הפרטיזנים הלא-יהודים היו נגועים באנטישמיות, בדרך כלל, ואף באטישמיות חריפה. למעט מספר מקרים יוצאי דופן שנבעו מאישיותו של הפרטיזן או מגישתו הספציפית של מפקד זה או אחר, שלטה האנטישמיות שליטה כמעט מוחלטת באווירה הכללית.
היהודים שנמלטו מהגטאות חשו את השנאה אליהם ברוב רובם של המקרים, כבר עם צעדיהם הראשונים בתוך היער. אחרי הקשיים האיומים והסיוטים שעברו עליהם בגטאות הם ציפו ליד מושטת מהלוחמים הסובייטים או לקבלת פנים חמימה כפי שמתאים לקבל את פניהם של ניצולים שנרדפים על חייהם על אף היותם חפים מפשע, אבל תוצאת הציפייה הייתה אכזבה צורבת, ולעיתים קרובות – שנאה כבושה שפעפעה מעל פני השטח.
שמואל גלר ברח עם ארבעת חבריו מגטו לידה. מבין השיחים הוא ראה אנשים חמושים ענודים אותות סובייטים. הוא רץ לקראתם בשמחה: "זדרווסטווייטיע" [=שלום לכם].
משיכת כתפיים אדישה.
"ברחנו מהגרמנים, באנו לסייע לכם במאבק נגדם", ניסה את מזלו.
עקימת אף והפניית מבט הייתה התוספת לקיתון של הצוננים שנתקל בו.
היה קצין בצבא האדום שהאיר פנים לפרטיזנים היהודים, ואולם אנשי יחידתו, בלארוסים ממזרח ומערב בלארוס, היו ברובם אנטישמים. הם היו מתנפלים על קבוצות יהודים לא חמושים וגם על חמושים, גוזלים את נשקם, בגדיהם ולעיתים גם מוציאים אותם להורג.
התלונות בפני הקצין גרמו לו לנקוט אמצעים חמורים נגד אנשי יחידתו שהתקיפו יהודים, אבל מקרי ההתקפה שפחתו לא היו בגלל ההתערבות שלו אלא בעיקר בגלל כוחו הגדֵל של גדוד 'ביילסקי' שהרתיע את האויבים הפוטנציאליים.
"הדבר הגרוע ביותר", מספר בן ציון יבנוביץ', "הייתה ההתנהגות של הפרטיזנים הרוסיים כלפינו, היהודים. הם רטנו כל הזמן שהגרמנים לא היו רודפים אחריהם בעקשנות כזו, אילולא ידעו שישנם פה יהודים... אמנם לא כולם היו בדעה הזאת, אבל בכל זאת מצבנו היה מסוכן מכל הצדדים. הפרטיזנים הרוסיים אסרו עלינו להיכנס לכפרים להשיג מזון... חיש מהר הסתבר לנו שאם נמשיך להסתובב עם הרוסים – נמצא כולנו את מותנו".
ביחידה 'איסקרה' השתתפה קבוצת לוחמים יהודים שהצטיינו בפעילותם הקרבית.
במהלך מסע מייגע ומסוכן של היחידה, האחים בצלאל ומרדכי גינזבורג מאיבייה הצילו את אנשי היחידה מהתקפת ירי של הגרמנים והעבירו אותה אל הגדה השנייה של הניימן – על יד אולחובקה. והנה – עוד לפני התנערות אנשי היחידה מתלאות הדרך החל רחש הולך וגובר: "אתם הז'ידים, בגללכם רודפים אותנו... אנו שונאים אתכם יותר מאשר אנו שונאים אותם" (קרי: את הגרמנים).
הלך והתפשט מצב בעייתי של פרטיזנים רוסיים המשוכנעים מתוך עיוות פנימי ומושרש שכל מלחמתם נגד הגרמנים היא רק בגלל היהודים.
"כשהולכים לשמירה", העיד אייזיק מנדלסון, "צריך להישמר שלא לקבל כדור מהעורף".
היו גטאות שהשמירה עליהם הייתה קלושה, או שאפשר היה לצאת מהם ללא סכנה, הודות לקשרים הטובים עם המשמר. על פי רוב גם הקשרים הטובים באו לידי ביטוי רק תמורת שוחד שהתקבל. רבים יצאו ליערות ממקומות עבודתם שמחוץ לגטו, שבמקרים רבים היו סמוכים ליערות. האמצעי הבדוק והמנוסה היה – פריצה בגדר התיל הדוקרני והיעלמות בחשכת הלילה.
ברוב המקרים המשטרה היהודית בגטאות שיתפה פעולה עם ארגוני המחתרת, ועזרה רבות בתחבולות התחמקות ובתכסיסי הטעיה כדי שיהודים יוכלו למצוא את עצמם מחוץ לגטאות.
הסחת הדעת של משמר הגטו ממילוי תפקידו הייתה דרך פופולרית ונפוצה לחמוק מהגטו, אבל המשמר שהורכב ברובו מאוקראינים שבויי-מלחמה, שכירי הגרמנים, ניסה לטרפד כל ניסיון כזה.
קבוצת נוער מארגון המחתרת בעיירה מנייביץ' שבווהלין ניסתה שוב ושוב לחמוק מן הגטו בלילות לא הצליחה. חוסר ההצלחה התבטא בכך שהקבוצה איבדה בניסיונות אלה את חברה, רוזנבלום ליובא. החיים שקופדו גרמו להחלטה לנסות דרכים אחרות:
המתנדב לכך היה חזן, אחד מחברי הארגון. הוא שם על זרועו סרט של משטרת הגטו היהודית, והוליך עמו את כל החבורה אל מחוץ לגטו, כביכול לשם יציאה לעבודה במנסרה שמאחורי העיר. התכסיס הצליח. כשנעלמו הגרמנים והאוקראינים מן האופק, ברחו כולם לחורשה הסמוכה והגיעו בשלום ליערות פולסיה העבותים.
