5 - יהודי האזורים הכבושים בברית המועצות – נכחדו

בכל הערים והעיירות, ואפילו בישובים הכפריים, התבססה בשנות המלחמה מחתרת אנטי נאצית שפעלה נגד הפולש בשטח הכבוש: האזורים המזרחיים של ביאלורוסיה, שטחים נרחבים באוקראינה, ר. ס. פ. ס. ר. [=רפובליקה-סובייטית-פדרטיבית-סוציאליסטית-רוסית]; קרים וקווקז.
רוב פעילי המחתרת היו חברי המפלגה וה'קומסומול' לשעבר, והושארו לתפקיד זה בעורף. יחידות פרטיזניות שפעלו בסביבה שמרו על קשר הדוק בין ארגוני המחתרת הסובייטית בערים ובין הפרטיזנים שביערות הסביבה לצרכי מודיעין, סיור ואפילו חבלה.
האם עזרה המחתרת הסובייטית שחבריה היו עדים חיים להשמדת האוכלוסייה היהודית, בהצלת יהודים? האם עזרה האוכלוסייה הלא-יהודית באזורי הכיבוש הסובייטיים לשכניה היהודים, בימי השואה?
לא.
הרעיון של 'אחוות עמים' התמוסס והתפצפץ בקול נפץ עז ונחלי דם קרושים דבקו סביבו. דווקא בשטחים הכבושים של רוסיה הסובייטית, מקום שפעלה מחתרת כה ענפה ומצליחה גם בערים וגם ביערות, מקום שהאוכלוסייה בו חונכה במשך עשרים וארבע שנים (עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה) ברוח של 'אחוות עמים' ושוויון מלא בחובות ובזכויות לכל עמי הפדרציה הסובייטית, דווקא שם ניצלו רק מעטים מבין היהודים שלא פונו ונשארו במקומותיהם.
לחובתה של רוסיה הסובייטית ייאמר שיהודיה הושמדו כמעט לחלוטין בעזרת משתפי פעולה מקומיים, הרבה יותר מאשר באזורים המערביים של בלארוס ואוקראינה שנמצאו תחת שלטון סובייטי רק בין השנים 1939-1941, ואפילו בפולין האנטישמית אפשרו התושבים ליותר יהודים לשרוד.
לפי נתונים סטטיסטיים לא-מדויקים, הושמדו ברוסיה מיליון וארבע מאות אלף מבין שלושת המיליונים שחיו ברוסיה בגבולותיה הקודמים. זאת, מבלי לחשב את הארצות שסופחו בשנת 1939. כלומר: קרוב למחצית מהאוכלוסיה הושמדה.
לפי אומדן פונו למעלה ממיליון יהודים מאזורי המערב לעומקי רוסיה עם פלישת הגרמנים. למעלה מחצי מיליון יהודים ישבו באזורים הלא-כבושים של רוסיה.

