37 - על ידידים ועל אויבים

ארבעה פרטיזנים יהודים וביניהם אהרון קליבץ' נכנסו בלילה ל'סולטיס' של הכפר [=מוכתר הכפר] בוגדנובקה לבקש מעט מזון. הם ידעו שאם מוכתר הכפר יתן, אפשר יהיה בקלות לבקש וגם לקבל משאר התושבים. הבעיה התעוררה כאשר אחד הפרטיזנים הדליק גפרור, וה'סולטיס' הבחין שלפניו עומדים פרטיזנים יהודים. האנטישמיות שלו התלקחה בבת אחת. אגרופיו התרוממו ונחתו בעוצמה בפניהם של הפרטיזנים. הוא התנפל עליהם בבעיטות ובמכות אגרוף, ובעיניים רצחניות בלש אחר מיקום כלי הנשק שלו. קליבץ' לא המתין לראות איך ה'סולטיס' שולף את אקדחו, אלא מיהר לתקוע בו את הפגיון שבידו.
אוכל לא היה להם באותו יום, אבל לפחות החיים נשארו.
הם לא היו היחידים.
צילה ולייבל דולינקו התחבאו במשך שישה שבועות בעליית הגג של בית המשפט בפינסק. מה עושים יהודים בבית המשפט? מתברר שעדיין נשארו יצורים שלב אנוש פועם בהם, גם בימי הזוועה הללו. אישה פשוטה הייתה בפינסק, פשוטה לכאורה. אישה זו, ברברה מחייסקה שמה. תפקיד פשוט היה לה, תפקיד שאינו מצריך יכולות או כישורים מיוחדים: היא הייתה הממונה על מפתחות בית המשפט.
היא ניצלה את תפקידה כדי להציל. במשך היום התחבאו צילה ולייבל בעליית הגג, ומדי ערב היא הייתה מורידה אותם מעליית הגג שבה התחבאו אל החדרים המוסקים שבבית המשפט השומם בערבים. המחבוא היה מוצלח למדיי, ועד סוף פברואר 1943 התחבאו בו. לאחר מכן הם יצאו לכיוון היערות, אל הפרטיזנים.
היו גויים נוספים שגילו קורטוב של אנושיות בים החייתיות ששטפה את אירופה וחירפו את נפשם כדי להציל יהודים. יהושע ניידיץ' התחבא אצל הנוצרי דרקץ' מפינסק, ולא היה זה דבר פשוט בכלל. בקאמין קושירסק הקציבו הגרמנים שני ליטרים נפט ושלושה קילוגרמים מלח בעבור יהודי שנתפס, ובשנות מלחמה אלה, כשדם יהודי היה זול במיוחד – היה זה פיתוי קורץ מדיי.
עשרה יהודים מנמלטי פרוז'ני שחנו ביער יצאו לכפר יקוויטשי לבקש מזון. לרוע מזלם של היהודים הללו, הם לא נפלו לידיו של איכר נדיר מסוג של דרקץ' מפינסק, אלא לידי איכרים צמאי בצע ואטומי לב שהביאו את הקבוצה היהודית היישר אל הגרמנים. עשרים ליטרים נפט ושלושים קילוגרמים מלח! מה זה הרג של עשרה יהודים מול שלל מתוק כל כך?
לעומתם, התמזל מזלה של פראדל גולדשטיין לבית קויפלר. האיכרה אקסניה הצילה את חייה. בניגוד לאחרים שביקשו מחסה, אצל פראדל – המחסה בא אליה.
פראדל חלתה בטיפוס. היער שהגן עליה נראה פתאום לעיניה כרצף צלליות עצים מטושטשות הרוקדות יחד במין מחול רפאים חסר פשר, וגם המחפורת שחפרה לעצמה והתחבאה בה – התמלאה מים. פראדל אפילו לא הצליחה להסביר לעצמה אם המים החודרים למחבואה הם מהפשרת שלגים, מנהר שעלה על גדותיו או ממעיין שהתחיל לפכות במקום. לא הייתה שום אפשרות להישאר במצב זה, אבל כוחות לברוח – כבר לא היו לה. בזחילה ובמאמצים יצאה מהמחפורת ושכבה בלי תזוזה, באפיסת כוחות.
לימים, תספר על כך פראדל בזיכרונותיה:
"והנה אני רואה שהולכת איכרה זקנה ליער. קראו לה אקסניה. מרחוק ראתה האיכרה שמישהו שוכב על האדמה... היא נבהלה. היא הרכינה ראשה וראתה שאני בוכה... היא ריחמה עלי, הורידה מגופה איזה בגד, וכיסתה אותי ואמרה לי שהיא הולכת הביתה ועוד מעט תחזור אלי. כעבור מספר שעות היא הגיעה וחזרה עם עגלה בת שלושה גלגלים, הוציאה מספריים, וגזזה את שערותי. האכילה אותו תפוחי אדמה צלויים ואמרה לי: 'אני אקח אותך ותהיי מספר ימים אצלי'".
האיכרה אכן האכילה אותה בתפוחי אדמה, השקתה אותה חלב חם, וריפאה את פצעיה הגלויים ואת מחלת הטיפוס שפעפעה בתוכה – עד שהחלימה.

