12 - 7 בנובמבר 1941

המאסרים והרציחות ביריות בימים הראשונים לפלישת הגרמנים שימשו רק פתיחה להשמדה פראית והמונית של אנשים שלווים, שהחלה בסתיו, 7 בנובמבר 1941. כקרבן ראשון נפלה האוכלוסייה היהודית.
הכובשים הפכו לגטו את השכונות בסמוך לשדה התעופה שבדרום-מזרח העיר בוברויסק. בבוקר ה-5 בנובמבר החלו לרכז שם את יהודי העיר.
מכל קצות העיר השתרכו לעבר הגטו המוני נשים, ילדים וזקנים ערומים למחצה, דוויים וסחופים, בליווי חיילים גרמניים.
"שנאל, שנאל!" (מהר, מהר!) – נבחו אנשי הגיסטאפו, החיות.
האנשים טילטלו עמם חבילות פתוחות למחצה. אחרים הלכו בידים ריקות, יחפים, לבושים מלבושי קיץ. נשים וילדים בכו כאילו הרגישו שכל צעד מקרב אותם למות עינויים. ירד שלג רך, הרוח טפחה על הפנים. המצעד האיום נמשך עד שעות הלילה המאוחרות. במעונות ובחצרות היהודים שפונו השתוללו ההיטלראים. דרך הדלתות והחלונות השבורים הועפו כלי הבית; הם שדדו את כל אשר נפל לידם.
למחרת נודע בעיר שמוציאים את היהודים מן הגטו ליער ושם הורגים אותם ביריות, ליד תעלות שהוכנו במיוחד לכך.
הידיעות על השמדת היהודים נתאשרו גם בעובדה שהגרמנים החלו מוכרים מלבושים שהופשטו מן ההרוגים. פאשיסטים מילאו את המחסנים ו"בחרו" להם "מתנות" למשפחותיהם בגרמניה (עד כמה שידוע לנו היו בין "צרכני" המחסנים גם אנשי האוכלוסייה המקומית – המחבר).
המחתרת הקומוניסטית בבוברויסק נודע לה זה מכבר על ההכנות להשמדת היהודים. ועד המחתרת נתן מיד הוראה להזהיר את היהודים ולהורות להם לעזוב את העיר ולהיכנס ליערות תחת חסותן של החטיבות הפרטיזניות. יחד עם האוכלוסייה היהודית יצאו רבים מחברי ארגון המחתרת, שסכנה נשקפה להם בהישארם בעיר.
ועד המחתרת פרסם כרוז לאוכלוסייה לצאת ליערות ולעלות על דרך המאבק והמלחמה עם הכובשים".

על הגורל המר והנמהר שנפל בחלקם של יהודי בלארוס מספרת ברגש רב טאטיאנא לוגונובה, פרטיזנית צעירה מגדוד 11. בפקודת המפקדה הפרטיזנית שביערות סמולנסק יצאה לוגונובה ליצור קשר עם 'באטיא' [=גדודו של ג' לינקוב], שפעל אז, בשנת 1941 ביערות וויטבסק.
בדרכה עברה מאות ערים, עיירות וכפרים בבלארוס.
כותרת הפרק המוקדש בספרה לרשמיה מן הדרך הזאת היא – "ההליכה על-פני זוועות".
להלן עדותה על טבח היהודים בוואליז':

..."בכליון-עינים חיכיתי לזריחת השמש ויצאתי החוצה.
הגרמנים הריצו המון יהודים, זקנים, זקנות, נשים וילדים. היהודים צעקו, בכו, וגנחו בקולי קולות. על שכמיהם – אתים לחפירת בורות, קברים לעצמם.
ממרחק מה ליויתי את המון הנדונים למיתת עינויים.
ראיתי איך הרגו אותם הגרמנים בדרך, ראיתי איך חפרו היהודים באדמה הקפואה כושלים ונופלים מאפיסת כוחות, ראיתי איך הושלכו לתוך התעלה החפורה ילדים חיים וזקנים שרק נפצעו מן היריות...
אינני מסוגלת לתאר כל זאת; להיזכר בכך משמע להחיות בזכרוני זוועה ופלצות.