היחס בין גילויי אנושיות לגילויי חייתיות
היו גילויי גבורה של גויים שהצילו יהודים, היו חסידי אומות העולם, אבל אין לטעות ולחשוב שעל כל רוצח היה גוי טוב לב, ועל כל מסגיר לגרמנים היה מחרף נפשו למות ובלבד להציל קבוצת יהודים. לא ולא! על כל ניצול יש אלפים ועשרות אלפים שנרצחו. הרבה מהם בידיהם תאבות הדם של שכניהם 'הטובים'. לאן נעלמו למעלה משבע מאות יהודי רוקיטנה שהצליחו לברוח, ורק מיעוטם הזעיר נשאר בחיים? איפה שש מאות יהודי לאחווה? חמש מאות יהודי קוברין?
בפולסיה המערבית, כדוגמה, שנאו רוב האוכלוסייה את היהודים והתנהגותם אליהם כשנמלטו מהגטאות הייתה בשנאה עמוקה בת רבדים אפלים. הגרמנים רק ניצחו על מקהלת הרציחות, והקפידו לתגמל יפה את המסייעים להם, ומסייעים היו להם רבים: בלארוסים, פולנים ואוקראינים שאכלסו את פולסיה המערבית. אלה האחרונים היו הגרועים ביותר.
יוסף סגל מרוקיטנה מעיד:
"האוקראינים משנת 1941 איבדו צלם אלוקים, בגלותם את שורש נשמתם האמיתית – טבע חיות טרף הצמאות לדם, שבאכזריותם אף עלו על הנאצים – מדריכיהם בהשמדת יהודים"...
יהודים רבים שהצליחו להימלט מכיכרות השוק שהמוני יהודים רוכזו בהם, נרצחו באכזריות בידי האוכלוסייה האזרחית או הוסגרו לידי הגרמנים.
גילויי הזדהות והבנה כלפי היהודים היו תופעות יוצאות דופן, של יחידים בלבד. לכלל העמים הייתה שנאה רצחנית כלפי יהודים, שנאה שבאה לידי ביטוי זוועתי בשנות מלחמת העולם השנייה.
רבים ניסו להגדיר את סוג השנאה הזאת שהיא תרכובת של גורמים: מקורות עויינים של הנצרות, מסורת של מעשי רצח באירועים היסטוריים בעבר, חידוד השנאה בתקופת השלטון הסובייטי בשנים 1941-1939, התעמולה הגרמנית האכזרית שחלחלה אל האוכלוסייה האזרחית וגם פועל יוצא מאופיים ותכונותיהם האישיות של הרוצחים.
מלבד כל אלה, עצם קיומה של מלחמה היה סביבה מסייעת לרצחנות. כשאקדחים ורובים ותת מקלעים ומכונות ירייה הופכות לחלק מסדר היום, הופכת משימת קטיעת החיים של מישהו למאורע פעוט ומתבקש בתוך לב שמתחספס והולך. הם הקשיבו והביטו במה שקורה סביבם והעתיקו את הדגם בחריצות לתוך תוכם. רצח יהודים מתקבל בתשואות כדבר טוב ומוביל דעת קהל? הם עושים זאת.

המצילים, המסייעים, המסתכנים, ואלה ששילמו בחייהם על מעשי ההצלה – היו פשוטי עם, לכאורה, אבל היו בהם תעצומות נפש של הליכה נגד הזרם. מקור התנהגותם היה ברגש ההומני שהיה טבוע בהם עמוק, באצילות נפשם הבסיסית. רובם של המצילים היו אנשים מאמינים שהאמינו שהמעשה שלעיתים קרובות סיכן את שלומם ואת חייהם נגזר מאמונתם הדתית ושהם עושים בכך את רצון האלוקים. ה'שטונדיסטים', למשל, היו דוגמה מובהקת לאנשים שעשו את מעשיהם האצילים מתוך כבוד לעם הנבחר ומתוך אמונה שהעם היהודי נושא את דבר האלוקים, ועל כן מעשה ההצלה היא חובה קדושה.
הדת הנוצרית הייתה אמביוולנטית, בהתאם לפירושים שניתנו לה על ידי המאמינים. היו שראו בה מקור והצדקה לשנאת יהודים – והם רוב רובם של המאמינים הנוצריים, והיו שבשבילם הדת הייתה מקור להתעלות נפשם וגילויי אצילותה.

פרטיזנים יהודים ופרטיזנים לא יהודים
ליד אגם אוקונין ישבה קבוצת יהודים שמנתה שלושה עשר איש, רובם צעירים, וביניהם טניה בטלין, אסתר רונלנד ואחרים. כמה רוסים הצטרפו אליהם, כביכול כדי לבדוק אפשרות לצרפם ליחידה פרטיזנית – אבל הרוסים דקרו אותם בפגיונות.
שמואל אייזנשטיין היה היחיד שקיבל שתי דקירות בפגיון ולא יותר, ונשאר בחיים. "כשבאו אלי לא זזתי עד שגמרו לשדוד ונעלמו", סיפר לאחר מכן. צעקות חברי קבוצתו ומראיהם המתפתל עוד עלה בזכרונו ימים רבים אחרי אותו יום אדום מדם שבו רץ חמישה עשר קילומטרים עד שקיבל במחנה הסמוך טיפול ראשון מדוקטור ולודבסקי.
עד שלהי 1942, סיפורו של אייזנשטיין היה נפוץ בבלארוס. החבורות הפרטיזניות הבודדות, או כפי שמקובל לקרוא להן – "הכנופיות הפרטיזניות", פעלו על פי גחמותיהם או גחמות מפקדן, ללא משמעת וכפיפות לדרג גבוה יותר, וללא כל פיקוח על מעשיהן. רצח של יהודים לא חייב נתינת דין וחשבון לגוף כלשהו, וממילא עסקו בכך הכנופיות הללו כשעשוע לשעות הפנאי או כסיפוק דחפים אנטישמיים.
מסוף 1942 עד לשחרור, רוכזו כל הפלגים הפרטיזניים תחת קורת גג אחת וחוייבו בדיווח על כל מעשיהן. לפחות למראית עין, שוב לא היה היתר לרצוח יהודים סתם כך. אמנם עצם חובת הדיווח לגורם גבוה יותר חייבה את הפרטיזנים ביותר אחריות, התחשבות וזהירות אבל לא הרבה יותר מזה.
למעשה, כאשר הייתה השתוללות חמורה של פרטיזנים רוסיים כנגד פרטיזנים יהודיים, השתוללות יצרים שלא ניתן היה לטשטשה, כמו מעשה רצח, הרי התשובה המוסמכת של המפקד או הקומיסר הייתה: "עכשיו עלינו להילחם. את המשפט נערוך לאחר המלחמה". קשה עד בלתי אפשרי להוכיח שאכן התקיימו משפטים כאלה לאחר המלחמה.
עד כדי כך הייתה חומרת הדברים, עד שבגלל חוסר הביטחון הבסיסי באפשרות לחיות בגין מעשי הכנופיות הפרטיזניות – חלק מהיהודים שברחו ליער חזרו לגטו כשעוד היה קיים. בגטו לפחות היה אויב אחד ברור ומוגדר ולא מנוסה טראומטית מכל דמות שחלפה בין העצים ולצד השבילים.

