7 - לקראת ההתקוממות בז'טל

ויכוח נוקב התנהל במחתרת במשך כל התקופה ההיא: היכן יוטמן הנשק, האם בתוך הגטו או מחוצה לו?
לכאורה היה זה ויכוח בשאלה טכנית גרידא, אולם הוא היה בעיקרו ויכוח בנושא מהותי: איפה יתקיים המאבק – בגטו או מחוצה לו? ואולי בשני המקומות? על פי דבורצקי, היעד היה התקוממות חמושה בגטו.
תכניתו – שבהכנתה שיתף גם את כצוביץ' (בוסקוב) קצין בצבא האדום – הייתה כך: בקצות הגטו יוצתו הבתים ויעסיקו חלק מהגרמנים בבדיקת השרפה ובכיבויה, במקום אחר בגטו תיפתח אש מנשקם של לוחמי המחתרת ותעסיק את שאר הגרמנים, ואז ינצלו את ההזדמנות כל העומדים לברוח: הם יפרצו את הגדר ויימלטו.
היה סיכון גדול בתכנון הזה. הפעולה חייבת להתבצע במהירות רבה כדי להפתיע את הגרמנים לפני שיספיקו לפעול, המהירות תקבע את ההצלחה. דבורצקי ידע שצפויים קרבנות – אבל רבים יינצלו, וזה מה שהיה חשוב לו.
אידיאל ה'אנחנו הצלחנו להתקומם ולברוח' היה חשוב מחייהם של יחידים כאלה ואחרים שייפלו בתוכנית הזאת גם אם תצליח, וקל וחומר אם לא.
גם סביב התוכנית הזאת התעורר ויכוח בשורות המחתרת. לא פשוט להכריע על סיכון חייהם של כל יהודי הגטו בטווח הקצר, וסיכון חייהם של יהודים במקומות סמוכים כהתנקמות על הבריחה – לטווח הארוך.
בערב הצטרפו אנשים בלתי מוכרים ליהודי גטו ז'טל, אבל הטלאי הצהוב סימן את בגדיהם כיהודים. רק לאחר שהתרחקו מעיניים נאציות חמקו הללו לבניין היונדרט ופנו לכיוון המרתף. הם לא היו יהודים, היו אלה רוסים מתוך הצבא הסובייטי. דבורצקי שעמד איתם בקשר הזמין אותם לשם ההכרעה הקשה ולשם שכנוע המתנגדים לתכנית בתוך המחתרת. הרוסים שמעו את התוכנית, הביעו את הסכמתם ופוגגו את שאריות ההתנגדות לתכנית הנועזת.
דבורצקי הידק את קשריו עם האוכלוסייה הלא-יהודית בכפרים, ולא רק בשיחות פנים אל פנים. מכונת הכתיבה הגמלונית בחדרו שבמטה היודנרט באה לשימוש גם בתקתוק נמרץ של סיסמאות וקריאות קרב בכרוזים שונים שהודפסו והופצו בקרב האוכלוסייה בעיירה ובכפרים הסובבים אותה. הכרוזים עודדו את העוזרים ליהודים ואת המתנגדים לגרמנים ואיימו על מי שישתף פעולה עם האויב. שמועות, וביניהן כאלה המעוררות בדל תקווה, פשטו באוכלוסייה.
סוחוצקי היה ראש כפר על יד ז'טל ששירת נאמנה את הגרמנים. הלה הכריז ש"אצלו" ביער כל איש חשוד יחוסל. הכפר שלו משקיף על יער וצמוד אליו ושם לא ייוותר שום יהודי בחיים. ההכרזה המתרברבת הזאת עלתה לו ביוקר. באחד מימי מרץ 1942, יצא חמוש ליער "שלו" ופגש שלושה אנשים חשודים בעיניו. משהו בהם גרם לו לחשוד שהם יהודים.
"מי אתם? תזדהו! אם לא – אני יורה".
