28 - מתנה לכל ארוע

ליובה אברמוביץ' נודעה מאוד ביערות ליפיצ'אני. היא הצטיינה בקרבות הגדוד על שם 'וורושילוב', וטרחה להעניק לגרמנים 'מתנות' מהדהדות בימים מיוחדים.
הניסיון שלה כלל פעילות בתנועת המחתרת הקומוניסטית ובתנועת המחתרת האנטי-פשיסטית בסלונים.
המלחמה פרצה וליובה אברמוביץ' מצאה את עצמה מנסה שוב ושוב למצוא מקום עבודה ב... שירות הניקיון במשטרה הצבאית הגרמנית.
לרצון ההשתלבות במקום העבודה ההזוי הזה הייתה מטרה: להעביר למחתרת ידיעות חשובות. וזה הצליח.
כמה וכמה פעמים 'סחבה' משם גם כדורים לתת מקלע מלבד ניירת שסיפקה מידע חשוב. מקום העבודה בשירות הניקיון התברר כמקום עבודה אידיאלי בימים הטרופים ההם.
ומה בעצם נכלל בקורות החיים של ליובה?
יולי 1942 – הימלטות מגטו סלונים וכניסה לגדוד 'וורושילוב' שפעל ביערות ליפיצ'אני. השתתפות בכל הקרבות של הגדוד, כגון בקרב נגד הפולנים הלבנים בכפר בוֹיאַרי שליד ז'ולודק.
ינואר 1944 – נטילת חלק פעיל בקרב ליד הכפר ז'זֶ'אביץ' ליד סלונים.
דצמבר 1942 – לחימה בקרב נגד הגרמנים ליד הכפר גֶאזגֶאלה שליד באליצה.
8 במרץ 1943 – לכבוד יום זה צירפה אליה עוד שש נשים, ויחד הן מיקשו רכבת טעונת חומרי חבלה בקו לידה-ברנוביץ' שליד התחנה יאצוקי.
כל זה היה מלבד חברותה בקבוצת חבלנים, ומלבד פעולות מצטברות לאורך זמן כמו פיצוץ שמונה רכבות עמוסות צבא וציוד.
גם היא כמובן לא קופחה לאחר המלחמה, וזכתה לאות כבוד ולמדליה כמו שאר חברותיה האמיצות.


חומקות, מצילות וניצלות
חוה בת העשרים ואחת ופֶניה בת התשע עשרה מהבריגדה 'צ'קאלוב' שבאזור וולוז'ין היו הולכות בקביעות בשליחות הבריגדה לכיוון מינסק לצורך פעולות ריגול וחבלה. את הלב הפועם והדופק המהיר הן הסוו בקול פסיעותיהן הקצובות. את העפעופים המתוחים בכל פעם שנראו מדים גרמניים באופק השתדלו להרגיע בהתרכזות בבז נודד שמוטת כנפיו נפרסה לכל רוחב השמים הנראים מבין העצים.
הן, כמו יהודיות רבות, נוצלו בידי ארגוני המחתרת בגטאות, ולאחר מכן בידי הגדודים הפרטיזניים ביערות, לצורך כל פעילות מסוכנת שלא הייתה מלחמתית בהכרח וחבל היה לבזבז על כך לוחמים.
שליחויות לגטאות או לערים ולעיירות הסמוכות למטרות סיור ובילוש היו משימה נפוצה לנשים ולבנות, וכך גם הוצאת יהודים ליערות או קניות מצרכים חיוניים לגדוד.
לעיתים לא מעטות היו נערות שנשלחו גם לשם ביצוע פעולות חבלה. זלדה טרַגַר ודינה גרינווַלד חשקו שיניים וייצבו פיק ברכיים ונשמו עמוק-עמוק ויצאו למשימות המסוכנות. הן ידעו שהן עושות דבר חשוב, וגם ידעו שבמקרה כישלון, לנערה היהודית שהתחפשה כ'ארית' – יש סיכויים לשרוד.
בדרך כלל נבחרו לשליחויות כאלה נערות שדמו במראה פניהן ל'אריות', ובכיסיהן הוכנו מראש תעודות מזויפות על שם אישה פולנית או בלארוסית כדי שאפשר יהיה להתחמק מיד הגסטאפו; הגרמנים לא שמו לב לתנועות הנשים בדרכים כפי שהחמירו לגבי גברים זרים שנמצאו משוטטים בדרכים.
לנשים היה יתרון נוסף: הייתה להן שליטה טובה יותר בשפות העמים שביניהם ישבו, ומבטאן לא העיד על מוצאן כמו אצל רוב הגברים שמבטאם בשפות זרות לא נשמע מקומי ומקורי.
גם דובקה דַבַּלטוב הייתה מבין ממלאות התפקידים הקשים ביותר בשירות הגדודים הפרטיזניים שביערות רודניצקי. בבוקר, בצהריים, בערב, כשכדורים שרקו וכשרכבות התפוצצו, כשהמחנה שכן במקום מסתור וכשהיו עסוקים בטשטוש עקבות של נתיב הבריחה – תמיד נדרשה המסירות שלה ושל חברותיה.
הן הלכו לבושות כגויות, נושאות תעודות זהות מזויפות ומלוות בתפילה נרגשת שהזיוף לא יתגלה.
שליחויות שונות היו לווילנה ובחזרה ממנה. לא כל השליחויות התבצעו בשלום. באחת השליחויות נאסרה זלדה בת העשרים, בדרכה חזרה מוילנה, בידי אנשי ס"ס.
"את מודה?" צליפות שוט.
קול צעקה מחריד בקע מגרונה של זלדה.
"את מודה שאת יהודייה?" המשיך השוט להצליף והגרמני לשאול.
"לא!" צרחה זלדה, כמעט לא מכירה את קולה.
"את יהודייה!" התריסו מולה, ושוב הונף השוט.
עצי היער נראו קרובים כל כך, כמה חבל שהגרמנים הפריעו לעבור את המרחק הקצר שנשאר כדי להיכנס אל תוכו המגונן והמחפה.
"אני פולנייה", ניסתה לשמור על קור רוחה ברגע של הפסקת הצליפות. "הנה המסמכים, הנה תעודת הזהות".
הגרמנים לא נרגעו. "למה הביגוד החורפי החם?" שאלו בחשד. "זה ודאי ציוד לפרטיזנים שנמצאים ביער".
"חלק מהם שלי, וחלק מהם של חברתי שמתגוררת כאן בכפר". זלדה התאמצה לשמור על קור רוח ככל האפשר.
הגרמנים התחילו להתייעץ ביניהם, מנסים לשקול מה לעשות. את הרגע הזה ניצלה זלדה כדי להרים רגליים ולברוח ליער. היא הצליחה לחמוק ולברוח מרודפיה.

