9 - איישישוק

23 ביוני 1941
הגרמנים נכנסו לעיירה.
יהודים רבים מאלפיים יהודי איישישוק מסרו את תכשיטיהם וכספם לפיקדון אצל איכרים נוצרים. רב העיירה רבי שמעון רוזובסקי שמע על כך וזה לא מצא חן בעיניו, הוא חשש מאוד לגורל היהודים שעשו זאת.
הוא קרא לראשי העדה שיניאו את תושבי הגטו מלמסור את רכושם לפיקדון: "אתם עושים את הגויים לשונאיכם בנפש", אמר. "אם תמסרו לידיהם את שארית רכושכם לשמירה – הם יהיו הראשונים שירצו להיפטר מכם וליהנות מן הגזילה!"
הרב היה חכם וצפה את הנולד. בעיירות רבות הסגירו מקבלי הפקדונות את בעלי הרכוש כדי שיוכלו להיות בטוחים שהיהודים לא יחזרו לקחת את רכושם.
כשהגיעו שמועות על חיסול יהודי העיירה הסמוכה אוראן, אסף הרב שנית את ראשי העדה. האווירה הייתה מדכאת, התחושות היו קשות.
"יהודים", קרא הרב. "רואים אתם שסופנו הולך וקרב. נחתך גורלנו ועלינו לקבלו, אך אם נמות – נמות בכבוד. נקנה נשק בכסף שנשאר בידינו, וממילא אין לו ערך – ונתגונן עד נשימתנו האחרונה".
יהודי בשם אפרים קרנובסקי שהיה אחד מן הפליטים שהגיעו לעיירה – תמך בדברי הרב. יוסף וידנברג ראה זאת והתרגז. הוא התנפל עליו בשצף קצף: "במלחמה אתה רוצה? להביא כלייה על קהילה שלמה ועל כל היהודים? כל יום יכול להתרחש נס, אין לאבד את התקווה שנינצל והכובשים לא יתפנו לרצוח אותנו. בשביל מה להתקומם? מה כוחנו לעומת האויב? כמה טנקים יש להם וכמה אקדחים בודדים יכולים להיות לנו? לך לא איכפת" – פנה אל אפרים קרנובסקי – "אתה זר כאן. לא אכפת לך שנילחם וניהרג במקום לשבת בביתנו ולחכות עד יעבור זעם. ואני אומר לכם", נאם לנאספים, "שהגרמנים מתכוונים רק לכספנו ורכושנו. הם צריכים אותו בגלל המאמץ המלחמתי. הם לא ישחטו את כולנו, אין בכך היגיון או צורך". "אבל עובדה שיהודי פולין מספרים על טבח לשם טבח", הגיב אחד הנאספים.
"אולי היהודים שם התקוממו או סירבו לתת את כספם?" העלה מישהו אחר נימוק לכך.
"ובכלל, בזמני מלחמה תמיד מפריזים בזוועות. מי אומר שסיפורי האימה על ההשמדה אינם ניפוח של המציאות, ובסך הכול היו פוגרומים מהסוג שאנו רגילים אליו בכל שנות הגלות?" ניסה מאן דהוא לעודד את עצמו ואת השאר.
"אבל אם לא ננסה להילחם כדי להגן על עצמנו – ודאי שאנחנו עלולים להיהרג!" צעק מישהו מקצה השולחן.
הדעות התפלגו והאסיפה נתפזרה ללא החלטה וללא הכנות.
רעיון ההתקוממות וההתגוננות – נמוג.

בורחים מהמוות אל החיים
21 בספטמבר 1941.
למעלה מאלף יהודים מאולקניקי והכפרים הקטנים סביבה הובאו לאיישישוק כדי להקל על הגרמנים את המלאכת ההרג. קל יותר להרוג קבוצת יהודים המרוכזת במקום אחד, והצפיפות והמחלות כתוצאה מכך, עם הרעב השורר כתוצאה ממחסור במזון – הרגו ביהודים ביעילות שאינה פחותה מכדורי המרצחים. הגרמנים עשו כל מאמץ כדי שכמה שיותר יהודים ימותו מבלי לבזבז מאמץ גרמני, חלילה.

24 בספטמבר 1941.
העיירה איישישוק כותרה בידי כוחות גרמניים ויהודיה הוצאו להורג בזה אחר זה. היו בורחים, חלקם נתפסו וחלקם ניצלו. הנשארים באיישי שוק נרצחו כולם. מקום נוסף נשאר בלי זכר לעם היהודי בתוכו.
כחמש מאות יהודים ברחו מאיישישוק ליערות הסובבים אותה, ואולם רוב רובם נהרגו על ידי הגרמנים שאחת ממטרות פלישותיהם לארצות סביבם הייתה כדי לחסל את העם היהודי, ולרצון האנטישמי הזה היו שותפים: הליטאים ואיכרי הסביבה הבלארוסים.
מאות יהודים ברחו בליל האקציה לראדון, זוכרים שעליהם להיזהר משלל אויבים, והגרועים בהם היו האנטישמיים המקומיים שהכירו את כל המקומות המסתור.

רחל פוצ'טר, שני בניה וחמישה יהודים נוספים ניצלו בגלל איכר שהבריח אותם ליער. לאחר נדודים רבים ודפיקות לב של בריחה חפוזה בכל פעם שראו חיילים גרמניים בקצה האופק. הם ניסו להסתתר בין עצים ועליהם, ולבסוף מצאו רעיון למסתור:
הם חפרו בור בעומק של מאה ועשרים סנטימטרים ורוחב של שני מטרים, וכאשר כיסו אותו בכמה ענפים עבים ומלאי עלים מעל – יכלו לשבת בצפיפות בפנים מבלי שטפוסים עוינים יוכלו לחשוף אותם.הם גם סידרו תנור בפנים הבור כדי לשרוד בקור. קצת מזון הם קיבלו מידי איכר-מכר, וכך המשיכו להתקיים.

