3 - התנועה הפרטיזנית הבלארוסית

התנועה הפרטיזנית הבלארוסית הייתה הגדולה בין כל התנועות הפרטיזניות בשטחים הכבושים על ידי גרמניה. בין הגורמים העיקריים לכך היו יערות העד ושטחי הביצות המצויים בבלארוס באזור הנקרא פולסיה. אלה הם מקומות מסתור אידאליים ללוחמת גרילה.
מי היו חברי התנועה הפרטיזנית בבלארוס?
1. חברי המפלגה הקומוניסטית – פעילים ברשויות הסובייטיות השונות שלא הספיקו לסגת או סתם ככה נשארו בשטח מכל סיבה אחרת, והייתה להם בררה אחת מן השתיים: להילחם או להיות מחוסלים על ידי הגרמנים.
2. המכותרים – יחידות קטנות של חיילים וקצינים של הצבא האדום שמצאו את עצמם מכותרים על ידי האויב. הם המשיכו את חייהם במסתור היערות, ועם בוא האביב החלו להתאחד ולהתגבש לקבוצות פרטיזניות קטנות. הקבוצות אגרו נשק, נאבקו על קיומן (מזון, ביגוד) ובמשך הזמן החלו בפעולות קרביות, מארבים ומעשי חבלה בהיקפים מצומצמים.
3. חיילים של הצבא האדום שנותקו מיחידותיהם בגלל פלישת גרמניה – "פרימאקים". הם פנו לעבוד בכפרים, לרוב במשפחות שהגברים שלהם גויסו לצבא האדום. ב-1942 הם נקראו להתייצב לפני הגרמנים לרישום, אבל הרישום לא היה תמים בכלל. הנרשמים נשלחו למחנות שבי או למחנות עבודה, ובשניהם עונו והורעבו. חלק ניכר מהם נמלטו ליערות.
4. קבוצות לוחמה שאומנו בעורף הסובייטי – אנשים שהיו במחנות אימונים ובבתי ספר לחבלה והגיעו ליערות כשברשותם נשק חדש וציוד. לפעמים הועברו רגלית, ולפעמים הוצנחו ממטוסים לריכוזים פרטיזניים. קבוצות אלה היו מחלקות מיוחדות בשם 'ספצ-גרופה', אשר מילאו תפקידי חבלה וגם פעולות ריגול ובילוש לטובת הצבא האדום. לרשותם עמדו מכשירי קשר מתאימים, ולעיתים קרובות ערכו מארבים ופעולות קרביות אחרות. היו ביניהן גם קבוצות שהרחיבו את שורותיהן והקימו יחידות פרטיזניות גדולות שפעלו בשיתוף פעולה עם יתר היחידות הפרטיזניות באזור. הם זכו ליחס מכובד מצד יתר הפרטיזנים בסביבה ושימשו נציגים רשמיים של השלטונות הסובייטיים. הם גילו פתיחות לטיעוניהם של היהודים ביחידות הפרטיזניות על מעשי העוול והאפליה שנגרמו להם על ידי פרטיזנים אחרים.
5. בני נוער בגיל גיוס – גם זה היה סוג של הימלטות ליערות. משנת 1942 ואילך גייסו הגרמנים את בני הנוער לפורמציות צבאיות שלהם או לעבודה בגרמניה. חלק ניכר מנוער זה העדיפו לערוק ולהצטרף ליחידות פרטיזניות.
6. שבויי מלחמה – חיילי הצבא האדום שנלקחו בשבי הגרמני הוחזקו בתנאים של עבודת פרך, רעב וקור. הם עונו, הוכו והומתו בידי הגרמנים. לא פלא, אפוא, שבריחה הייתה הדבר הראשון ששבויי מלחמה חשבו עליו. חלק מהם אכן הצליחו להימלט והגיעו ליחידות הפרטיזניות. פרטיזנים אלה היו בעייתיים מבחינת החשיבה המעוותת שספגו במחנות השבי הרוויים בתעמולה הגרמנית הארסית. תעמולה אנטישמית שחלחלה לתוכם. רבים מהם לא הפכו את עורם בבואם ליחידות הפרטיזניות והיו לכך תוצאות מרות בכל הנוגע ליהודים בתוך היחידות הפרטיזניות, ובמיוחד לגבי היהודים ששוטטו ביערות בדד.
7. צעירים בלארוסים או רוסים – בפרט אלה שאחיהם או קרוביהם לחמו בשורות הפרטיזנים או בצבא האדום וממילא היו מועדים לעונש מצד הגרמנים. הם העדיפו לברוח ליערות.
