חמישה אנשים חמקו לדירה שדלת העץ שלה נסדקה לכל אורכה וקצותיה נפתחו ודקרו למגע יד. הם הוזמנו לישיבה דחופה של מטה הפרטיזנים ש'מועצת היהודים' הייתה הכיסוי שלה. השישי במטה החשאי שלהם, הלוא הוא עורך דין דבורַצקי, יושב ראש 'מועצת היהודים', כבר המתין להם בפנים.
השמש שהאירה את העיירה ז'אטל, כמו את כל מחוז נַבַהְרַדַק, הוסתרה עכשיו בעננה קלה.
"אנחנו חייבים להוציא את כולם לפושצ'ה". דבורַצקי היה נחרץ בדעתו. הרזומה העשירה שלו כבוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת וילנה, וכאחד מחברי 'פועלי-ציון' שהייתה מפלגה ציונית-סוציאליסטית, ו'פרייהייט' שהייתה תנועת נוער שלאחר מכן נטלה חלק במרד גטו ורשה – העניקו לו הילה של יודע דבר.
"את כולם?" תמה אחד המשתתפים. "לא עדיף להוציא את הצעירים שיכולים להילחם?"
"ניתן עדיפות לצעירים, אבל היערות הם מחסה מצוין, לא רק מקום גיחה לתקיפה מלחמתית". דבורַצקי לא טרח להסתיר שהצעירים חשובים לו, אבל זכר שצריך להציל אנשים ממוות, לא רק לגייס לוחמים. על מי יגנו הלוחמים אם לא יצילו את השאר?
"הכרוזים כבר מודפסים אצלי", דיווח שלום אוגולניק, אחד מהמצטופפים.
"מצוין". דבורצקי היה מרוצה. "מתי אתה מפזר אותם בכפרים?"
"מחר. אצטרך שלושה נוספים לעזרה כי בפעם הקודמת שיסו בי את הכלבים".
שלום לא ביקש שחרור מן המשימה כי ידע את חשיבותה. בכרוזים פורסמו הידיעות מן החזיתות על נסיגת הגרמנים וניצחון הצבא הסובייטי, וזה היה חשוב. ההרגשה שהגרמנים ינצחו וחוקיהם ישלטו בכיפה גרמה לכפריים לאבד שליטה על היצרים האנטישמיים שלהם. נוסף על ידיעות המלחמה גם הוזהרה האוכלוסייה כי יד נוקמת תשיג את כל הרוצחים הגרמניים ועוזריהם מקרב האוכלוסייה המקומית. הכרוזים הטילו אימה על השוטרים ומשתפי הפעולה, חיזקו את רוח היהודים המיואשים שהסתתרו ביניהם ועוררו את האמונה כי יום הניצחון על הרוצחים הנאציים בוא יבוא.
יונה מדביאצקי שעזר לאגור נשק וגם לגייס כספים להרחבת המאגר לא זכה להגיע בחיים ליום השחרור. הפולנים הלבנים שהתנגדו לסובייטים התנקשו בחייו. אבל עד יום מותו הוא הספיק להציל חיים של יהודים רבים, ועכשיו הודיע במילים יבשות שהנשק אצלו במרתף. דבורצקי התעניין אם הכמות מספיקה לשלושים לוחמים בתוך קבוצה של חמישים אנשים ונשים שיצאו בשעות הלילה לעבר הפושצ'ה, אבל אז נשמעו נקישות מגפיים וקריאות בגרמנית וששת האנשים מיהרו לשלוף את המסמכים העוסקים בתפוקת עבודתם של יהודי ז'אטל. חלפו שתי דקות והם היו שקועים בדיון לגבי חלוקת הלחם ופינוי האשפה. הם בסך הכול יודנראט רגיל וסטנדרטי. מחתרת? בריחה ליערות? אין שום רמז שיעיד על כך.
אפריל 1942.