בפעם השנייה נעצרה בידי פולנים לבנים בכפר פופישקי, כשבאמתחתה תרופות שונות וקורספונדנציה [=תכתובת] של המפלגה הקומוניסטית מהמחתרת שבווילנה.
למזלה הטוב לא טרחו הפולנים הלבנים לעיין בניירת שהייתה לה, וממילא לאחר שהציגה את עצמה כ"ספקולנטית" [=ספסרית], היא שוחררה.
פעמים רבות עברה זלדה טרגר את חמישים הקילומטרים שבין יערות רודניצקי לבין העיר וילנה, בשליחויות שונות, כמו הוצאת יהודים מן המחנות הגרמניים ליערות, ויצאה בשלום מן הסכנות שארבו לה על צעד ושעל.
מראה פניה הארי וקור רוחה שחיפה היטב על התחושות הקשות – עזרו לה.

עוד לפני היציאה מן הגטו עבדה ויטקה קֶמפנר לתכנן פגיעה רבתי בגרמנים. ויטקה, ילידת העיר קאליש עסקה יחד עם איזיה מַצקביץ בהכנת כל מה שנדרש לפיצוץ רכבת עמוסה בחיילים גרמניים בקו מסילת הברזל וילנה–ויילקה.
בין ניסיון להשגת כיכר לחם לעמידה בתור לקבלת דלי מים, התרוצצו ידיעות מפיחות חיים ואווירת הצלה. בגטו וילנה כבר ידעו על ויטקה שהייתה מן הפעילות ביותר בארגון המחתרת פפ"א ובשליחותו ביצעה את החבלה במאמץ המלחמה הגרמני.
בזמן חיסולו הגמור של גטו וילנה, כשיצאו חברי ארגון המחתרת ליערות דרך תעלות הביוב, הייתה ויטקה המסיירת את הדרך, מוציאת נשק הארגון מן ה'מלינות' המוסוות, וגם זו ששמה אותו בארונות המתים, כדי להעבירם למקום המפגש המוסכם – בית העלמין. משם היה הנשק מגיע בקלות לידיים הנכונות.