עצי היער היו מחסה בטוח ומגונן בפני חיות הטרף האנושיות שהשתלטו על העולם והרסו בו כל חלקה טובה.
בגטאות הערים הגדולות היה המשמר נתון בידי אנשי ס"ס לעומת העיירות הקטנות – שם היה המשמר בידי אנשי משטרה, שכירי הגרמנים, ובמידה מסוימת גם בידי משטרת הגטו היהודי.
"איך יוצרים קשר עם הפרטיזנים ביערות רודניצקי?" מלמל בעצבנות חיים ילין, ראש ארגון המחתרת בגטו קובנה.
הוא כבר ניסה פעמים רבות ליצור איתם קשר, הם בסך הכול במרחק של 30 קילומטרים דרומית לוילנה, אך הניסיונות הכושלים גבו מחיר יקר: קרבנות רבים בנפש.
"למה שלא נקום ונצא, ודי? בלי לחשוב יותר מדיי, בלי תכנונים מיוחדים, פשוט לקום ולברוח אל היערות. מה כל כך מסובך בזה?" המציע נשמע מיואש כבר מלגבש תכנית אחרת.
"אי אפשר לחשוב על יציאה המונית ברגל ליערות רודניצקי", הסביר לו ראש ארגון המחתרת, דופק על מצחו בניסיון לדלות משם רעיון טוב יותר. "היערות נמצאים במרחק של מאה וחמישים או אפילו מאה ושישים קילומטרים מקובנה. לצאת לשם בהמונינו זה להסכים לטבח המוני של כל הקבוצה. אי אפשר שקבוצה גדולה כל כך לא תתגלה".
שניהם שתקו, יודעים שכדי לצאת יצטרכו תחכום ונועזות.
לבסוף נמצא הפיתרון:
הם הצליחו למצוא ליטאי, נהג מכונית משא, שהסכים להעביר שלושים בני נוער על נשקם הדל המאופסן בצרורותיהם, למקום מסוים בקרבת היערות.
"פלוגת עבודה, נקרא לזה", סיכם איתו ילין.
5 באפריל 1944.
היה זה אחד הניסיונות להוציא קבוצת נוער ליערות.
הדרך הנועזת והמסוכנת התגלתה כעקובה מדם. את העקבות המדממות אי אפשר היה לטשטש, הן היו חלק מעסקת החבילה של ניסיון הבריחה שכלל תשובה אדישה של "כן, פלוגת העבודה בדרכה לבית החרושת", אבל גם דפיקות לב מפרפר שכמעט נשמעו לאוזני השוטרים.
זה ששילם בחייו הצעירים היה חיים ילין, ראש ארגון המחתרת.
הנהג שסוכם אתו על הסעת האנשים – נאסר, אבל חיים ילין התגורר בצד הארי ולא חשש. לכל בן אדם יש תחליף, גם לנהג מסור ומיומן. הוא קבע מועד לפגישה עם נהג אחר.
הוא התקרב מהורהר, מנסה לחשב כמה נסיעות כאלה צריך כדי להעביר את כל יהודי קובנה אל היער. הוא כבר הגיע אל מקום המיועד, אבל אז הופתע לפגוש סוכן גסטאפו שקיבל את פניו בצעקה: "ידים למעלה!"
מה עושים עכשיו?
מישוש זהיר לעבר החגורה, ירי בלתי מדויק, וילין הצליח לפצוע את סוכן הגסטאפו בידו. מיד לאחר הירי מיהר לקפוץ מעל לגדר, עובר לרחוב המקביל וממהר לחמוק משם למקום המסתור הקרוב.
אבל קול היריות הזעיק חיילים גרמניים ושוטרים בלארוסים. הם הגיעו והתחילו לרדוף אחריו. בניסיונו להתחמק מטבעת הכיתור ניסה ילין לחדור למעבר צדדי, אבל לרוע מזלו נתקל בקצין גרמני ובשוטר ליטאי שחסמו בפניו את הדרך.
בשני הכדורים האחרונים מאקדחו הוא הרג את שניהם ונעלם ללא עקבות.
כלבי גישוש גילו אותו לאחר כמה ימים. חיים ילין נמצא ללא רוח חיים.
רחל שמעונוביץ' מספרת:
קבוצה של אחת עשרה נשים התכוננה לצאת מחצר הגסטפו אל היער.
"הן לבשו פַּאטשיילֶעס [=סודרים גדולים]", מספרת רחל בזיכרונותיה עליהן. הנשים לקחו איתן נקניק בתואנה של הליכה לכפר והחלפתו במאכלים אחרים.
בלשונה הציורית ממשיכה רחל ומפרטת:
"שתי נשים נוצריות הראו להן את הדרך. 'שקצים' [=נערים לא יהודים] צעקו: 'אתם ז'ידים, עוד מעט נמסור אתכם למשטרה. אנו הולכים למסור אתכם'".
הנשים התנפלו עליהם: "קאקיע מי טיעביע זשידי?" [="איזה יהודים אנחנו נראים לך?"]
אשה נוצריה תמימה אמרה: "אל תלכו לשם. הפרטיזנים שם". היא לא ידעה איך שימחה את הנשים בהפניית האצבע המדויקת. לכך הם הרי חיכו...