האספות כפולות-הפנים של היודנראט והמחתרת גם יחד באו אל קיצן. הם נחשפו.
רק שעות קודם לכן יצא חבר המטה, שלום פיולון, לקבל נשק למחתרת בז'אטל. יצא ולא חזר. חמשת חבריו קפצו ממקומם כששמעו את קול היריות במקום לשמוע את קול פסיעותיו של שלום הגורר אחריו את קני הרובים המשתקשקים אלו באלו.
"אני חושש לשלום", אמר דבורצקי בקול את מחשבות כולם.
"הרוסי הזה, וואניא, לא מצא חן בעיניי מהרגע הראשון. הוא הציע לעזור לנו להשיג נשק ביותר מדיי התלהבות". יונה מדביאצקי.
מבטי עיניים מהירים והחמישה ידעו שזהו הזמן להרים רגליים ולברוח לפושצ'ה [=יער עבות] הליפיצ'אנית. לאחר מכן שמעו שהנאצים התעללו באכזריות בשלום פיולון.
דבורצקי הגיע ליערות ליפיצ'אני לאחר ששיגר לשם יהודים לא מעטים, ושאיפה מחלחלת בעצמותיו: להקים תנועת פרטיזנים ענפה שתציל את הנוער היהודי באמצעות גיוסו למלחמה. הוא לא הפסיק להתרוצץ; להדריך צעירים איך נלחמים בנשק שהשיג בעבורם, לשכנע יהודים לתת לו א חפצי הערך שלהם כדי שאפשר יהיה לרכוש בהם נשק נוסף, ללחוץ על האיכרים לשחרר עשרים קילוגרמים נוספים של קמח עד שהמפקדה במוסקבה תשגר משלוח מזון חדש, ומטלות דחופות נוספות. לא תמיד הצבא מספק לו מה שצריך, לפעמים דבורצקי מוצא את עצמו מגייס בעבורם את הנדרש. אתמול, למשל, הוא צייד בנשק קבוצה של חיילים סובייטיים ושלחם להילחם עם הפרטיזנים שביערות ליפיצ'אני הסמוכים. עם קבוצה זו נמנה גם לייטננט [=סגן] של הצבא האדום, היהודי ישראל קצוביץ' מלאפיצ'י שסמוכה לבוברויסק.
למרות בריחת ראשי המחתרת נמשכה פעילות המחתרת בגטו ז'אטל.
למעלה משמונה מאות יהודים שהסתתרו במלינות תת קרקעיות בבתיהם בשעת הטבח השני שנערך בז'אטל (6 באוגוסט 1942), הצליחו לצאת במעטה הלילה האפל ולהגיע בשלום לפושצ'ה הליפיצ'אנית הסמוכה. מניצולי יהודי ז'אטל אורגן הגדוד הפרטיזני הלוחם, בראשותו של הירש קפלינסקי. ארגון המחתרת הכין את יהודי גטו ז'אטל להתנגדות ולפרטיזנקה והכשיר אותם נפשית ממצב של 'אין מה לעשות' למצב של 'יש הרבה מה לעשות'. פעילותו הברוכה של עורך הדין אלתר דבורצקי בארגון המחתרת הצילה ממוות לחיים מספר ניכר של יהודי ז'אטל.
"אם נגזר עלינו למות, יהיה זה מות גבורה וכבוד" – לא נלאה מלחזור על רעיונותיו שוב ושוב בשיחותיו עם הפרטיזנים היהודים הספורים שהיו אז. הוא לא זכה לראות בשגשוגה של תנועת הפרטיזנים, כי צחוק הגורל האכזרי הוא שמצא את מותו דווקא מידי חברים לגורל – פרטיזנים רוסיים (11.5.42).
