34 - תחילת 1943

פלוגת החבלנים של אליהו תכננה לפוצץ שתים עשרה רכבות, אבל השמירה הגרמנית על הפסים גברה. החבלות החוזרות ונשנות חיבלו ביכולת המלחמתית של הגרמנים וגם עלתה כסף רב. לצורך הגנה על פסי הרכבת גייסו הגרמנים בלארוסים, אוקראינים ופולנים. בכפרים הם חילקו לאיכרים נשק להגנה עצמית, כביכול, מפני הפרטיזנים.

10 ביולי 1943.
הגרמנים פתחו במצוד סביב הפרטיזנים שנתנו לגרמנים המתקיפים להתקרב עד מרחק של מאה מטרים מקווי ההגנה בקצה היער ואז פתחו במכת אש חזקה. הגרמנים סבלו מאבדות, כמה הרוגים, כמה פצועים, נשק שהלך לאיבוד או נלקח בידי הפרטיזנים בחסות המהומה הקרבית, אבל עדיין הפרטיזנים נשארו מכותרים. כשרבים מכתרים מעטים – כיתור הוא מוות, זו הייתה הסיבה שבשלה החליט למחרת הפיקוד הפרטיזני המכותר עם מאתיים וחמישים הפרטיזנים הכלולים בו לפרוץ את הכיתור. בפריצה זו נפלו ארבעה עשר פרטיזנים וחמישה נפצעו. במותם ובפציעתם אפשרו את חייהם של חבריהם.

פברואר 1944.
למקום הגיע כוח פרטיזנים גדול – ה"מורוזובצים" (על שם מפקדם מורוזוב). הם הביאו איתם מקלעים, מרגמות ותותחים ובעזרתם כבשו אנשי צ'קלוב עשרים וחמישה כפרים קטנים וגם את העיירה בקשט. הצבא האדום עומד להתקיף את הצבא הגרמני, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ התפורר כבר מזמן לפתיתי נייר קטנטנים. ערב ההתקפה תוגברה הפעילות הפרטיזנית על פסי הרכבת ועל הגשרים.

מאי 1944. יחידת צ'קלוב הציבה מארב איכותי על יד הגשר שבין איביינייץ לוולוז'ין. הגרמנים נחלו מפלה ניצחת גם בקרב על הגשר, לצד מפלותיהם בשאר החזיתות. הפרטיזנים לקחו שלל ושבויים גרמנים מצווחים שטרחו להתחנף לשוביהם מפחד מה שיעוללו להם וקראו: "פרטיזן – גוט, היטלר – קאפוט".
בסיום המלחמה חזרו להורודוק עשרים יהודים מתוך אלף ושבע מאות שהיו בה.

