39 - יהודים נלחמים עם נשק או בלעדיו

הנשק שארגוני המחתרת רכשו בגטו, היה לרוב נשק קצר [=אקדחים], ואולם רק מעט ממנו הגיע עם הנמלטים אל היער. ברוב המקרים נסיבות הבריחה לא אפשרו לבורחים לקחת איתם את הנשק שרכשו תוך כדי סיכונים רבים להם וליושבי הגטאות ששהו בהם. רבים המקרים שנמלטים יהודיים בעלי נשק הוקפו על ידי קבוצות או כנופיות פרטיזניות, ואלה שדדו או כפו את היהודים בכוח נשקם למסור להם את הנשק הדל שבידיהם. במקרים רבים בקשת הנמלטים להתקבל ליחידה פרטיזנית לא יהודית נענתה בתשובה שלילית בגין היעדר נשק בידם, בין שהתשובה הייתה תואנה להתחמקות מהכנסת יהודים ליחידות ובין שהייתה זו טענה עניינית. במקרים אחרים נענו היהודים על ידי מפקדי יחידות רוסיות: "השיגו נשק ונקבל אתכם".

שמואל גרבר וחבריו מיאנוב פלסקי מנו יחד שמונה עשר איש. הם הגיעו ליער זאווישצ'ה כשברשותם היה אקדח אחד, והתחילו את חיי היער שלהם כשמטרתם הראשונה והעיקרית הייתה: להשיג נשק. גרבר פגש בכפר איכר בעל דעות קומוניסטיות והלה סיפר לו על חתונה העומדת להתקיים בקרוב בכפר ושאליה מוזמנים שני שוטרים, קרובי משפחה של בעלי השמחה. השוטרים שהיו ידועים בחברותם עם הגרמנים ובשנאתם ליהודים – שילמו את המחיר על העדפותיהם כבר באותו לילה שבו חשבו להשתתף בחתונה: גרבר וחבריו ארבו לשני השוטרים, התקיפו אותם, פצעו אותם והוציאו מידם את נשקם.
הנשק החליף בעלות, ולא הושאר בצד להעלות חלודה. לאחר ימים מספר פגשו קבוצת חיילים רוסיים שברשותם היו שלושה רובים. חמשת הרובים שבידי שתי הקבוצות היו תחמושת מצוינת להתקפת תחנת המשטרה הסמוכה ובקרב קשה אבל מהיר הצליחו בני הקבוצות שהתאגדו לצורך הקרב לשים את ידם על שנים עשר רובים ומספר רימונים. את השוטרים שתפסו חיים הביאו ליער וחיסלום, למען יראו אחרים את היעלמותם ויהססו בפעם הבאה שיוצע להם שיתוף פעולה עם הגרמנים.

לעומת היהודים מיאנוב-פלסקי, היו יהודי סרניק חסרי כל נשק ואפשרות להשגת נשק. אבל הראש היהודי המפורסם המשיך לפעול גם כאן. עם בואם ליערות סבוריצביץ', גילפו מעץ 'רובים' ו'אקדחים' ומשורשי עצים פיסלו 'מקלעים'.
עם 'נשק' זה יצאו בלילות לכפרים לאגור מזון. עם 'מקלעים מכוסים' הם יצאו למארב על שיירה של עגלות עמוסות מזונות בשביל הגרמנים. האיכרים שהנהיגו את שיירת העגלות התחננו תחילה שלא יפגעו להם במזונות, אולם בסופו של ויכוח קצר שבו עיני יהודי סרניק נדדו כמבלי משים לעבר ה'מקלעים', הבינו האיכרים שלא כדאי להם לסכן את חייהם. הם הסכימו להביא את העגלות לשביל צדדי ביער ולפרוק שם מזונות אלה.
גם אנשי קבוצתו של יעקב צוויבל מקאמין-קושירסק הכינו 'רובים' מעץ כדי להשיג בעזרתם מזון ונשק, ובאזור פשטו שמועות שביער משוטטות קבוצות חמושות ופחד היהודים נפל עליהם.
היהודים הנמלטים לא הסתפקו בהטעיות, הם ידעו שלא יוכלו להחזיק מעמד לאורך זמן באמצעות תכסיסים אלה, ולכן ניסו באמצעים שונים להוציא מידי האיכרים נשק הראוי לשמו. כאשר נודע לגרשון שניאדובר וחבריו שבידי איכר פולני מצוי רובה והוא מסרב למוסרו – שמו את האיכר הפולני בתוך בור ואיימו לפגוע בו. האיכר נכנע, והוציא את הרובה הגרמני ושבעים וחמישה הכדורים שברשותו.