דבורצקי וקפלינסקי לא היו היחידים בהנהגת יחידות הפרטיזנים היהודיות. מפקד שיצאו לו מוניטין, היה הד"ר יחיאל אטלס. בשנת 1910 חגגו הוריו את הולדתו בצ'אראצקי-גורה, הסמוכה ללודז', ובשנת 1939 חגגו מוריו את סיום לימודי הרפואה שלו בבולוניה שבאיטליה. לקינוח חוק לימודיו עמד בבחינות השלמה בפולין ושם מצאה אותו פלישת הגרמנים לפולין. מזלו של ד"ר אטלס האיר לו פנים והוא נמלט בזמן למערבה של בלארוס, שם מצא את עצמו משמש כרופא בעיירה קוזלובשצ'יזנה שליד סלונים.
גם לעיירה הקטנה הזאת הגיעו הגרמנים, בסופו של דבר. בטבח נערך בעיירה במאי 1942, ובמרחץ הדמים הזה לא ריחם הכובש האכזר על תינוק או זקן, על ילדה או קשישה – כולם נטבחו ברוע לב שהלב האנושי מתקשה להכיל. חיי הקהילה היהודית נקטעו ובתוכם גם חיי כל משפחתו של ד"ר אטלס: אביו, אמו ואחותו בת השבע עשרה.
ד"ר אטלס שרד לבדו, נצר יחיד ממשפחתו ומעיירתו, והרצון לנקמה זועק מכל גיד ומכל נים בתוכו.
כפר ווליה הגדולה במחוז קוזלובשצ'יזנה, לא הרחק מיערות רודא-דוברובשצ'יזנה – היה תחנתו הבאה. זה היה המקום שבו פגש את הקבוצות הקטנות הראשונות של פרטיזנים רוסיים, ריפא פצועים ועזר להם בהשגת נשק אצל איכרי הסביבה שכיבדו את בקשותיו כרופא האהוב עליהם.
קבוצה של צעירים, פליטי השחיטה בדאראצ'ין, גרמו לו לעזוב סופית את משרתו כרופא עירוני שמדי פעם מטפל בפרטיזנים. הם הניעו אותו לסייע יותר למאמץ ההתקוממות נגד הכובש האכזר, וד"ר אטלס יצא אתם ליערות. הענפים העמוסים בעלווה חיפו עליו מלמעלה, העלים היבשים התפצפצו מתחת רגליו – והוא התחיל בסדר יום עמוס שכלל גם פיקוד על המחלקה הראשונה, מלבד פציעות הפרטיזנים מאמצעי החבלה ומתקיפות הגרמנים וסתם מחלות שתקפו אותם ביער. מפקד המחלקה השניה היה אליהו ליפשוביץ' (דאראצ'ין), מפקד הפלוגה השלישית היה הרוסי שובין, ולימים – אליהו קובאנסקי (וולקוביסק – עלה לארץ). ד"ר אטלס זכה לחיבתם ולהוקרתם של הפרטיזנים היהודים, ואף של מפקדים סובייטיים גבוהים. הוא היה הכוח המניע לכל פעולות קרב בסביבה ההיא ושימש מופת באומץ לבו וברוחו העשויה ללא חת.
הסופות בלילות השתוללו בתדהמה מול גבורתו והרוחות בימים שרקו בהתפעלות מעוז רוחו שהתפרסם ביערות ובכל מקום שהיו בו פרטיזנים. אנשי המחלקה שתחת פיקודו הצטיינו בכל הקרבות, ועצם ההשתייכות אליה היה בה משום כבוד וגאון. בראש הפלוגה היהודית של גדוד בולאק עמד הרוסי קוליא קונופליוב, אך לא הוא או ראש המטה החליטו על פעולה קרבית אלא הרופא היהודי נמוך הקומה. הוא שצייד למופת את הפלוגה היהודית ברובים שהושגו אצל איכרים, הוא שהדריך וחינך את הפרטיזנים ברוח של נקם ומלחמה ללא רתיעה, הוא שקרא השכם והערב לנקום את הדם הנקי שמיליוני ליטרים שלו נשפכו בידיהם הרצחניות של הקלגסים הגרמנים.
