44 - רופאים יהודים ביער

הרופא היהודי ביער היה בעיני הגרמנים פושע משולש: יהודי, פרטיזן ורופא. תחום הרפואה, כולל בתי חולים ביער, היה בהרבה יחידות פרטיזניות בידי רופאים יהודיים.
פינחס צ'רניאק היה רופא ביחידת 'קירוב' מסוף אפריל 1943 עד 12 ביולי 1944. רופא זה תיעד את עבודתו ואת עבודת רופאים יהודים אחרים בימי המלחמה – חלק ממנו כלל עובדות שנודעו לו לאחר המלחמה.
פינחס צ'רניאק מצא ביער יוכני על יד הכפר אודרינקה שבמחוז אנטופול כשלושים יהודים, ובבדיקה ראשונה התברר שמחצית מאנשי הקבוצה סובלים מגרדת. מיד החל בטיפול באמצעים הפרימיטיביים שעמדו לרשותו: משחה המורכבת מגפרית ומשומן חזיר. את המשחה הכינה גניה צ'רניאק, רעייתו.

לקראת סוף 1943 שופרו תנאי עבודתו של צ'רניאק והוא קיבל חדר גדול יותר, מכשירי עזר רפואיים וגם מלאי של תרופות, אבל מנגד גם התרחב היקף עבודתו. ביחידה הלוחמת ובמחנה המשפחתי היו כבר כשבע מאות איש, וממילא גם מספר הפצועים והחולים גדל והתרבה בהתאם.
נוסף על הטיפול בפרטיזנים ובאנשי מחנות המשפחה, החליטה היחידה הפרטיזנית לספק עזרה רפואית לאוכלוסייה הכפרית, היות שנאסר עליהם לנסוע לעיר המחוז אנטופול, מטעמי ביטחון. תחילה היה מקומה של המרפאה באוהל ביער, ואולם אחר כך הועברה לאחד מבתי הכפר הסמוך ליער.
לרשותו של הרופא עמד פרטיזן חמוש, וגם סוס ועגלה – לשעת חירום. המרפאה פעלה במשך כל שעות היום והלילה, וגם פרטיזנים מיחידות אחרות היו באים לטיפול.
בית מרקחת פרטיזני אורגן ביחידת 'קירוב' שדוקטור צ'רניאק ורעייתו הצטרפו אליה, והפרטיזנים התבקשו לאסוף תרופות מבתי איכרים בזמן ביקוריהם בכפרים. בתי המרקחת של הנאצים היו מקור נוסף לאיסוף תרופות. גרמנים היו מוכרים תרופות בעד שומן חזיר, לפי רשימות של הרופא היהודי.
גם השירות הרפואי המרכזי של האוגדה הפרטיזנית היה מספק תרופות מדי פעם בפעם, ואורגנה אפילו מעבדה קלינית לבדיקות כימיות.
תשומת לב רבה הוקדשה למצב הסניטרי, למניעתן של מגיפות שעלולות להרוג בפרטיזנים לא פחות מאשר הצבא הגרמני. בתחילת 1944 השתוללה מגיפה של טיפוס הבהרות, והרופא ואשתו נרתמו למיגורה. מתחת לאדמה הוקם חדר לחיטוי מונע עם אדים ובו נתלו כלי המיטה והבגדים למשך שעתיים. השערות של החולים והפצועים נגזזו וכולם התרחצו בבית מרחץ שדה. התוצאות היו טובות: כל החולים הבריאו, ושום פטירה לא הייתה.
ניתוחים וחבישות, כמו גם טיפול בשברים נעשו במקום, זאת בעזרת מכונית משא שנתפסה בכביש בריסק-פינסק ובה נמצאו מכשירים רפואיים.
אמנם פציעות קלות וגם מחלות טופלו היטב, אבל לפצועים קשה לא נמצא פתרון במקום, והם הועברו אל מעבר לקו החזית.

רופאים יהודים לקחו חלק גם בקרבות.
רופא יהודי מבריסק שפך חומצה גפריתנית על רוצחיו כאשר באו להוציאו להורג; רופא מקוברין הכין שני רימונים וזרקם על אויביו; דוקטור ארליך מדומברוביצה פעל כרופא ביחידת 'מיסיורה' והשתתף בקרבות; זליג אברמוביץ' שימש רופא באוגדתו של פיודורוב טשרניגובסקי לצד הלחימה הסדירה, ומצמחי השדה הוא הכין תרופות לאיחוי פציעות והחלמה ממחלות.
הרופא היהודי היה אוטוריטה ביחידה הפרטיזנית, ופעל לטובת היהודים בתחומים נוספים מלבד התחום הרפואי. הודות להתערבותו של דוקטור זיסקינד מווארשה בהחלטות הפיקוד, למשל, נתקבלו חמישה יהודים ליחידת 'מישקובצים' על יד לנין.
מצב התרופות היה חמור ביותר ביערות, ולא תמיד הם התאימו למחלה או לפציעה. במקומות רבים השתמשו בעשבי מרפא במקרה הטוב ובכל מיני חומרים דוחים ומעוררי בחילה במקרה הפחות טוב.
המסירות של הרופאים היהודיים התבטאה גם בכך שעשו מעל ומעבר לאפשרי כשברשותם מינימום סטריליות, אם בכלל, ומינימום כלי עזר וחומרי מרפא.
המסירות שלהם, היא זאת שריפאה את החולים והפצועים.