היהודים שנתקבלו ליחידות הפרטיזניות השיגו נשק בקרבות שנערכו או מהנשק שהוצנח ממטוסי התובלה הסובייטיים. בשלב מאוחר יותר אף הוקמו ביחידות הפרטיזניות סדנאות לתיקון נשק. גם אם נפגם כלי נשק במהלך ההצנחה או התקלקל לאחר שנשאר חשוף בשדה הקרב לירי ולהפצצות – עדיין היה בר תיקון בידי הפרטיזנים שהוכשרו לכך ועזרו להגדיל את מאגר כלי הנשק שבידי הפרטיזנים.

מספר מרדכי זייצ'יק שנתקבל ליחידת 'גולאייב' במזרח בלארוס:
שנת 1943.
הוקמו אצלנו ביער סדנאות, והמסגרים הגיעו למומחיות בעבודתם עד כדי כך שלא בלבד שהיה בכוחם לתקן ולהחליף כל מיני חלקים עדינים של כלי הנשק, אלא אפילו לייצר כלים חדישים לגמרי... גם בבריגדה שלנו היה בית חרושת כזה בהנהלתו של המומחה היהודי מרקמן, שהיה מוציא מתחת ידו אוטומטים חדשים, כשעליהם מוטבעים ראשי תיבות של היצרן.

מספר זאב שטופר (שפיר) מוויסוצק:
לימים נודע לנו כי הננו נעים לעבר שדה התעופה של הפרטיזנים שאליו מוצנח נשק המובא על ידי אווירונים ושלעיתים חונים שם אווירונים הפורקים מטען. לאחר שבועיים היינו מצויידים במיטב הנשק החדיש – תת מקלעים, אוטומטים חדשים עם מחסניות של שבעים ואחד כדורים, מכונות ירייה כבדות וקלות, מרגמות קלות, ועל הכל מלאי תחמושת וחומרי נפץ.
אלא שמעט מאוד, נשק כזה הגיע לידי פרטיזנים יהודים ביערות אחרים, אם בכלל.

פעילות קרבית
רוב רובם של הפרטיזנים היהודים פעלו ביחידות רוסיות מעורבות ופעילותם הקרבית הייתה משותפת עם הפרטיזנים הרוסים.
באביב 1943, לאחר שוטטות ממושכת ביער, הגיע זאב שטופר (שפיר) מוויסוצק לפלוגה פרטיזנית:
עברתי קורס מזורז לחבלה ונתמניתי עוזר לחבלן. עיקר משימותינו היו חבלות במסילות הברזל וברכבות, אך לא היססנו לחבל ברכב גרמני אחר. הסביבה אשר בה פעלנו נעשתה כגהינום לאויב. לא עבר יום ללא נזקים כבדים. לאחר שבתאונת עבודה התפוצץ החבלן הראשי יחד עם פסי הרכבת שמיקש, קיבלתי אני את תפקיד החבלן.
משימתי הראשונה הייתה למקש כביש שלמחרת היום יעברו בו מפקדים גרמנים בליווי משמר כבד, מכוניות משוריינות וזחלים. למחרת, לאחר הפיצוצים, הפלוגה כולה נכנסה למארב והמטירה אש על הנותרים. אחרי פעולה כזו אף אדם מכוחות האויב לא יצא חי. לאחר זאת היו מיקושי מסילת הברזל לחם חוקי היומי... כך עברנו ממקום למקום, השמדנו, פוצצנו ושרפנו.