"עלינו להחזיר את הכבוד היהודי שחולל! עלינו להוכיח לרוסים שהיהודים מיטיבים מהם ללחום ולנקום!" – היה ד"ר אטלס חוזר ואומר בכל הזדמנות. בפעולות הקרב של הפלוגה היהודית ביקש לסתור את הדעה הרווחת בקרב הרוסים – שהיהודים פחדנים הם ובלתי מסוגלים ללחום. הוא קיבל לשורות פלוגתו רק אנשים שהוכיחו כי מוכנים הם לתת את נפשם למען הנקמה באויב היהודים.
לא רק לעצמו דאג ד"ר אטלס, אלא גם לשאר, יהודים ולא יהודים. הוא השיג נשק לא רק בשביל אנשי פלוגתו, אלא גם בשביל גדודי היהודים של קפלינסקי שביער ליפיצ'אני הסמוך, והודות לו גם הפרטיזנים הרוסיים מגדודו של בולאק קיבלו נשק רב.
אם חשב ד"ר אטלס שבדאגתו האוניברסלית לפרטיזנים רוסיים הוא תורם לעידוד רצונם להילחם כתף אל כתף עם הפרטיזנים היהודים – הוא טעה. האנטישמיות המשיכה לחגוג גם בקרב הרוסים, וכשנחו מעמל הריגת הגרמנים היו הורגים גם את אחיהם לנשק – היהודים.
עורך הדין אלתר דבורַצקי ומשה פַזולסקי (ז'אטל), מארגני ארגון המחתרת בגטו ז'אטל, היו חלק מקרבנות המלחמה הפנימית הזאת. הם הגיעו עם שישה מחברי הארגון לפושצ'ה הליפיצ'אנית, אבל לא הספיקו להילחם כמעט באויב הגרמני בגלל האויב הרוסי שאדי שנאתו ליהודים ערפלו לו את שדה הראייה. הם נרצחו בקור רוח על ידי הפרטיזנים הרוסיים מיחידתו של קוליא וואכונין שארבו להם ב-22 במאי 1943 ליד הכפר פודוואבורקה שבמחוז ז'אטל, שבועות ספורים אחרי בואם ליערות.
קוליא וואכונין, מפקד הקבוצות הקטנות של הפרטיזנים הרוסיים ביערות ליפיצ'אני, ראה באלתר דבורַצקי מתחרה לתפקידו כמפקד בגין היותו אינטליגנט ובעל מרץ ויוזמה. קוליא והחליט להיפטר ממנו ומשאר היהודים בדרך מבישה זו. הוא ידע שאיש לא ידרוש את דמם השפוך, ואיש לא ידרוש את הצדק.
הגרמנים ידעו שדבורַצקי, כמארגן הפרטיזנקה, מסוכן להם, ולכן כשלא הצליחו להניח עליו את ידיהם בעקבות בריחתו מז'אטל, הכריזו הגרמנים על פרס של אלפיים וחמש מאות מרקים בעד תפיסתו ומסירתו לידי הגרמנים. האבסורד הוא שהפרטיזנים האנטישמיים עשו שירות רב ערך לאויביהם הגרמנים ברצחם את אלתר דבורַצקי ומשה פַזולסקי שפיקדו על היהודים שנלחמו באויבם המשותף.
היהודים הנותרים מקבוצתו של דבורַצקי ברחו כל עוד נפשם בקרבם ליערות נאליבוקי, יודעים שמהיום – גם חבריהם לנשק אינם נאמנים עוד. היהודים חשבו שאם יאחזו ברובים ויניחו מוקשים, ישבשו תנועת רכבות וימנעו מהאויב הגרמני להתקדם, הם יקבלו בתמורה את הזכות לחיות כשווי זכויות – וטעו. הסובייטים נלחמו כדי שאדמתם תישאר ברשותם, אבל היהודים? לא צריך אותם.