8. משפחות איכרים שיצאו ליערות בהרכב מלא – הגרמנים במרדפם אחר פרטיזנים העלו באש כפרים שלמים משום שחלק מתושביהם הצטרפו לפרטיזנים או סייעו להם. כך החלו משפחות איכרים לנהור ליערות כשהיחידות הפרטיזניות שלידן התמקמו – שימשו להן כחסות וגם סייעו להם במזונות. כך קמו 'מחנות המשפחה' לא-יהודיים רבים ליד היחידות הפרטיזניות.
9. יהודים שברחו מהגטאות. בריחה זו גברה לאחר האקציות שבהם נחטפו יהודים אל המוות הבטוח, והשפעה נוספת הייתה עם התעוררותם של ארגוני המחתרת בגטאות.

התפתחות התנועה הפרטיזנית בבלארוס
התגבשות הפרטיזנים נעשתה בשני שלבים:
שלב ראשון – מתחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות עד לספטמבר 1942.
בראשיתו של שלב זה עדיין נלחמו קבוצות מכותרות של הצבא האדום. חלק מהן נלקחו בשבי, חלק החליט להישאר ביער ולהמשיך בלוחמה פרטיזנית, וחלק התפזר בכפרים.
הקבוצות שהמשיכו להתקיים ביער היו קבוצות משוטטות, או כפי שקראו להן "קבוצות פראיות". אלה היו קבוצות שלא חלה עליהן שום משמעת צבאית, והן פעלו כטוב בעיניהן. הנשק שבידיהן היה מועט והן חיפשו מקורות מזון, ביגוד ומסתור.
לא היה קשר בין קבוצה לרעותה.
לא היו להן בסיסים קבועים.
הציוד היה דל.
פעולות הקבוצות הסתכמו במארב מדי פעם או בחבלה ברכוש האויב בהיקף מצומצם.
מפאת חוסר סמכות ומשמעת בקבוצות הללו לא בחלו במעשי גזל, והאיכרים הסמוכים אליהם העבירו את שם הרע מפה לאוזן.
בזמן שוטטות קבוצות פרטיזנים פראיות אלה, התחולל חיסול חלקי או מלא של גטאות רבים בבלארוס. לנמלטים היהודים לא שימשו פרטיזנים אלה כתובת ביער, כי הם לא היו צפויים. כשנתקלה קבוצת נמלטים יהודים בקבוצות פרטיזנים – היה זה כמו היתקלות בקבוצת שודדים, ולעיתים קרובות הדברים הגיעו למעשי רצח.
הטיעון הרווח בין הפרטיזנים היה שאינם מקבלים אנשים ללא נשק, אך במקרים רבים היו טיעוניהם בסגנון אנטישמי קלאסי ורודף בצע: "את כספכם וזהבכם מסרתם לגרמנים ולא לנו, לכן אין לכם מה לחפש אצלנו". במקרים רבים הם לקחו בדרכי עורמה את מעט הנשק שבידי היהודים ומסרוהו לפרטיזנים לא-יהודים. אם ההיתקלות לא נגמרה ברצח – צריך היה לברך ברכת "הגומל".

שלב שני – החל מסוף קיץ 1942 עד לשחרור ביולי 1944.
בשלב זה התאחדו קבוצות פרטיזנים, התגבשו והפכו לגדודים שכינויים היה 'אוטריאדים'.
בתוך הגדוד הפרטיזני פעלו מפקד גדוד, קומיסר, ראש מטה, מפקד סיירת, ראש המחלקה המיוחדת, מפקדי פלוגות, מדריך פוליטי שכינוי היה 'פוליטרוק', מפקדי מחלקות ומפקדי כיתות.
שמות הגדודים היו על שם גיבורים היסטוריים רוסים, גיבורי מלחמת האזרחים ומנהיגים סובייטים. הצמיחה של הפרטיזנים הובילה לחלוקה מסודרת של גדודי הלוחמים: הגדודים חוברו לבריגדות, והבריגדות לאוגדות.
התנועה הפרטיזנית הפכה למערכת צבאית ששמרה על קשר רציף בין מפקדי הגדודים, הבריגדות והאוגדות, והמפקדים הטילו משמעת מחמירה ביחידותיהם. משמעת צבאית לכל דבר.
ההוראה הייתה ברורה:
כל קבוצה פרטיזנית חייבת להתחבר עם גדוד כלשהו בסביבה הקרובה ולקבל את המשמעת הפרטיזנית. ולא –יוטל על אנשיה עונש מוות. ביערות נעשו סריקות שמטרתן הייתה להחיל את המשמעת הפרטיזנית על כל הקבוצות שעדיין שוטטו ביערות.