ציד, ולא של אנשים
פברואר 1943.
קרב התחולל במקום. קרב שעשה רושם על כל הסביבה. שלושה פרטיזנים יהודים – זרח קרמיין, ברזין וליקר מיחידת 'שצו'רס 51' הגיעו בחיפושים אחר נשק לחוטורים [=משקים בודדים] של משוקי, שם נפגשו עם אורלובסקי וקבוצתו.
"הגרמנים עומדים לבוא לכאן לציד חיות".
"ברצינות? בימים טרופים כאלה הם עוד צדים חיות ולא רק אנשים?"
"תאר לעצמך. שמענו את זה משומר היערות פה".
אורלובסקי לא התעכב יותר מדיי, ההחלטה נפלה מהר: מציבים מארב.
אחד עשר אנשים מקבוצתו של אורלובסקי נערכו למארב וגם שלושה פרטיזנים יהודים שהצטרפו אליהם. הם הסתתרו מאחורי שיחים ירקרקים וגיוונו את ההמתנה מורטת העצבים בקטיפת פטל חרישית וכרסום אוכמניות שקט, גם פטריות הם כבר הצליחו לגלות אבל הגרמנים עדיין לא נראו באופק. אולי בכל אופן החליטו להמשיך לצוד בני אדם במקום חיות פרא?
השמש טיילה ממזרח למערב, עלים נשרו והרוחות התחזקו ונחלשו לסרוגין. הגרמנים עדיין לא באופק.
"נצא לחפש אותם?" הפרטיזנים התחננו לפעול. ישיבה באפס מעש אינה בשבילם.
אורלובסקי היסס לרגע ומיד התעשת: "אבל בזהירות!"
הם יצאו לסייר בשטח. רואים עצים, עוד עצים, שומעים פצפוצי עלים, מרגישים גזעים מחוספסים וקור צורב. קולות שיחה אנושיים מגיעים מפינה כלשהיא ואוזניהם מתחדדות. הם מתקרבים בזהירות ולפתע מתגלית להם תמונה מפתיעה: במעבה היער ישבו גרמנים וסביבם איכרים וכולם התחממו ליד מדורה.
"לקטול את כולם?" אחד מהפרטיזנים העלה את השאלה לאחר שהתרחקו מעט מהגרמנים.
"למה להרוג את האיכרים? עדיף להתמקד בגרמנים שהביאו לכאן את גל ההרג ולחסל רק אותם". אורלובסקי אישר את הדברים בהנעת ראש קלה. הפרטיזנים חסו על חיי האיכרים ולא פתחו באש, אלא חזרו למקום מארבם.
שוב ישיבה-רכינה קפואה מתוך זהירות שלא להשמיע רחשים מיותרים ותוך כדי חידוד אוזניים לשמיעת כל קול. היום ירד, החושך התחיל למשול ביער וסוף כל סוף נשמעה שעטת סוסים. הסוסים הקשורים למזחלות הופיעו בקצה האופק אולם חייהן של חיות היער לא היו בסכנה. ציידי האדם שרצו לעשות הפוגה קלה לציד חיות מצאו את עצמם מול אש מנשק אוטומטי שניתכה עליהם והרגה ברובם. מעטים מהם הצליחו להימלט.
ניצוצות האש הנפלטת מהקנים התפוגגו, ואורלובסקי ואנשיו נערכו לספירת מלאי:
עשרים וחמישה גרמנים נהרגו. ביניהם היה גם הגביטס-קומיסר פנז, מפקד המשטרה מברנוביץ' והסביבה, ופירושה של עובדה זו הוא ירידת הסכנה מצד הגרמנים, לפחות בזמן הקרוב עד שישלחו מישהו במקומו. לניצחון היה מחיר: אורלובסקי נפצע בידו מחומר הנפץ שעמד לזורקו אבל לרוע המזל התפוצץ בקרבתו. ידו נקטעה.
הודות להתקפת מארב זה התפשט שמעו של אורלובסקי בכל כפרי הסביבה, וכן עלתה סמכותה המוסרית של קבוצתו.

על קבוצות ועל אנשים
הקבוצה הייתה מורכבת משני חלקים: קבוצת חבלה של אורלובסקי וקבוצת מודיעין של ניקולסקי, ברשותם היו שני משדרים והם פעלו בברנוביץ'-לונינייץ ובכביש בריסק-מוסקבה.
לא היה אפשר להגדיר את ניקולסקי כבן אדם נחמד במיוחד. הוא כבר ישב לפני המלחמה בבית סוהר ברוסיה והיישר משם הגיע ליערות. היו לו נטיות אנטישמיות, אך הכרתו הרציונלית הדריכה אותו להגן על חיי המחנה המשפחתי שבחסותו תוך שהוא מחניק את הרגשות הבלתי סימפטיים שבתוכו.
איחוד המחנות המשפחתיים שנעשה בידי אורלובסקי וניקולסקי היה מעשה הצלה ליהודים שלא התקבלו ביחידות הלוחמות. היחידות הלוחמות דאגו לכלכלתו של המחנה המשפחתי המאוחד, ומלבד סיפוק מזון בסיסי כדי למנוע רעב, גם גם הפרטיזנים היהודים שביחידות הלוחמות היו מבקרים לעתים במחנה המשפחתי ומביאים מזונות ליהודים. בסמוך לשחרור הצטרפו למחנה המשפחתי היהודי גם משפחות של איכרים מהסביבה שחששו ממעשי הגרמנים בנסיגתם, ובראש המחנה המאוחד-מעורב עמדו וישניה מברנוביץ' וסטפן ארדקייביץ.

