43 - שיח לוחמים

"שמעת? איסר ברום מביאלסטוק התנדב להביא לשונות [=גרמנים חיים] אבל לא הצליח. הוא נתפס, והגרמנים עינו אותו בצורה אכזרית!"
"מסכן", נאנח הג'ינג'י ששפשף את ידיו מול המדורה הקטנה שבערה בקרחת היער שישבו בה. "כבר תקופה ארוכה שידוע על שלושים לוחמים יהודים מצטיינים ביחידת 'קירוב', ועכשיו נשארו רק עשרים ותשעה. כמה מצער. ברום היה בן אדם טוב ופרטיזן מוצלח במיוחד. זה הפסד גדול בשבילנו. אפילו בדרג שמעלינו, בבריגדת 'פנומרנקו', שמו נודע לתהילה. אוי, אין לי כוח לדברים האלה".

המדורה השמיעה קולות פצפוץ והעיפה גיצים אדומים לכל עבר.
יענקל מפרוז'ני החליט לפוגג קצת את העצב. "חברים, יש גם הצלחות ודברים טובים בעולם. אמנם נשארנו רק עשרים ותשעה, אבל אנחנו יכולים להתפלל שלפחות מעכשיו והלאה לא יהיו לנו אבדות. תשמעו סיפור: הלכתי אתמול עם שני פרטיזנים מהיחידה שלנו לפעולת מיקוש. אני שם את המוקש מתחת לפסי המסילה, מחבר את החוטים, בודק ככה בפעם האחרונה שהברגתי את הפסים בחזרה ופתאום שומע את ההתנשפות של הקטר! ידעתי שאם אני לא מתעופף בזה הרגע מהאזור – האיברים שלי יתעופפו אחד-אחד מהפיצוץ של המוקש או מחלקי הרכבת המפוצצים שינחתו עליי. אני מרים עיניים ורואה את השניים האחרים רצים במרחק וצועקים לי: 'רוץ, רוץ, יענקל! רוץ!' ואני מתחיל להרים רגליים..."
"נו, אנחנו במתח, תגיד כבר איך זה נגמר", מאיץ בו אחד שנראה היה עד לרגע זה שהוא עסוק רק בהכנסת תפוחי אדמה לתוך המדורה.
יענקל גיחך. "אל תדאג. אתה רואה שאני יושב איתך פה היום... הגעתי אל עץ שהגזע העבה שלו היה מגן טוב מול ההדף, ושמעתי את הפיצוץ עושה רושם אדיר בכל הסביבה. ומה אתם חושבים?" התרברב יענקל. "מחר אני אמור לקבל אות הצטיינות וגם שי – רובה אוטומטי ממוסקבה!"
חיוכים רחבים ליוו את מחיאות הכפיים הסוערות.
עכשיו התחילה תחרות סיפורי הצלחות, כריפוי, ולו חלקי, לעצב הגדול והשכול העצום שהמלחמה המתמשכת גרמה לכולם.
"שמעתם על אשר בינדר מיחידה קרמליוק? כן, זה שברח מגטו רוקיטנה. הוא השתתף בשנים עשר מבצעים של הורדת רכבת! תחשבו מה זה! ואתם זוכרים את הרצח של גנדלמן ופרגר? בינדר תפס את האוקראיני סימון סלבוק שרצח אותם והוציא אותו להורג".
אווירה של שביעות רצון התפשטה בקרב הקבוצה היהודית שישבה לה בקרחת היער. אחד מהם דקר את תפוחי האדמה בענף דק והמהם בשביעות רצון. עוד כמה דקות צלייה ותהיה להם ארוחה משביעה.
"זוכרים את צבי אולשנסקי מסטולין? הוא ידוע כפרטיזן מצטיין בשל הפיצוצים הרבים שביצע במיקוש רכבת בין רוקיטנה לטומשגורוד ובמקומות נוספים באותו אזור, מלבד היהודים שהציל בדרום פולסיה ובצפון ווהלין. ואם נדמה לכם שאולשנסקי הסתפק בזה, תדעו שלא. הוא גם ריכז סביבו כארבעים יהודים והשיג עבורם שבעה רובים, שני אוטרזים [=רובים קצוצי קנה], רובה צייד ורובה חצי אוטומטי. הוא פשוט הציל אותם!"
"ואתם יודעים איזה סיפור יפה היה לו עם יחידת קוזקים שמנתה עשרה אנשים? שמעתם על זה?" התעניין בקול הג'ינג'י ששחרר לרגע את ידיו מהענפים המגלגלים את תפוחי האדמה בלהבות כדי לקנח את מצחו מהזיעה.
"נו, ספר, ספר. אל תמתח אותנו", קראו כולם. "אנחנו יושבים פה בשביל לצבור כוחות ולהתאושש, לא כדי שנגמור את הכוחות על ניחושים ומתיחות".
הג'ינג'י נהנה מכל רגע.
"אז ככה. עשרת הקוזקים מסרו לו את הנשק ברוב פחד ורעדה כשאולשנסקי מלווה בארבעה מאנשיו לאחר ששכנע את הקוזקים שהם מכותרים על ידי... ארבע פלוגות פרטיזניות.
'אם את מוסרים את הנשק – נשאיר אתכם בחיים. ולא – ארבע הפלוגות מוחצות אתכם וגומרות את חייכם על המקום!'
הנשק של הקוזקים החליף בעלות ואולשנסקי חגג את הניצחון של חמישה אנשים על עשרה. נחמד, נכון?"
"נחמד מאוד", הסכימו כולם, ושלפו את תפוחי האדמה הלוהטים לארוחה משביעה שבסיומה צנחו כולם לשינה חטופה עד לתכנון ההתקפה הבאה.