גם אז נדמה היה לי שניטל ממני מאור עיני. נאחזתי בידי בקירות הבתים וברחתי ממקום העינויים הנוראים... הלמות לבי נפסקה"...
מתוך משטמה עזה היא מתארת עינויי זקן יהודי שהגרמנים שמו על צווארו צלב עץ גדול ודחפוהו ערום לתוך נהר דווינה הקפוא.
היהודי פרפר והגרמנים צרחו: "קאפוט".
אותה שעה הוציאה טאטיאנא את הבראונינג הקטן ורצתה לירות בנבלים הגרמניים המענים, אך אשה רוסיה עצרה בה:
"מה, כלום נמאסו עלייך חייך הצעירים?"...

יוצאים למשימות פיצוץ פסי הרכבת
בניגוד לטטיאנה שתיעדה את הזוועות בעודה עומדת בחיבוק ידיים, ידעו הצעירים היהודיים מה לעשות:
"אתאר אחת מהפעולות שהשתתפתי בהן", כותב שלום יורין (סלים שניצר).
"נמצאנו עמוק בתוך שטח פולין, באזור היערות של בילובייז'ה. התחלקנו לשתי קבוצות בנות שישה אנשים כל אחת. כל קבוצה הייתה אמורה לפוצץ במקום מסוים פסי רכבת ואת הרכבת שעברה מעליהם. לצורך המשימה הזאת יצאנו מן הבסיס שלנו, ולאחר כיומיים של הליכה הגענו ליער לא גדול, סמוך למסילת הברזל, ושם הקמנו לנו בסיס ארעי".
הלילה הגיע. קבוצה אחת יצאה לפעולה בעוד השנייה נשארה בבסיס הארעי.
"התקדמנו בחשאי אל קווי מסילת הברזל. השתטחנו על הארץ במרחק מה מן הפסים והמתנו לראות אם עוברים במקום פטרולים גרמנים. לאחר חצי שעה, כאשר מסביב שרר שקט מוחלט, התקדמנו בזחילה אל הפסים. שניים מאיתנו ניגשו לחפור גומה מתחת לפסים כדי להטמין בה את חומר הנפץ. שניים אחרים, ומשה ביניהם, התמקמו בקרבתם עם מכונת ירייה כדי שיוכלו לחפות עליהם בשעת הצורך. אני ועוד פרטיזן אחד התרחקנו כמאה וחמישים מטרים מהם על פסי הרכבת, כל אחד לכיוון אחר, כדי שנוכל להזהיר את מטמיני הפצצה ולחפות עליהם במקרה של התקרבות סיור גרמני או רכבת. האפשרות השנייה הייתה רחוקה יותר, כי בדרך כלל לא נסעו רכבות בלילות מחשש לפיצוץ או להתקפה".
משימתם של מטמיני פצצה הייתה מורכבת. הימצאותם של פרטיזנים המנסים לחבל בכל מה שקשור לגרמנים היה דבר ידוע, ואלה האחרונים כיסו את כל האזור שבין הפסים וסביבם באבני חצץ צבועות בלבן, כדי שיוכלו להבחין בכל שינוי בשטח. העבודה הייתה כפולה: המטמינים נאלצו קודם כל להסיר, בזהירות רבה, את השכבה של אבני החצץ הלבנות, ולאחר שהטמינו את הפצצה, כיסו אותה בחזרה בשכבת אבני החצץ הלבנות. העבודה הקשה הייתה לסלק מהמקום את עודפי האדמה שנשארו לאחר הטמנת הפצצה, כדי שהגרמנים לא יבחינו בשינוי בשטח.
שלום יורין אף מציין פרט שמדגיש כמה הקפידו הפרטיזנים שלא תתבזבז תחמושת, וטרחו להתקין מוקש שיופעל רק אם יהיו מספיק חיילי אוייב או ציוד רב שייפגע ממנה:
"את הנפץ של הפצצה כיוונו באופן שכמעט נגע בחלק התחתון של פסי הרכבת; הקפדנו לכוון את הנפץ כך, שהמרחק בינו ובין החלק התחתון של פסי הרכבת יהיה כעובי גפרור כמעט, כדי שהפצצה לא תופעל אם יעבור קרון ריק, לעומת רכבת עמוסה בלוחמים או בציוד שתגרום לפס להתכופף דיו כדי להפעיל את הפצצה".