בשלב זה התהדקו הקשרים בין הבריגדות לבין מרכז התנועה הפרטיזנית בעורף הסובייטי, נשלחו שליחים מהמרכז אל יערות הפרטיזנים, המרכז הפרטיזני שלח דרך האוויר קבוצות לוחמות, נשק וציוד, והגדודים שלחו בדרך זו פצועים אל העורף הסובייטי. קשר כזה היה גם דרך היבשה במה שכונה 'שערי סוראז''. בריכוזים הפרטיזניים הוקמו גם תחנות-שידור שקיבלו הוראות וידיעות ממרכז התנועה.
הכוח המניע העיקרי לתנועה הפרטיזנית בשני השלבים הייתה המפלגה הקומוניסטית הרוסית. מטעמה ובשמה נערכה התנועה הפרטיזנית במערך הפנימי שלה ובפעילותה הצבאית. בכל ריכוז פרטיזני גדול ישבו אנשי ה'אובקום', הלוא הוא הוועד הקומוניסטי האזורי שדעתו הייתה מכרעת בכל עניין.

שערי סוראז' בעקבות הניצחון של "גנרל חורף"
עם כישלונו של הצבא הגרמני על יד מוסקבה בדצמבר 1941 – הסתמנה גאות בתנועה הפרטיזנית, למרות קשיי החורף הבלארוסי המקפיא.
הפרטיזנים עדיין נמנעו מלהיתקל בצבא הגרמני פנים אל פנים. הם בנו בסיסים, התקיפו יישובים שבהם לא חנו חילות מצב גרמניים ופעלו בקרב האוכלוסייה כדי לזכות באמונה.
בפברואר 1942 הגיעו יחידות התקפה של הצבא האדום לאזור ווייליז'-אושוויאטה על גבולה של בלארוס. הגרמנים היו ממוקדים בחזית המוסקבאית, והפרטיזנים ניצלו את העורף הגרמני שנחלש כדי לפרוץ דרך בין היחידות הפרטיזניות לבין הכוחות הקדמיים של הצבא האדום, דרך שנקראה 'שערי סוראז''.
בצפון מזרח בלארוס נוצר שדה מעבר ברוחב של ארבעים קילומטרים בין הארמיות הגרמניות 'צפון' ו'צנטר'. בקצות השדה הזה היו העיירות ווייליז' ואושוויאטה, שהיו כשני עמודי שער לגבול שבין הגרמנים לבלארוסים. ל'שער' הזה שהשתרע על פני אלף ושש מאות קילומטרים רבועים קראו 'שערי סוראז''.
לשדה זה היה תפקיד חשוב בקשר בין המטה הפרטיזני הבלארוסי לתנועה הפרטיזנית הכללית. דרך שער סוראז' הועברו לעורף הגרמני אנשים, נשק וציוד. אמנם השערים שימשו בעיקר את האזורים הסמוכים להם מצד מערב, ואילו לאזורים רחוקים יותר צריך היה להעביר אנשים וציוד בדרך האוויר, אבל עדיין הם הביאו רווחה והקלה.
ממרץ עד ספטמבר 1942 הועברו דרך ה'שערים' הללו כמה וכמה אלפי רובים, רובים אוטומטיים ותותחים.
הייתה גם תנועה בכיוון הפוך, מהמערב למזרח. דרך שערי סוראז' הועברה אספקת מזון, גרעינים, תפוחי אדמה ובקר לצבא האדום שלחם בחזית וגם כוח אדם עבר דרכם
בקיץ 1942 הועברו מהעורף וגויסו לצבא האדום כעשרים אלף איש. באזורי מינסק, פולסיה המזרחית ואזורים אחרים אורגן גיוס נרחב לצבא האדום שלא בחל במתגייסים: פרטיזנים פצועים כמו גם יהודים ממחנות המשפחה מאזור וילייקה ודוקשיץ, שחלקם הגיע לעורף הסובייטי ומצא את עצמו מוטל לקלחת הלוחמה הפרטיזנית.
השמירה על שערי סוראז' הופקדה בידי הבריגדה הפרטיזנית הבלארוסית הראשונה בפיקודו של שמירב ששיתף פעולה עם הצבא האדום, אבל שערים אלה נסגרו בספטמבר 1942, אז סגר האויב את שערי סוראז'. חיל האוויר הסובייטי מילא את מקומם.