היהודים ממלאים תפקידים שונים
אברהם פרביאזש, פועל דפוס במקצועו, הגיע עם קבוצתו ליחידת 'שיטוב' שבאוגדת 'סבורוב'. הוא לא הגיע במקרה. ביחידה זו הוטל עליו לארגן בית דפוס ביער. את אותיות הדפוס היצוקות עופרת הביאו מאולבסק, ופרביאזש החל בעבודתו. יום-יום סידר בסבלנות אותיות עופרת בזו אחר זו, זוכר שזו תרומתו לצמצום הצלחות הגרמנים. כשהגרמנים מצליחים פחות – היהודים ניצלים יותר. בסוף היום נשארו ידיו מוכתמות ובגדיו מלוכלכים אבל הסיפוק מילא אותו. פרביאזש ארגן את בית הדפוס הפרטיזני שהודפסו בו הודעות על הצלחות בהדיפת הגרמנים בחזית וכרוזים לגרמנים, לאוקראינים ולקוזקים הקוראים להם להיכנע. מאה וחמישים גליונות הודפסו בו, בסך הכול, אבל בכל גיליון השקיע פרביאזש את תמצית נשמתו.
פרביאזש לא היה היחיד שמילא חסר בפרטיזנקה. היה גם את דוד בייגל שהצטרף לגדוד 'קפלון' שבאוגדת 'דידיה פטיה' והיה מומחה לנשק. היו לו ידי זהב והבנה מיוחדת כדי לתפוס את הבעיה. היה תת מקלע שהובא אליו ובייגל גילה שהתעקמות פנימית קלה הפריעה לו בירייה, היה אקדח שטיפול של דקה אחת בידיו האמונות של בייגל עזר לו לחזור לפעולה. הפרטיזנים ידעו ששווה להביא אחרי הקרבות או פיצוצי הרכבות גם כלי נשק מעוקמים או מפורקים. אמנם נראה שהם יצאו מכלל שימוש, אבל ידי הזהב של בייגל יגרמו להם לפעול ולתפקד.
בייגל ארגן ביער בית מלאכה שבו תיקנו אקדחים ותת מקלעים, מעשיו של בייגל התפרסמו באוגדה. טור ארוך של פרטיזנים היה מתייצב בפתח בית המלאכה שלו, מפקיד כלי נשק בלתי פעילים וחוזר כדי לקחת אותם תקינים לחלוטין. אבל ההצטיינות של בייגל לא עזרה לו בעת מחלתו בטיפוס, הוא נורה בידי אוקראינים לאומנים.
היהודים היו מראשוני היוצאים ליערות וממילא מראשוני המסתדרים בהם, כאלה היו יעקב ניימוי וגם גרשון שניאדובר שיצאו ליער כבר ביולי 1941 כשרובה בידיהם, זכרונות אימה מהנרצחים לנגד עיניהם והצריבה העמוקה של השכנים ה'טובים' שבמקום לעזור ולנסות להציל את חיי שכניהם היהודים הם מיהרו להתחלק בשלל ולתפוס את הבתים. מהר מאוד הם הכירו את האוכמניות הסגולות, העגלגלות והטעימות וכשהצליחו להשיג חלב פרה מאחד הכפרים נהנו לרסק את הפטל והאוכמניות אל כוס החלב וליהנות ממעט מתיקות בימים המרים הללו, כשצבעו האדום כהה של הדם הקרוש השפוך בכל פינה צובע את מלוא כל האופק.
משה יודביץ' לא חשב שיצטרך להציל עשרים ושמונה יהודים מהונגריה שהגנו על הרכוש הגרמני, אבל זה בדיוק מה שהוטל עליו לעשות. הוא הצליח להציל את חייהם של היהודים שהובאו לקו המסילה בריסק-ברנוביץ' כדי לשמור על המסילה מפני מעשי חבלה של הפרטיזנים, ואגב כך גם שחרר את המסילה להמשך מעשי החבלה שהפריעו לגרמנים לקטול חיים נוספים.