הפעילות הייתה אמורה להיות פעילות שגרתית של הטמנת מטען חבלה והתחמקות שקטה ליערות – הסתבכה פתאום.
"השתטחתי על פסי הרכבת, כמאה וחמישים מטרים ממטמיני הפצצה, והדבקתי את אוזניי אל הפסים. לפתע הגיע אליי רעש עמום – שיערתי כי רכבת היא שמתקרבת. האזנתי בתשומת לב, ולאחר דקות מעטות התברר לי כי אכן מתקרבת רכבת. אותתי לחבריי בידי כי הרכבת מתקרבת, אך לא ידעתי אם ראו את הסימן או לא. לא רציתי לצעוק, חששתי שחיילי הפטרולים הגרמנים ישמעו אותי. הרכבת הלכה וקרבה. וכעת שמעתי את קולה בבירור. אותתי לחבריי שוב ושוב, וכל תגובה לא באה מהם. הבחנתי כי עדיין ישבו על הפסים, רכונים על הפצצה. לא ידעתי מה מתרחש.
המרחק ביני לבין הרכבת הלך וקטן.
סוף סוף, לאחר דקות מתח איומות ומתמשכות, ראיתי את חבריי יורדים מן הפסים ומסמנים לי לברוח. פתחתי בריצה לכיוון היער, וזה גם היה הכיוון שאליו רצו חבריי. רצנו בשטח הפתוח, במעלה הגבעה, כשבכוונתנו למצוא מחסה מעבר לגבעה. בעת הריצה במעלה המדרון כשלו כוחותיי ונפלתי. נצמדתי לקרקע והתבוננתי סביבי. הבחנתי כי איש מחבריי לא הצליח להגיע לפסגת הגבעה. ראיתי את משה שהיה עמוס בשתי מחסניות כדורים למכונת הירייה, צונח גם הוא לארץ באפיסת כוחות. היה עלינו להזדרז ולהימלט, משום שבכל רכבת נמצא כוח ליווי של חיילים, אשר נועד להגן על הרכבת מפני התקפה. כמו כן הגרמנים ניקו את השטח מכל עץ, שיח או מחסה אחר, בטווח של כמאתיים מטרים מכל צד של פסי הרכבת. זאת כדי שהפטרולים שלהם יוכלו להבחין מרחוק בכל תנועה חשודה בקרבת מסילת הברזל.
היינו חשופים, בלא כל מחסה.
בינתיים התקרבה הרכבת למקום שבו הונחה הפצצה והאטה, כעומדת להיעצר. הייתי משוכנע שבעוד רגע קט ייפתח עלינו מטח אש. עצרתי את נשימתי ונצמדתי לקרקע כשאני משתוקק להיבלע בתוכה. גם אם ארצה לירות רק לשם הגנה – חלף בי הרהור במוחי, לא אוכל. לפתוח ראשון באש, פירושו להתאבד. הם עשרות ואנחנו רק שישה; הם מוגנים בתוך הרכבת ואנחנו חשופים בשדה הפתוח.
לרגע הבזיקה במוחי המחשבה שאם תתפוצץ הרכבת אני עלול להיפגע מן הרסיסים, ובמקרה שכזה אין כל ספק שהחיילים בקרונות האחרונים יפתחו עלינו מיד באש. ניסיתי בכל אופן להמשיך להתקדם בזחילה לכיוון פסגת הגבעה. ברגע שראיתי שהקטר עומד לעבור מעל למקום הפצצה – עצרתי את נשימתי והצמדתי את ראשי לאדמה בכל כוחי.
השקט המשיך לשרור. דבר לא אירע. באיטיות ובזהירות הסבתי את ראשי לאחור; לא היה כל פיצוץ? ראיתי כי הקטר כבר עבר, והנה הרכבת צוברת מהירות, עוברת כולה את מקום הפצצה ומתרחקת".
