עם מולוטובצים [=חיילים סובייטיים בפיקודו של מולוטוב].
כאלפיים פרטיזנים לחצו על הגרמנים והקוזקים בכבישים לידא-ברנוביץ'-סטולפצי, מרחק של למעלה ממאה קילומטר. לא נתנו להם לכבוש את הכפרים והכריחום לסגת למקומות חנייתם מרכזיים. הבחורים השתלטו על דרך צירין ולא נתנו לקוזקים להבקיע. האש לא פסקה לא ביום ולא בלילה. סיירים התרוצצו והביאו את פקודות המטה. הפרטיזנים שכבו דבוקים לאדמה וירו בכל מי שניסה להתקרב. כדורים עפו ושרקו באוויר, פגזים התפוצצו ופיזרו מסביב רגבי אדמה עקורים. גם בלילה היה אור מחמת כדורי הבערה והזרקורים. רקטות עפו ואותתו ללוחמי שני הצדדים. מזג האוויר נשתנה כפעם בפעם – השלג ירד ופסק חליפות, הפשיר וחזר והקריש. הבחורים שכבו בעמדותיהם וירו באויב שהתאמץ להימלט מהכיתור, אך לא מצא לו דרך. הבחורים הביאו תחמושת ואוכל לנקודותיהם.
שתי יממות נמשך הקרב, והגרמנים והקוזקים נאלצו לסגת בכבישים המרכזיים, בחזרה למינסק ולברנוביץ'. כמאה מהם נשבו, נוסף על עשרות הרוגים. אנשינו חזרו למחנה בריאים ושלמים.
כך היה גם עם החברים שלנו באזור לידא. הם לחמו עם הבריגדה על שם קירוב בכביש לידא-ברנוביץ', והביאו איתם למחנה אישור לכך מהבריגדה".


חזרה השמחה, שבו השעשועים והזמירות למחנה, והחיים חזרו למסלולם.


יפה, י. (תשי"ב) "פרטיזנים – קורות פלוגת פרטיזנים יהודים ביערות רוסיה לבנה". הוצאת ספרים נ. טברסקי בע"מ, ת"א.