היער היה ידיד גדול לפרטיזנים היהודיים. קרש בן ציון מקאמין קושירסק מספר על שומר יער הגון שנשאר בשפיותו האנושית והתעלה מעל לאווירת התקופה. שומר היער החביא קבוצת יהודים ביער, וכאשר הגיעו הגרמנים ותבעו ממנו שיסגיר את היהודים שהחביא – הוא סירב. הגרמנים לא היססו יותר מדיי. אם תאוות הרצח שלהם לא תסופק ברצח יהודים – יירצחו אחרים במקומם. כך רצחו הגרמנים את שומר היער, ולא הסתפקו בכך. הם רצחו גם את בני משפחתו של האדם שלא רצה לגרום להירצחם של יהודים רק בגין היותם יהודים.

יעקב צוויבל מספר על שתי נשים יהודיות שהלכו למכר שלהן, אוקראיני. למה הלכו אליו? אולי לבקש מזון, אולי לבקש מידע. בכל אופן, האוקראיני ידע שיש להן כסף, וזה הספיק כדי לחרוץ את גורלן, ולא לחיים. האוקראיני יצא איתן ליער, אולי כליווי צדקני וכהגנה מדומה מפני הגרמנים השורצים במקום, רצח אותן ולקח את כספן.
רצח וגם ירש. בדם קר.

"מכל עבר שונאים אותנו", נאנח שמואל לוין באוזני חבריו שעצרו לרגע של הפוגה ביער כשניתח את המצב. "האמנו שהנוצרים ישתתפו בצערנו, אבל מהר מאוד למדנו שהנוצרים הם שונאינו בדיוק כמו הגרמנים".
ועל אף השנאה – נצנוצי אנושיות הצליחו להאיר מעט את אפלת הימים ההם.

קנוניץ' היה איכר שעזר למשפחתה של איטה טרוסמן (פינצ'וק) בגטו. כשברחו בני המשפחה והגיעו לביתו הוציא להם כד חלב ולחם(!) על אף שמטבע הדברים מזון בזמן מלחמה הוא מצרך נחוץ, ועזרה ליהודי בתקופה ההיא הייתה הסתכנות ודאית. קנוניץ' לא הסתפק בהבאת המזון, הוא גם החביא אותם לא הרחק מביתם.

יהודי בשם זלמן מסטולין (שם משפחתו אינו ידוע אלא בכך שהוא מתחיל באות קו"ף) מספר שהתחבא עם אשתו לאחר חיסול הגטו בסטולין, בין ההריסות. פולני אחד שם נפשו בכפו והביא מזונות לו ולאשתו, פעמיים ביום.
ניצוץ של רגשות חיוביים בתוך ים הרגשות השליליים ששטף את העולם.

צבי אולשנסקי מספר שכאשר הגיע לכפרו, לאחר בריחתו מהשבי הגרמני, רצה מפקד המשטרה להורגו. לצבי אולשנסקי עמד לא רק מלאך מליץ יושר אחד, אלא כשבעים(!) כפריים התכנסו ואמרו למפקד המשטרה: "אם תהרוג את הרשקו [=כינוי לצבי] שלנו – תהרוג אותנו תחילה. אנו לא נרשה שתהרוג אותו בכפר שלנו".

ישראל פינצ'וק מספר שכאשר שוטט יחידי ביער, קיבל מזון משטונדיסט [=בן לכת נוצרית. בימי המלחמה השטונדיסטים נהגו בחמימות כלפי יהודים וסייעו להם.] דבר שהציל אותו מסכנה.
יוסף סגל סיפר שבכפר נטרבה מצאו מקלט עשרות יהודים מהכפר רוקיטנה. תושבי הכפר הגויים הסתירו את היהודים הנמלטים באסמים ובחוות וברפתות ובלולים במשך היום, ובלילות הכניסום לבתיהם. כך שרדו היהודים עד בואו של הצבא האדום.
בכפר הפולני בודקי הסתתרו כמה יהודים, אולם הפולנים שהצילו אותם נשרפו עם רכושם בידי הגרמנים. הסירוב שלהם להסגיר את היהודים עלה לפולנים בחייהם-שלהם.
בכפר הפולני אוקופי (הכפר שבו נולד הבעל שם טוב, מייסד החסידות) ניצלו כמה עשרות יהודים הודות לשני אנשים אצילי רוח: הכומר הקתולי והמורה הכפרית. הם הטיפו לאנשי הכפר לבל יתנו ידם לרצח יהודים.
לא כולם הסכימו עם הצעד האצילי שלהם. כנופיית אוקראינים שרגשותיהם הברבריים נכלאו בקרבם בלי יכולת לשפוך אותם על ראשי היהודים התנפלה על המורה בדרכה מהכפר לרוקיטנה. המורה הכפרית מתה מות גיבורים כששילמה בחייה על התעקשותה להציל חיי עשרות יהודים בכפר מגוריה.