נפלו על משמרתן
היו גם נשים יהודיות שנפלו קרבן לכדורי האויב בדרכן לפעולות סיור, בילוש או חבלה.
פלה ויינברג, הנערה הצעירה מלודז' נמלטה בינואר 1943 ממחנה העבודה סוויאֶרז'נַא אל הגדוד על שם 'ז'וּקוֹב'.
כמה וכמה פעמים הלכה לסלוצק בלבוש איכרה, כדי לבדוק ולראות ולשרטט מה האפשרויות להפציץ את המנסרה הגדולה שסיפקה חומרי בנין לחזית.
את תפקידה מילאה בשלמות: היא הביאה איתה תכנית מדויקת של שטח המנסרה. אמיצה הייתה, ובעלת יוזמה לתפקידי קרב.
היא לא הסתפקה בבילוש ובתכנונים. יחד עם עשרה פרטיזנים אחרים פרצה את המצור הגרמני, וחזרה לאיזור קַפוּלי שגדודה נאלץ לעוזבו, כדי להביא משם נשק ותחמושת לגדודה.
סדר היום נראה צפוי ורגוע, עד כמה שהימים בזמן מלחמה יכולים להיות צפויים ורגועים.
אבל אז קרה הדבר שממנו חשש כל פרטיזן - - -

מאי 1943.
הוטל עליה לפוצץ את תחנת החשמל והמנסרה בעיירה סלוצק.
התכניות המדויקות ששרטטה היו בידיה, והיא הכירה היטב את כל השטח סביבם.
התכנית הייתה פשוטה וברורה: לבושה כאיכרה הביאה איתה אקדח בתוך סל מזונות, ובתוך כיכר לחם הצפינה מוקש.
גם בדיקת פתע לא הייתה מגלה את התחמושת המוצפנת בתחכום.
אבל שם, חמישה קילומטרים לפני הכפר גרֶצק, הכיר אותה איכר בלארוסי, קַדילקה. הוא זיהה אותה ומיהר להודיע על כך למשטרה; פלה ויינברג נפלה בידי הגרמנים.
לאחר ייסורים ועינויים קשים נתלתה בפומבי בעיירה סלוצק שבפלך מינסק. בכך הקיץ הקץ על חייה של נערה יהודייה נוספת, נערה שניסתה להילחם על חייה.

לא רק ביער היו הבנות והנשים לעזר, גם בגטו מינסק היו נשים מתקנות בגדים בשביל היוצאים ליערות כשעיניהן שורפות וכואבות מהתבוננות מאומצת בחרירים הקטנים שיצרה המחט החדה שבידיהן.
בחורות צעירות היו אוספות סדינים לבנים ולא כדי להציע בהן מיטות ביער. בביתה של אידה אלאר תפרו מהם חלוקי הסוואה לבנים בשביל הפרטיזנים, לצורך המלחמה ביערות בתנאי החורף.

סוניה, בחורה יהודית מן העיירה איבַצביץ', נקראה בגדוד 'גֶארוֹיסקַאיַא בַּאבַּא' [=אשת חיל] על שם הצטיינותה בקרבות ובפעולות. היא עודדה את אנשי הגדוד בביצוע פעולות חבלה ותמיד הייתה חלק משורת הלוחמים הראשונה.
כן הציעה למפקדת הגדוד על שם 'רוקובסקי' לשלוח אש בבית החרושת למלט שליד העיירה איבַצביץ' שבפולאסיה. סוניה לא רק הציעה, אלא גם התלוותה ללוחמים כדי לראות איך נוקמים באויב שטבח בבני משפחתה והשאיר אותה לבד.
הם הגיעו למקום. סוניה החליטה לחכות עד בוא האינספּקטור הגרמני. משהגיע ברכיבה למקום, ציוותה עליו לרדת מן הסוס, ואז הסתערו עליו שאר הלוחמים והפילו אותו וכבלו אותו.
לאחר שהגרמני היה כבול היטב, היא נכנסה לבית החרושת, הניחה כמה פצצות ומוקשים במחלקות השונות ומעליהם עצים וחומרי דלק, סוניה שפכה עליהם כמה בקבוקי בנזין – והציתה אש.
את האינספקטור הכבול הרגו והשליכו לתוך התנור הבוער, שיכפר מעט על הפשעים שעשה בשנות המלחמה. בית החרושת שעבד למען מאמץ המלחמה הגרמני, עלה כולו בלהבות.
ההתקפה על שדה התעופה שליד סלונים ועל יד כל הגדודים הפרטיזניים שבאזור – נראתה כפסגת ההצלחה.
לפני הנסיגה הוציאה ממקום מחבואו קצין ס"ס פצוע, ומסרה אותו לידי המפקד, כמתנה מקורית.
ואולם כל מעשי גבורתה ונאמנותה לא הניאו את מפקדה האנטישמי, בַּבּקוֹב, מלהוציאה להורג בעוון "שוד", כביכול...