דוקטור קוטל ולודבסקי מיאנוב פעל ביחידת 'קוטוזוב' כרופא הצבאי שלה, ואולם הוא לא הסתפק בכך שעסק בריפוי אלא לקח חלק פעיל בקרבות. באחד הקרבות נלכד בידי הפרטיזנים קצין אספקה גרמני שפעל ביאנוב והובא בפני דוקטור ולודבסקי.
"אני רוצה לחיות, בבקשה! אל תהרוג אותי", ביקש הקצין שסיפק קילוגרמים של מלח כדי שיהודים ייהרגו תוך כדי התעללות מזוויעה. להרוג יהודים לא עורר בו אפילו קמצוץ של נקיפות מצפון, ממש כפי שאדם מן הישוב מציב קוטל יתושים ולא מרגיש צער על כך שמעופפים רבים מסיימים את חייהם בגינו. העובדה שהיהודים הם אנשים חושבים ובעלי רגשות שתרמו להתפתחות ארצו, בין השאר, לא תפסה ולו חלקיק מנפח מחשבותיו. אבל כשמדובר היה על החיים שלו, התברר פתאום שהוא יודע טוב מאוד מה ערכם של חיי אדם. החיים שלו היו חשובים ונחוצים בעיניו. ולודבסקי לא טרח להתעמק בהבנה האגואיסטית של הקצין הנאצי, ופסק את דינו בקור רוח. סוף רוצח למיתה.

חנן ולודבסקי, אחיו של דוקטור קוטל, התנדב למשימה מיוחדת: להביא מבין הגרמנים 'לשון', כלומר חייל גרמני חי. חנן בחר שישה פרטיזנים למילוי המשימה, ויצא עימם לדרך. חנן העמיד משמר חשאי סמוך לדרך הראשית, ולא הרחק מן הנקודה המיועדת להסתערות היו בתים, וחנן טיפס על אחד הגגות ונשאר שם לצורך תצפית.
"מחר באים לכאן גרמנים כדי לאסוף את התבואה שהזמינו בשבוע שעבר", לחש אחד הפרטיזנים לחנן את המידע שקלט זה עתה משיחת שני איכרים בשביל הגישה לכפר.
עיניו של חנן אורו. "מצוין. תקרא לכולם, יש לי רעיון מעולה מה נעשה עד מחר".
השישה התלחששו ביניהם במרץ, ואחר כך התפזרו בין שבילי הכפר, משתדלים לשוחח עם כמה שיותר איכרים באגביות מרושלת תוך כדי הפצת דיסאינפורמציה שכביכול נפלטה מפיהם בטעות.
"כמה מאות פרטיזנים!" נרעש איכר אחד.
"כן, וכולם חמושים במיטב התחמושת שקיבלו אתמול ממוסקווה", הוסיף איכר נוסף וניפח את רסיסי המידע תוך כדי תיבול בדמיונו הפורה.
"הגרמנים מחר ייקטלו מיד. אין סיכוי לכמה עשרות גרמנים מול מאות פרטיזנים", סיכם שלישי את החדשות שעברו בכפר מפה לאוזן, לאחר שכמה מהם שמעו את 'פליטת הפה' הזאת מפי ששת הפרטיזנים שבאו לבקר בכפר רק כדי לקנות קצת תירס.
מספר חנן ולודבסקי:
...היינו חמושים כל אחד באוטומט, רימונים ואקדחים... בשעה עשר בבוקר שמעתי נקישות סוסים וראיתי שלושה גרמנים רוכבים על סוסים מתקרבים לעבר החוטור שבו אנחנו היינו. הם ירדו מהסוסים ונכנסו לבית. באותו רגע ראיתי את אחד הגרמנים חוזר והקצין צועק אחריו ... אבל מהרו!
... קפצתי בן רגע לתוך הבית ואחרי גם הפרטיזן השני. שני הגרמנים ישבו מאחורי השולחן ורוביהם היו תלויים מעל הקיר. פקדתי עליהם בצעקה: ידיים למעלה! הקצין ניסה לתפוס את הרובה, אבל הספקתי לתת לו מכה בקת האוטומט שלי בחזהו. הם הרימו את ידיהם.
חנן הביא לא 'לשון' אחת אלא שתיים. שני הגרמנים הובאו חיים למטה הפרטיזני, ועל חנן הוטל לחסל אותם.