מספר אשר בינדר:
"אחרי רצח בן דודי הלכתי לכפר קופלה. באתי לשם בלילה ונכנסתי אצל פולני אחד. הלה העמיד פני ידיד וכיבדני בארוחת ערב. אחרי סעודת ערבית זו אמר לי: 'בוא, נצא לשדה ונחפש יהודים'. היה ברשותי גרזן שחטבתי בו עצים למדורה. הנחתיו הצידה. העליתי אש, הרכנתי ראשי והתחממתי. פתאום הונחתה עלי מהלומה חזקה על ראשי. הגוי הלם בראשי בצד החד של הגרזן, ולולא הכובע של צמר שחבשתי – היה ראשי נבקע לשניים. סילוני דם קלחו על פני ובגדי. בכוחות על אנושיים התחלתי לרוץ והגוי אחרי.
'מידי לא תישמט!' – צרח, בהחזיקו בידו את הגרזן המכוסה בדמי.
הגעתי לשדה פתוח וראיתי לפני בית... נכנסתי. הגוי פחד להתקרב לבית, כי בו התגורר אוקראיני שהיה מסוכסך איתו... בעל הבית חתך בידיו פרוסות לחם, סתם בהן את הפצע המדמם וחבש ראשי במגבת מבד גס. כחודש ימים התהלכתי חבוש עד שהפצע החל להגליד".
סיפורו המזעזע של בינדר היה זרז לרצונו להצטרף אחר כך ליחידתו של קרמליוק שבה פעל בפיצוץ רכבות.


מאי 1943.
פרטיזנים מיחידת 'סובורוב' רצחו את זלמן שוסטר ומשה יוסף קטר.
חטאם: הם הלכו לבקש מזון אצל האיכרים והפרטיזנים היו בטוחים שהדבר יצמצם להם את אספקת המזון. שפר גורלו של הפרטיזן שבתאי ברזובסקי שלא נטבח סתם כך בגלל סיבה טיפשית של צרות עין, אלא נהרג בקרב הירואי. לא, לא מול הגרמנים. מול פרטיזנים אוקראינים.

רוחמה אוליקר מהפלוגה השביעית של יחידת 'קובפק' ביקשה ממפקדה שיביא ליחידה את אחותה ואת דודה המתחבאים בחוטור.
שלושה פרטיזנים נשלחו למשימה, וכשנראו צלליותיהם וכשנשמעו מילותיהם על רוחמה המצפה להם בפלוגה – שמחו האחות והדוד מאוד. אבל השמחה נגמרה כשהפרטיזנים השתכרו ונטפלו לאחותה של רוחמה. הדוד ניסה להגן עליה, ואחד הפרטיזנים החל לצעוק לשני הפרטיזנים האחרים: "מה קורה לכם? מה אתם עושים?!"
פרטיזנים שיכורים עושים דברים שלפעמים בהיותם פיכחים הם חוששים לעשות: הם הרגו בחמת זעם את האחות ואת הדוד, מתעלמים לגמרי מכך שנשלחו להביאם לפלוגה כדי להצילם. הפרטיזן השלישי עזב אותם, חזר ליחידה וסיפר הכל.
רוחמה הלכה מזועזעת למקום הרצח.
'לא הייתי צריכה לבקש שיביאו אותם', היכתה על לבה בתסכול ובזעם אין אונים. 'סתם קיצרתי להם את החיים. הם יכלו לחיות ולהישאר מוגנים, אם לא הפרטיזנים החיות הללו שנשלחו אליהם'. רוחמה מצאה שאחותה ודודה נקברו על ידי האיכרים במקום, ונשאר לה רק לעלות על קברם הארעי ולהתייסר כל חייה על נסיבות רציחתם.
ושני הפרטיזנים הרוצחים? כן, הם נתפסו והוצאו להורג. לא, לא הרגו אותם על שרצחו יהודים, אין זאת סיבה לקטילת חיי פרטיזנים. הרגו אותם רק כי לא מילאו על הצד הטוב ביותר את תפקיד הסיור שלהם.
האנטישמיות ביחידתה של רוחמה הייתה רבה ומודגשת. מה הייתה המחמאה הגדולה שהצליחו מוחותיהם האטומים של הפרטיזנים להפיק ליהודי אמיץ? "אתה אינך דומה ליהודי", אמרו לו. רוחמה שמרה בתוכה את הזעם הגדול על רצח אחותה ודודה, ולאחר חיסול החשבון עם הרוצחים הפנתה את תאוות הנקמה אל האויב הגרמני. רוחמה רצתה להוכיח שיהודים יודעים להילחם, ולאחר שלמדה להשתמש ברובה היא אכן השתתפה בכל הקרבות.