ספטמבר 1943.
חנה מונקה בת השתים עשרה יצאה עם אימה וקרובי משפחתה מגטו לידה. תמורת תשלום בתכשיטי זהב הראה להן איכר את הדרך ליער, תחילה בהצבעה דמומה ולאחר מכן במילים קצרות של הסבר.
הן שוטטו ביער פה ושם, למדו לזהות את פטריות המאכל וליהנות מהעצים המצלים והשמש שמאירה מעט את האפלולית בלי לסנוור.
הן נזהרו מלפגוש אנשים. אי אפשר לדעת מה הסיכון הטמון במפגש כזה.
רשרושים של פסיעות הדורכות על מצע העלים הנושרים הודיע להן באחד הימים שמישהו עובר סמוך אליהן, ואולם באותו יום לא הספיקו השתיים להתחבא.
"יהודיות?" מבטו של השואל היה נעים, משתתף.
הן שתקו.
"בואו איתי למחנה 'בילסקי'. אני יהודי כמוכן. שמי בנימין ברן ואני במחנה הזה. תוכלנה להצטרף אל קבוצת הנשים".
הליכה קצרה, השתלבות בין הבל תפוחי אדמה צלויים לקני מקלעים שלופים באימונים קצרים בין לחימה להתקפה, והן הפכו לחלק בלתי נפרד מן המחנה.

הורים מצילים את ילדיהם
מאיר שמרקוביץ', נשוי ואב לתינוקת, יצא מגטו לידה כשבידו הנשק שהשיג, והצליח להגיע ליחידת 'ביילסקי'. הוא חזר לגטו והוציא קבוצת יהודים וגם את אשתו. אולם את התינוקת השאירו אצל הסבא. לאחר מכן הלך שמרקוביץ' פעם נוספת לגטו כדי לשכנע את משפחתו להצטרף אליו, אך אחיו משולם טען שבהיותו בעל רובה יוכל להצילם ברגע האחרון.
אביהם של השניים קיבל בלב כבד את ההחלטה על הפקדת התינוקת. מספר על כך מאיר שמרקוביץ':
אבא התהלך כל היום כשהתינוקת בין זרועותיו ועיניו זולגות דמעות. סוף סוף נכדה ראשונה היא לו, ומי יודע עד מתי תארך הפרידה, אם לא לנצח... היה זה יום גדוש פרידות ממושכות והחלטות הרות גורל מן האיומות ביותר. קשה היה לי להשאיר את ילדתי היחידה.
בלילה בא מישהו להודיע: השער פנוי.
שמרקוביץ' כרך את התינוקת במרדעת איכרים וקשר אותה כצקלון לדרך. ליד השער הופיעו שוטרים יהודים והודיעו כי לא יתנו לאנשים לצאת. אולם שמרקוביץ' עמד על שלו ולבסוף אפשרו לעשרים איש לצאת. הם הלכו כל הלילה והתחלפו ביניהם בנשיאת התינוקת.
התינוקת לא הייתה המשא היחיד. היו בידם ארבעה עשר רובים ומספר אקדחים. הילדה הוסיפה לבכות ובכיה קרע לבבות. כל הזמן רק יבבה "אמא", "אמא". ביחידת 'איסקרה' מצא שמרקוביץ' את אשתו. לאחר מאמצים רבים וחרדות רבות מצאו בכפר אישה שאימצה את התינוקת.
חייה ניצלו.

יעקב לבקוביץ', פליט מריפין שנמצא בגטו לידה, נשוי לחנה ואב לילדה, הצליח להכניס רובה לגטו ונוצרה לו הזדמנות לברוח, אך הוא נרתע מלעשות זאת בגלל אשתו וילדתו. הוא לא רצה להשאירן בגטו. כאשר בא יעקב דרוק מהיער לצרפו אל הבורחים – לבקוביץ' סירב. כאשר בא דרוק בשנית לגטו כדי לקחתו – התרחש מצוד על הפרטיזנים.
הם חיכו לשעת כושר וזו אכן הגיעה.
ספטמבר 1943. יום חיסול הגטו.
על יד הרכבת התגודדו מאות יהודים. אבל יעקב דחק באשתו וילדתו להתחמק ולברוח ולא להצטרף אליהם. "הסתלקו מפה! ברחנה אל החיים שבחוץ! יש לנו משפחה גדולה בארץ ישראל, לכנה אליהם. מישהו חייב לספר מה שעבר עלינו". יעקב שהיו לו תווי פנים יהודיים בולטים נשאר, חנה וילדתו הגיעו לכפר דוקידובה ומשם צרפו אותן יהודים טובים לגדוד 'ביילסקי'.

היו הורים רבים שהתנגדו לבריחת בניהם ובנותיהם ליערות, בגלל הפחד מהבלתי נודע, מהבלתי צפוי, מענן המוות שאי אפשר לדעת מתי יוריק את החיצים הממיתים שלו על ראשי בני האדם תחתיו. אך היו גם הורים שעם כל כאב הפרידה עודדו את ילדיהם לברוח, כדי שלפחות הילדים יוכלו להגדיל את סיכוייהם להינצל.
חנן לבקוביץ' מאיבייה מספר שאביו ניגש אליו, הוריד את הטלאי הצהוב שהוצמד לבגדיו מלפנים ומאחור ואמר לו בנחרצות:
"בני, אתה יוצא בחצות הלילה מן הגטו לכפר מיקוליבו. בסך הכול חמישה עשר קילומטרים מפה, מהגטו באיבייה. אתה הולך לחפש פרטיזנים, לחפש סיכוי לחיים... צור עמם קשר. אם תצליח – חזור לגטו לקחת את כולנו. אני חייב להישאר עם יתר בני המשפחה, עם אמי, עם אחי ועם אחותי".
חנן יצא, חיפש וגם מצא.
גם הוא נקלט ביחידת 'ביילסקי'.