טבח ביהודי בוברויסק
בספרו 'ארץ הפרטיזנים' מתאר ב' ליבאנצאב את טבח היהודים בעיר בוברויסק שבבלארוס המזרחית.
7 בנובמבר 1941.
המחתרת הקומוניסטית בעיר ידעה על הכנות הגרמנים לטבח והתרתה ביהודים וקראה להם לצאת ליערות ולמצוא מפלט בחסות הפרטיזנים.
"המאסרים והרציחות ביריות בימים הראשונים לפלישת הגרמנים שימשו רק פתיחה להשמדה פראית והמונית של אנשים שלווים, שהחלה בסתיו, ערב ה-7 בנובמבר 1941. כקרבן ראשון נפלה האוכלוסייה היהודית.
הכובשים הפכו לגטו את השכונות בסמוך לשדה-התעופה שבדרום-מזרח העיר בוברויסק. בבוקר ה-5 בנובמבר החלו לרכז שם את יהודי העיר.
מכל קצות העיר השתרכו לעבר הגטו המוני נשים, ילדים וזקנים ערומים למחצה, דוויים וסחופים, בליווי חיילים גרמניים.
"שנעל, שנעל!" [=מהר, מהר!] נבחו אנשי הגיסטאפו, החיות.
האנשים טלטלו עמם חבילות פתוחות למחצה. אחרים הלכו בידים ריקות, יחפים, לבושים מלבושי קיץ. נשים וילדים בכו כאילו הרגישו שכל צעד מקרב אותם למות עינויים. ירד שלג רך, הרוח טפחה על הפנים. המצעד האיום נמשך עד שעות הלילה המאוחרות. במעונות ובחצרות היהודים שפונו השתוללו ההיטלראים. דרך הדלתות והחלונות השבורים הועפו כלי הבית; הם שדדו את כל אשר נפל לידם.
למחרת נודע בעיר שמוציאים את היהודים מן הגטו ליער ושם הורגים אותם ביריות, ליד תעלות שהוכנו במיוחד לכך.
הידיעות על השמדת היהודים קיבלו אישור גם בעובדה שהגרמנים החלו מוכרים מלבושים שהופשטו מן ההרוגים. פשיסטים מילאו את המחסנים ובחרו להם מתנות למשפחותיהם בגרמניה.
המחתרת הקומוניסטית בבוברויסק נודע לה זה מכבר על ההכנות להשמדת היהודים. ועד המחתרת נתן מיד הוראה להזהיר את היהודים ולהורות להם לעזוב את העיר ולהיכנס ליערות תחת חסותן של החטיבות הפרטיזניות. יחד עם האוכלוסייה היהודית יצאו רבים מחברי ארגון המחתרת, שסכנה נשקפה להם בהישארם בעיר.
ועד המחתרת פרסם כרוז לאוכלוסייה לצאת ליערות ולעלות על דרך המאבק והמלחמה עם הכובשים".
(ב. ליבאנצאב – "ארץ הפרטיזנים", עמ' 62-64).