נשמע קול ירייה, אבל לא מרובהו של סוחוצקי. השלושה קלטו את הסכנה וזיהו אותו כראש הכפר המאיים על חייהם והקדימו לחסלו לפני שיהרוג בהם. דבר חיסולו של סוחוצקי פשט בכל הסביבה והרתיע את מי שצריך היה להרתיע.

מתכננים את חיי היער
אביב 1942.
ביער החלו להתארגן קבוצות פרטיזניות. דבורצקי אסף במרץ מפות ומידע וחיפש בעלי מקצוע שיבנו תחנת שידור. הוא תכנן לשחרר את יהודי מחנה העבודה דבורץ בחסות ההתקוממות ולהקים יחד יחידה פרטיזנית גדולה.
תוך כדי לימוד העניינים ובחינתם חל מפנה יסודי בתכניותיו של דבורצקי. לאחר תקופה ארוכה שנלחם על דעתו מול דעת חלק מחברי המחתרת, שינה את דעתו והסכים עימם: לא עוד מרד בגטו אלא לחימה ביערות.
לא היה פשוט לחזור בו ולהסכים עם דעת המתנגדים לדעתו, אבל הוא התפכח והבין שלוחמה בשטח בנוי תיצור מלכודת מוות. המסקנה הזאת הצילה אותו מגורלו המר של גטו ורשה שנה לאחר מכן, ובניגוד לפולין – היו לבלארוס יערות עבותים ורבים ואפשר היה לנצל עובדה זאת כדי להינצל.
שני דברים עיקריים גרמו לתפנית בדעתו של דבורצקי:
א. הקשיים הצפויים להיערם בהוצאת יהודים מהגטו לכשיהיה מכותר בגרמנים ובשוטרים בלארוסים.
ב. בתקופה זו כבר בלטה נוכחותן של קבוצות פרטיזניות ביערות הסביבה, וחיזקה בלבו את החלום על יצירת מרכז יהודי לוחם בממדים גדולים.
דבורצקי חלם על התקפה שיערכו פרטיזנים על העיירה, תוך כדי השתלטות על שנים עשר הז'נדרמים הגרמניים וארבעים השוטרים הבלארוסים שהיו בה.
חלפה תקופה קצרה והיהודים התפכחו מהתקווה כאילו הפרטיזנים יבואו לעזרתם.
באחד הימים הגיע לגטו אליעזר ויניארסקי – איש מחתרת שברח ליער – כשהוא פצוע ברגלו וסיפר שהוא נפצע בידי חוליגנים. הוא לא היה היחיד. כעבור זמן קצר הגיעו לגטו יאצק, פרנקל ולבקוביץ', כשהם עייפים ומגודלי זקן. פרנקל סיפר על הנדודים ביער, על בגידת הפרטיזנים ועל מעשי שוד, רצח ואונס שנעשו על ידם. הוא סיפר שיום אחד קרא מפקדם גרומוב לשלושתם והודיע להם:
"יחידתנו נעה מזרחה כדי לא להתעמת חזיתית מול הגרמנים, אבל שלושתכם אינם רשאים להצטרף למסע".
"מה? למה? עד היום נלחמנו אתכם ועזרנו לכם להמציא תחבולות ולמצוא דרכים יעילות איך להילחם במינימום פגיעות. למה שנישאר מאחור ולא נבוא אתכם במעבר למקום בטוח יותר?!"
לא היה מי שטרח להקשיב לשאלות ומי מדבר על תשובה להן.
"עד היום עזרנו לכם, מהיום נעזור יותר. כדאי לכם!"
דברי השכנוע הללו והאחרים לא הועילו. שלושת הפרטיזנים היהודים החביאו את רוביהם בבית הקברות הנוצרי והחליטו לחזור לגטו, לאחיהם היהודים. חברי המחתרת בגטו ישבו המומים כששמעו את הדברים האלה. האם גם בקרב הפרטיזנים אין סולידריות ומעט הזדהות? בלב השומעים התגבשה החלטה ברורה: נגיע ליער כיחידה יהודית נפרדת. המחתרת בגטו הרחיבה שורותיה וזכתה גם לתרומות בכסף מצד אנשים הקרובים לרוחה.