דממה.
המתח האיום החל להתפוגג מעט. פחד המוות שריחף באוויר – התנדף. התברר שמטמיני המטען ראו מיד את הסימון הראשון ששלום יורין אותת להם, עשו בחכמה ונזהרו להשאיר את הפצצה בלתי מופעלת. לו היו משאירים אותה מופעלת – הייתה זו התאבדות ודאית.
כעת חזרו לפסים, כל אחד לתפקידו, והפעם כיוונו את הנפץ כפי שצריך. הם ניקו את השטח מכל סימן לשהותם במקום, ועזבו בשקט. אבני החצץ הלבנות שבו וכיסו את השטח כאילו דבר לא התרחש בו.
"נכנסנו ליער והתמקמנו הרחק מהפסים, על גבעה שצפתה על המסילה. נחנו מעט מהלילה המתוח והמאמץ הגדול שעברו עלינו, והמתנו לאור הבוקר. עם עלות השחר שמענו את הרכבת הראשונה מתקרבת. ישבנו על הגבעה והשקפנו למטה, אל הפסים. התקשינו לאתר את המקום שהטמנו בו את הפצצה, וכל אחד מאתנו הצביע על נקודה אחרת. לא ידענו באיזה קטע של המסילה יתרחש הפיצוץ. המתנו במתח. פתאום שמענו פיצוץ אדיר וראינו מרחוק התפרצות עשן ואש. התחבקנו, שמחים על שהצלחנו במשימה; עוד רכבת של הצבא הנאצי הועפה באוויר מפורקת לחתיכות. קצת פחות תחמושת לצבא הנאצי, קצת פחות יהודים שייהרגו מהם".
שמחים על הביצוע החלק של הפעולה, חזרה הקבוצה לבסיס הזמני שלה:
"לפנות ערב הגענו לבסיס, שם המתינו לנו אנשי הקבוצה השנייה. הם כבר ידעו על הפיצוץ ובירכו אותנו בשמחה על הצלחתנו. בעת היעדרנו הצליחו להשיג מזון ומשקאות בכפר הסמוך, ועכשיו הרמנו כוסית לרגל הצלחת המבצע. מישהו דחף לידי כוס. סברתי שהיא מלאה וודקה ולגמתי את המשקה בבת אחת, לפתע נתקפתי קוצר נשימה והתעלפתי. לאחר שהתיזו עליי מים קרים התעוררתי מעלפוני. התברר לי שלא וודקה היה המשקה אלא ספירט, שיש ללגום אותו בזהירות. כאשר התאוששתי, צחקנו כולנו על חוסר הניסיון שלי בשתיית ספירט".
הקבוצה השנייה עמדה לצאת לפעולה למחרת, ואולם אז הגיע לפתע רץ שנשלח ממפקדת הבריגדה ובפיו הוראה שיש לשוב מיד לבסיס. קו החזית שוב נמצא בתזוזה, וצריך להתקדם עמו. הייתה זו ידיעה משמחת, סוף כל סוף מתחילים להדוף את הגרמנים בחזרה לגבולותיהם הטבעיים, אבל היעדר כלי רכב גרר הוראה מתישה: ללכת רגלית.
"כל אותו הלילה וכל היום שלאחריו צעדנו בחזרה אל הבסיס. הלכנו והלכנו עד שרגלינו כבר צעדו אוטומטית בקהות חושים.
בקושי הגענו לבסיס, וכבר באותו הלילה היה עלינו לצאת שוב לדרך, הפעם עם הבריגדה כולה. בדרך חצינו נהר גדול באמצעות בולי עץ אשר הנחנו במים. צעדנו מתנדנדים על בולי העץ השחומים, נרטבנו מהמים השוצפים, ובאותה שעה הגיעו לאוזנינו הדי הלחימה בקו החזית שהיה סמוך למקום.
שוב עלינו להילחם".
העורך: קלכהיים, מ. (1991). "בקומה זקופה 1945-1939 פרקים בתולדות הלחימה הפרטיזנית ביערות נארוץ'". הוצאת ארגון הפרטיזנים ולוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל".