הנשים במחנות המשפחה, וגם הנשים שהתקבלו לגדודים הלוחמים, עיקר עיסוקן היה בבישולי המטבח ממה שהגברים הצליחו להשיג, באפייה (אפיית לחמים בעיקר), בסחיטת הכביסה לאחר שפשופה הממושך במי סבון ובייבושה וסידורה במקום המיועד, ובתור אחיות-רחמניות שחבשו אין סוף חתכים ופציעות קלות וחמורות.
הן אלה שטרחו ועמלו כדי שללוחמים תהיה האפשרות להתמקד באימונים ובלחימה. הן אלה שעבדו כדי שללוחמים יהיה מקום נעים לחזור אליו ולהירגע בו. הן אלה שבזכות עבודתן הקשה והממושכת – אפשר היה לשרוד טוב יותר.
הנשים שמאז ומתמיד מתאפיינות בחריצות וביצירת מקומות שנעים לשהות בהם, עשו זאת גם עכשיו. גם בתקופה הקשה הזאת יצא להן מוניטין כטבחיות טובות וככאלה שבלעדיהן לא יכולים היו הפרטיזנים לממש את אמרתו של נפוליון: 'הצבא צועד על קיבתו'.
הן הוכיחו את יכולתן בשיפור תנאי חייהם של הפרטיזנים, והיכולת הזאת לא הסתכמה בבישולים ובעיסוק בכביסות בלבד.
המצב המלחמתי לא אפשר לגברים צעירים שכוחם במותניהם להשתעשע בעבודות קלות של פקידות ותרגום. גם הפצת תעמולה שתעודד את המקומיים להתנגד לגרמנים ולסייע לפרטיזנים הייתה מותרות ללוחמים. הלוחמים היו חייבים להתמקד בלחימה, וממילא מילאו הנשים את התפקידים הללו.
היהודיות לא רק הדיפו ניחוחות תבשילים מהמטבחים המאולתרים שבמחנות. הן גם עבדו כפקידות, ככתבניות וכמתורגמניות במטות הגדודים, הבריגדות והחטיבות. הן תקתקו במכונות כתיבה והדפיסו דפים ושכפלו קומוניקטים של 'הסוכנות הסובייטית לאינפורמציה' [=גוף התעמולה הסובייטי] על המצב בחזיתות ובעולם ותרמו להפצת המידע על המצב הנורא והחיוב לעזור ככל האפשר למיגור הנאציזם.
נערות יהודיות נוספות היו מפיצות את החומר הזה בכפרים ובישובים הסמוכים.
בגדוד של 'הדוד מישא' הייתה מחלקה מיוחדת שבראשה עמד רייזלה אוסטרמן שכונתה בלצון בשם 'המיניסטר לתעמולה'. הייתה לה שליטה יסודית בשפות רבות, ולשליטה הזאת היה ערך רב. היא נהגה לקלוט משידורי הרדיו את הידיעות מכל בירות העמים המשתתפים במלחמה, לתרגם אותן לאוקראינית ולרוסית ולהפיץ אותן בין ריכוזי האוכלוסייה האוקראינית המקומית.
חיה אוסטרמן ארגנה בכפרים חבורות של איכרות צעירות, שהיו מפיצות ומדביקות על כתלי הבתים את הידיעות הנכונות על המצב בחזית, וסיכלו את התעמולה הגרמנית וידיעותיה הכוזבות על ניצחונות הגרמנים.
פעילותן הנאמנה והברוכה של האחיות הרחמניות היהודיות הייתה גורם להצלת חייהם של פצועים רבים. האחות היהודייה הייתה זו שהקילה על סבלותיהם ומכאוביהם של הפרטיזנים בעת הריפוי וההחלמה מתקלות בפיצוצים או מפציעות בגלל התקפות האויב הגרמני.
האחיות לא הסתפקו בריפוי בשקט שלאחר המלחמה, הן סיכנו את חייהן כשהוציאו את הפצועים משדה הקרב, תחת מטר כדורים ואש האויב. רבות מהן אף שילמו בחייהן. אחיות רבות בחרו ברגעי סכנה את המוות מאשר להפקיר לגורלם את החולים והפצועים שנמסרו לפיקוחן ולטיפולן. לא פלא שהאחיות היהודיות זכו להערכתם הרבה של הפרטיזנים.
חיה בקנשטיין מדאראצ'ין, למשל, הגיעה בשנת 1942 לגדוד 'גרוזני'.
היה מחסור בכוחות עזרה רפואית והיא התנדבה לשמש כאחות ב'גרוזני' וגם בגדוד הסמוך, 'זולוטוב'. משהורחבו שני הגדודים, וכל אחד קיבל איזור מיוחד, פרץ סכסוך בין שני המטות על הזכות ליהנות משירותה של גאלא (כך נקראה חיה בפי הפרטיזנים). כל גדוד ביקש לזכות בה.
"אנחנו חייבים אותה, כי הלוחמים פה עוסקים יותר בחומרי נפץ", טענו ב'גרוזני'.
"מה הקשר? היא צריכה להיות פה יותר בגלל ריבוי הירי הגרמני לכיווננו", התעצבנו לוחמי 'זולוטוב'. "וחוץ מזה, היא הייתה אצלנו הרבה פחות מאשר אצלכם. זו לבד סיבה לפצות אותנו ולהשאיר אותנו בטוחים יותר".
אבל הטענות לא עזרו ללוחמי 'זולוטוב'. גאלא נשארה לבסוף בגדוד 'גרוזני'.
לא לשווא התקוטטו עליה.
אמונם של הפרטיזנים באחות זו היה כה רב, עד שגם ברבות הימים, כשכבר נמצאו רופאי גדודים, היו הפרטיזנים פונים אליה בבקשת עזרה רפואית; היא הייתה חברה ואחות להם, יחד אתם לחמה, השתתפה בפעולות המסוכנות ביותר בלי שמץ של פחד והפיחה אומץ ועוז בלב החיילים ובלב הלוחמים הותיקים.
הלוחמים לא שכחו זאת. בתום המלחמה הוענק לה אות הצטיינות צבאי גבוה.
לוחמות ומצליחות
היו גם נשים יהודיות שלקחו חלק פעיל בקרבות; בתצפית ובאזהרת הפרטיזנים ובשהייה במארבים; בפעולות הסחה שהסיטו את הגרמנים מהבחנה בכוח הפרטיזני המתפנה להרוג בהם; בחבלה ברכוש גרמני ובמיקוש רכבות שהובילו ציוד וחיילים גרמניים; הן העלו את עצמן לשורה הראשונה של הלוחמים המצוינים ביותר. ברזומה של נשים יהודיות רבות בתקופה זו יש רכבות מופצצות וגרמנים הרוגים; רבות מהן זכו באותות ההצטיינות הגבוהים ביותר, ורשמו פרק נהדר בפרשת תרומתם של היהודים לפרטיזנקה הסובייטית. אחת הדמויות הגיבורות היא ללא ספק ז'ניה איכנבוים שנספתה בנסיבות טרגיות.
אוגוסט 1942.
ז'ניה אייכנבוים שנולדה בפוּלטוּסק נמלטה אל הפרטיזנים והתקבלה בפלוגה היהודית ה-51 שליד הגדוד 'שצ'ורס'.
היא השתתפה בהתקפה לשחרור גטו קוסוב, וגם מיקוש מרכז ה'סאמוכובה' הכפרית בגַאווינוֹביץ' שבאזור סלונים היה ארוע שנטלה בו חלק.
הסכר העשירי של תעלת אוֹגינסקי מחבר את הנהרות בוּג, פריפֶּאט ודניאֶפּר באזור טֶאלֶאכַאניץ. הסכר הזה זכה לקרב מפורסם ב-14 בספטמבר 1942. ז'ניה? כן, כמובן, גם היא הייתה שם.
בנובמבר שבאותה שנה השתתפה עם הפלוגה היהודית של אותו גדוד בקרב נגד חיל המצב הגרמני בעיירה צ'וּצֶ'אביץ' שבאזור לוּנינֶאץ, אבל לצד זה היא לקחה חלק פעיל גם בקרב נגד חיל המצב בדֶאניסקוֹביץ' שבאזור הַאנצביץ'. ומה עם שרפת המנסרה שבעיירה, שרפה שהוצתה בנובמבר 1942 והחלישה עוד קצת את הכוח הגרמני? גם שם היא הייתה.
5 לדצמבר 1942. הקרב על הנהר לַאן היה עקוב מדם ומלא חששות ופצועים, אבל הוא היה גם נקודת ציון לזמן שבו חיה הוכיחה את יוזמתה ואומץ לבה.
גם בשעת השמדת חיל המצב בשוויאֶנטַא-ווֹליַא שבאזור טַלַכַני בפברואר 1943, ובקרב נגד חיל המצב במיאֶנדזילֶאסיא שבאזור קַארטוּז-בֶּארֶאזה ביוני 1943 היו חלק מפעילויותיה.
מיקושים רבים של מסילת הברזל בריסק-ברנוביץ', השמדתן של שלוש עשרה רכבות שהובילו מטען חי וחמרי מלחמה של הפולשים הנאצים ופעולות נוספות היו מרכיב בלתי נפרד מסדר היום שלה.
פרסומה הגדול ביותר בא לה מהשתתפותה במיקוש הרכבת במסילת ברנוביץ'-לונינאץ ליד תחנת בודי ביום 31 בדצמבר 1943.
שמה של ז'ניה נודע לתהילה ולהערצה לא רק בקרב אנשי גדודה ומפקדיה, כי אם גם בין כל הפרטיזנים באזור בריסק. כהוקרה לגבורתה הוענק לה נשק אוטומטי, שרק לעתים רחוקות הופקד בידי אישה בפרטיזנקה.
לרוע מזלה, היא לא שרדה עד השחרור.
בנסיבות טרגיות נפלה יום אחד לפני שחרור האזור ביום 23 במרץ 1944. קרב עם הצבא הגרמני הנסוג ממערב אוקראינה, ליד מקום המפגש של תעלות דנייפר-בוג ובילוז'ארסק שבאזור דרוהיצ'ין היה הרקע הצבעוני למותה בשדה הקרב.
אחרי מותה הוענק לה אותות כבוד שונים כצעד להבעת ההוקרה על פועליה, כך קיבלה את אותה הכבוד 'הכוכב האדום' וכן את המדליה 'פרטיזן מלחמת המולדת', דרגה א'.
אמיצה ומצילה
מפורסמת מאוד בשורות הפרטיזנים, הייתה גם הנערה היהודיה האמיצה לבלי חת, גוטה כגן מסוּבַאלק.
שרירי הרגליים נמתחו עד קצת גבול היכולת כשנמלטה מגטו סלונים עם ז'ניה אייכנבוים, ויחד אתה פעלה בפלוגה היהודית ה-51. היא השתתפה עמה בכל הקרבות נגד חילות המצב הגרמניים.
סדר היום גדוש היה בפעילות:
באוגוסט 1943 הועברה לגדוד על שם 'קוטובסקי' שבאזור קוברין, וכבר ביום הראשון הקדישה את השעות להכרת השטח והכרת הפעילות הנדרשת. התוצאות נראה היטב בשבועות ובחודשים לאחר מכן: לכבוד יום השנה של הצבא האדום שחל בתאריך 23 בפברואר 1943 הגישה גוטה כגן שי לרוסיה הלוחמת: ארבע רכבות מופצצות בקו בריסק-מוסקבה, וליתר דיוק: ליד התחנה אוראנצ'יץ.
23 במרץ 1944.
הקליעים שרקו, המקלעים ירקו אש, הלוחמים שעטו בנשקים שלופים והתותחים רעמו. נחלים דקיקים של דם זרמו בין האצטרובלים ששכבו על הרצפה והכתימו אותם, מזכרת עגומה לאנשים ששופכים את דמם של האחרים בגלל תאוות השתלטות בלתי נגמרת.
בעצומו של הקרב ניסתה גוטה כגן להגיש עזרה לחברתה ז'ניה, חברה שנפצעה פצעי מוות. התוצאה העגומה הייתה שגוטה נפגעה גם היא מהאש החיה שנורתה לכל עבר, אבל לרגע לא התחרטה על כך שהקדישה את מיטב כוחותיה ויכולותיה כדי לנסות ולהציל יהודייה נוספת ממוות לחיים. גוטה כגן החלימה מפצעיה וחיה לאחר מכן ברוסיה, שם העריכו את פעולותיה והעניקו לה את אות 'הכוכב האדום' ודרגה א' של המדליה 'פרטיזן מלחמת המולדת'. היא עבדה קשה לפני שהגיעה לכך...