לא רק דבורצקי ידע על קיום הפרטיזנים ביער, גם הגרמנים שמעו עליהם ותכננו לערוך לערוך פשיטה ולחסל אותם. הם ידעו שהנשק המצוי בצמצום הוא אחד הבעיות הגדולות של הפרטיזנים וחיבלו תחבולה כדי לנצל זאת:
הגרמנים ערכו מצוד על הפרטיזנים באזור דבורץ ושלחו לפניהם שמונים יהודים כ'חיל חלוץ' שיספוג את האש הפרטיזנית ותדלדל את מצבור הכדורים שלהם כדי שכשיסיימו הפרטיזנים לטבוח ביהודים – יוכלו הגרמנים להשתלט עליהם ולתופסם או להורגם. הגרמנים רק לא לקחו בחשבון את הראש היהודי שלא הפסיק לעבוד גם בתקופת המצוקה הגדולה הזאת. "מאחורינו האמיתיים", קראו היהודים באידיש אל הפרטיזנים. הפרטיזנים אכן קלטו את קריאות האזהרה ותפסו את התחבולה. הם נתנו ליהודים לעבור בדממה ואחר כך התקיפו את הגרמנים באש צולבת.

מחפשים נשק, מוצאים מוות
עם הכרעתו של ארגון המחתרת על הלוחמה ביער רוכז המאמץ להעביר את הנשק שנמצא בגטו לכפר נקרישוק. לאט-לאט הועבר הנשק למקום מבטחים בכפר. הקשרים שטווה דבורצקי נשאו פירות.
השגת הנשק הפכה למטרה קבועה ויום-יומית:
באחד הימים התקבלה הוראה גרמנית לשלוח קבוצת אנשים מהגטו כדי להכניס רהיטים חדשים לביתו של קצין גרמני. דבורצקי הצטרף לקבוצה בתקווה להשיג מידע חשוב לקראת הבריחה ליער או אולי לגלות מסמכים חשובים, אבל הוא גילה אוצר שלא ציפה לו: תוך כדי הזזת הרהיטים פתח דבורצקי ארון וגילה בו כלי נשק. "הנשק הזה עוד יביא לנו תועלת", לחש לאחד מאנשי המחתרת שעמד לידו ומיהר לחלק את שלל הנשק בין אנשי הקבוצה כדי להבריח אותו אל מקום המסתור.
באחד הימים שבאפריל 1942 נודע לדבורצקי שאפשר להשיג מידי איכר רובה אוטומטי ואקדח. הרצון להרחיב את מאגר הנשק בכל מחיר גרם לשליחת שלום פיולון, צעיר מרכזי במחתרת, למשימה, על אף שהיו אלה בסך הכול רובה אחד ואקדח אחד. פיולון יצא לכפר הירוץ' הקרוב עם איש קשר, וַניה, טייס רוסי לשעבר. הם נפגשו עם האיכר וקיבלו מידו רובה אוטומטי ואקדח בלתי כשירים לירי, כפי שנתברר מיד במקום. הם רק קיבלו את הנשק ומיד הוקפו בגרמנים. וַניה איש הקשר התברר כמי שמשרת את הגרמנים – הוא שוחרר מיד. פיולון הושלך לבית הכלא.
אימה גדולה אחזה באנשי הגטו כשמאסרו של פיולון נודע להם. התברר שהיו כפריים ותושבים ששיתפו פעולה עם הגרמנים ועקבו אחרי היהודים וניסיונותיהם להתקומם. פיולון נחקר והוא היה רק הראשון מבין הנתפסים. כל חברי היודנרט נאסרו, פרט לדבורצקי שלמזלו נעדר מהגטו. אמו ואשתו של דבורצקי נאסרו אף הן. הם שילמו את מחיר הרצון לברוח אל החיים.