מרץ 1943.
שרה רובינוביץ' שנאסרה בימי הסובייטים על פעולות ציוניות, יצאה מהגטו עם קבוצה שהחליטה לברוח משם, אבל הז'ורקינצים הטילו פחד מוות ששיתק כל רצון לברוח והחזיר את כולם לגטו. שרה החליטה לפנות לברנוביץ' ולהסתייע בשורותיו של אדוארד חאצ'ה שהיה מוביל אשפה מהגטו החוצה. הלה העביר נשק שקנה מגרמנים לפרטיזנים יהודים, עמד בקשרים עם המחתרת בגטו וביתו שימש מקלט לכמה פרטיזנים יהודים בלכתם ובשובם מפעילות פרטיזנית. לשרה הצטרפו אייזיק פייגלשטיין ומוניק דובקובסקי. הם הלכו לביתו של גרמני שבביתו היו תלויים כלי נשק המיועדים לציד.
מדרש ופייגלשטיין נכנסו לבית חמושים באקדחים, ובחוץ נשארו לעמוד על המשמר שרה רובינוביץ' ודובקובסקי. בבית נמצאה אשה גרמנייה. מדרש ופייגלשטיין סתמו את פיה והוציאו מהבית בגדים, מגפיים, אקדח אוטומטי. הארבעה חזרו ליער ובחיפוש אחר קבוצתם הם נתקלו בקבוצת אורלובסקי.
"אפשר להצטרף?"
ניקולסקי הרים את עיניו לשמע הקול, בחן את תווי הפנים היהודיים ואת הנשק שבידיהם, והנהן בראשו. כך הצטרפו לקבוצתו עשרה יהודים וביניהם סגל, שרה רובינוביץ', פייגלשטיין, דובקובסקי ויאסנובסקי. היהודים בקבוצת אורלובסקי בלטו בתושייתם ובתעוזתם. שרה רובינוביץ' יצאה מספר פעמים לברנוביץ' לביצוע משימות תוך כדי סיכונים מרובים. בין יתר פעולותיה הוציאה להורג קשר שנתגלה כמרגל.
"פחדתי ותמיד בכיתי לפני יציאה לפעולות אך רציתי להוכיח שאני יכולה לעשות זאת", סיפרה.

פלוגת חרחס
הצעירים החמושים התארגנו כפלוגה בראשותו של שלמה חרחס. יתר היהודים התכנסו ביער שהיה מרוחק כארבעה קילומטר ממיר. החמושים הציעו לבלתי חמושים להתפזר ביער בקבוצות-קבוצות כי קבוצה גדולה עלולה להיחשף מהר יותר ואם אינם חמושים – הם חשופים להרג המוני ומידי. הפלוגה החמושה "סגרה חשבון" עם כמה ממשתפי הפעולה שרצחו יהודים באזור מיר, לפי רשימה שקיבלו מידיו של אוסוואלד.
אנשי הפלוגה היהודית נחלו אכזבה לא מעטה בפגישתם הראשונה עם פרטיזנים רוסיים. היהודים תיארו בדמיונם את הפרטיזנים כאנשי שליחות קרבית, אך בפגישה ביקשו הפרטיזנים מהיהודים... שעונים, יי"ש וסבון.
קבוצות-קבוצות היו אנשי הפלוגה היהודית של חרחס יוצאים לכפרים הסמוכים, אולם אנשי הפלוגה נוכחו לדעת שיש להרחיק לכת. הם יצאו לכיוון לוזשה. בדרכם להשגת מזון נפצע משה וולוול שרייבר, ופסח קוטלר נפל במארב גרמני. באזור לוזשה נפגשו אנשי הפלוגה היהודית עם אנשי יוזף (יוז'יק) מרכווינסקי.
פלוגת חרחס הצטרפה לזמן מה לפלוגת יוז'יק מרכווינסקי, זו הייתה הקבוצה הפרטיזנית היחידה שהפלוגה היהודית של חרחס יכלה לפעול איתה במשותף. גם לאנשי מרכווינסקי לא היה ניסיון קרבי, אך שתי הפלוגות ניסו לבצע כמה פעולות. רובן כשלו.
שישה עשר אנשים מהפלוגה היהודית יצאו עם אנשי יוז'יק מרכווינסקי למארב על שיירת איכרים שהוליכה פרות עבור הגרמנים. הפעולה לא הצליחה, ולא רק שלא הצליחה, אלא שהאיכרים הספיקו להביא את המשטרה לפני שהפרטיזנים חמקו בחזרה אל היער. דב רזניק נפצע ונאסף על ידי אנשי יוז'יק. גם ההתקפה של שתי הפלוגות על בתי חרושת לעיבוד כוהל לא הצליחה, ואין זה פלא. נסיונן הקרבי של הפלוגות האלה היה מועט.
בתוך פלוגת "יוז'יק" היה מספר ניכר של יהודים. בלטו ביניהם משה דמשק וסשקה דרבו, שמונו למפקדי מחלקות. באחד הקרבות נפצע יוז'יק פציעה קשה, ואז חולקו אנשי יחידתו בין היחידות הפרטיזניות של בריגדת "צ'קלוב". עם החלמתו נקרא יוז'יק לגנרל פלטון במרכז הפרטיזני, וזה הציע לו להקים יחידה פולנית שתילחם בגרמנים.