פילון עונה עינויי מוות. שלום רזניצקי, הנפח שעבד על יד הכלא, מצא פתק שפיולון זרק מבעד לסורגי החלון, ובו כתוב: 'מענים אותי נורא. אל תפחדו. לא אתן לשון. אם תוכלו – הצילו'. פיולון עמד בדיבורו, אולם גווע בידי מעניו.

20 באפריל 1942.
לדבורצקי נודע על מאסרו של פיולון, והוא מיהר לברוח ליער עם תשעה מאנשי המחתרת שעדיין לא נתפסו. עם בואו ליער התקשר דבורצקי עם פרטיזנים רוסים שהיו בסביבה וזו הייתה ראשית הפרטיזנקה הז'טלאית. הגרמנים הקוצפים על בריחת ראש היונדרט ששיטה בהם וניצל את המשאבים שקיבל לצורך ארגון מרד נגדם הכריזו על פרס של אלפיים וחמש מאות מארק על ראשו של דבורצקי.
כשהגיעו לדבורצקי הידיעות על האקציה העומדת להתרגש על יהודי ז'אטל, אקציה שתגזור את דינם למוות מידי – יצא מיד עם שלושים איש, מרביתם רוסים, אל יער קורפיש. הוא רצה להתקיף את הגרמנים ולהציל את היהודים הנידונים למוות ואולם הרוסים בקבוצה סירבו להשתתף בהתקפה זו. לא היה זה ניסיון להשתלט על חבל ארץ נוסף של 'אמא רוסיה' והדיפת הפולש הזר, אלא הצלת חיים של יהודים, בסך הכול. הם לא מצאו שום צורך במאבק שעלול לסכן את חייהם רק כדי להציל יהודים.
דבורצקי לא הצליח להציל את יהודי עיירתו.
30 באפריל 1942 היה היום שבו כותר גטו ז'טל והיהודים כונסו לכיכר העיירה. אלף ומאתיים יהודים הוצאו להורג. היו יהודים ספורים שהתחבאו במרתפים וניצלו, והיו גם שברחו אל היער בתקווה להינצל – אך רוב הבורחים נורו בדרך.
שלושה פרטיזנים יהודים פרצו לגטו באומץ לב תוך כדי הסתכנות עצומה כדי להוציא ממנו יהודים ונשק. הם הצליחו לחדור לגטו ולאסוף סביבם בורחים נוספים ואף לקחו עימם מעט נשק, אבל נפלו בפריצה מהגטו החוצה.

גם היער אינו מפלט
לא עברו ימים רבים, ובשורה מרה התפשטה: אלתר דבורצקי איננו. בהתחלה נדמה היה לאנשים שהוא עצמו הפיץ שמועה זו כדי למחוק את עקבותיו, אבל כשלא הגיעו עוד דרישות שלום ממנו – יצאו שלום גרלינק עם וולוול רוזובסקי כדי להתחקות על עקבותיו. בחוטורים [=התארגנות של משקים בודדים] בשם פודבורקי ביררו אצל איכר והוא סיפר להם:
"באחד הלילות עברו סמוך לביתי שישה פרטיזנים, ביניהם זיהיתי את דבורצקי ואת פוזדונסקי המוכרים לי. איני יודע מי השאר, נדמה לי שהם רוסים. עברו כמה דקות מאז שראיתי אותם ואז שמעתי יריות. למחרת היום סיפר לי שכן ששני פרטיזנים יהודים מוטלים הרוגים לא רחוק מביתי. יצאתי וזיהיתי את גופותיהם של דבורצקי ופוזדינסקי".
גרלינג ורוזובסקי התחלחלו אבל לא שכחו להודות לאיכר על דבריו ולבקש ממנו להראות להם את המקום. הם מצאו שם רק כובע נקוב וסימני דם על הקרקע.
תקוותיו ורעיונותיו של דבורצקי התנדפו, ומותו הצטרף אל מותם של שאר יהודי ז'טל.