לרוע מזלם של היהודים שהסתתרו ביערות הסמוכים – אזור איישישוק היה שדה קרב בין אנשי הארמיה קריובה והפרטיזנים הסובייטים. בנה הגדול של רחל פוצ'קר נפגש עם פרטיזנים סובייטים והם הבטיחו לקבלו ליחידתם. רחל באה עם בניה לבסיסם, וכשראו אותם – החמיצו פנים. הם לא התכוונו לתת סעד ומסתור לאם ולבניה, בסך הכול רצו עוד כוח אדם במקום הפרטיזנים שנהרגו, ומישהו נוסף שיסייע במאבק נגד הגרמנים.
"נשק יש לכם?" שאלו הפרטיזנים.
"לא".
"כסף יש לכם?"
"לא".
"גם זה לא?" הם ערכו התייעצות מהירה ושקטה ביניהם, וחזרו אל האם והבנים.
"את הבן הבכור אנו מסכימים לקבל, אבל לא אותך ולא את הבן הצעיר".
רק לאחר שישה ימים רחל וילדיה שכבו על השלג ליד משמר היחידה התקבלו ליחידה סוף סוף. הם לא קיבלו מחנה חינם, חלילה. רחל עבדה קשה במטבח, והשחירה את ידיה מתפוחי אדמה מלאי בוץ ולפתות שנשלפו מן האדמה והובאו אליה כדי שתכין מהם מאכלים מזינים. היא עבדה קשה אבל קיבלה מחסה והגנה לחייה ולחיי בניה.
למרבה האבסורד, בנה הבכור ששרד את המלחמה ואת הרעב והקשיים, מת דווקא לאחר השחרור. הוא נפצע בקרב מול אנשי הארמיה קריובה ומת מפצעיו.

החיים והמוות משמשים בערבוביה
חמישה מיהודי איישישוק הגיעו ליחידה הפרטיזנית 'באלבא'. החמישה רצו להצדיק את קיומם ולהראות שהם יכולים לסייע במאבק הפרטיזני. הם אינם חוששים מסיכונים. החמישה יצאו לחתוך עמודי טלפון כדי לחבל בתקשורת של הצבא הגרמני, אבל הם עלו על מוקש וכולם נהרגו.

ביום האקציה באיישישוק הובאו צבי מיכאלובסקי, אביו ואחיו אל הבורות. כאשר החלו היריות נפל צבי יחד עם אביו אל הבור אך הוא חש שלא נפגע.
"אני עצמי לא ידעתי אם אני חי או פצוע", סיפר מיכאל ובסקי. "אך בהרגישי שאני חי התחלתי לאט לאט לזוז מגופתו של אבא. זרקתי מעליי את הכותונת הרווייה דם שהייתה על גופי ועירום התחלתי לרוץ. לא רחוק מהמקום ההוא גר איכר, מכר טוב של אבי, אולי הוא ירחם עלי ויכניסני. שמו של האיכר היה הורבצ'בסקי. הוא קיבל אותי ונתן לי בגד ללבוש. למחרת הוליך אותי לראדון".
בראדון לא ניתן לצבי להישאר והוא הלך לוורונובה ומשם הוא שוב לראדון שעדיין חיו בה יהודים. אחר כך ברח מהאקציה ליערות לידה, ושם, על יד הכפר מיזנצ'י שבין ראדון לנבידבור, פגש צבי בקבוצה גדולה של יהודים שמנתה כמאה איש. צבי הגיע ליחידה פרטיזנית רוסית ובשורותיה לחם עד השחרור.

שניאור גלמבוצקי מאיישישוק השתתף במלחמת פולין-גרמניה וברח עם חברו ברקה קגנוביץ' מהשבי. למרבה חרדתם, במהלך הבריחה הם נתקלו בשוטר גרמני שהצליח להתגבר עליהם ולהוליך אותם לתחנת המשטרה.
כמה דקות צעדו אחריו בדממה, ואז ניצל קגנוביץ' רגע של חוסר ערנות אצל השוטר, התנפל עליו, הוציא מידיו את הרובה והרגו. גלמבוצקי וקגנוביץ' ברחו ליערות כשהרובה בידם ובאזור מזריץ' פגשו יחידה פרטיזנית.
"אפשר להצטרף?"
"חכה, נשאר את המפקד, פירי".
המפקד סקר אותם בעיניים חודרות, ותחקר אותם על הקורות איתם בתקופה האחרונה. כששמע שלחמו נגד גרמניה, נשבו, ברחו מן השבי, נתפסו בידי שוטר גרמני וגברו עליו ולקחו את נשקו והרגו אותו – עיניו אורו. בדיוק כאלה הוא צריך.
"אתם חלק מהיחידה", בישר לשניים ובשורותיה לחמו נגד שונאיהם בשנים שלאחר מכן.

לא כל המשפחות היהודיות ברחו ליערות. היו כמה משפחות יהודיות מאיישישוק שהתחבאו אצל איכרים, הן שהסתתרו בבורות ושילמו בכספם עבור המזון שרכשו מדי פעם כשנגמר המזון שהחביאו אצלם. כשאזל הכסף המשיכו רוב המשפחות את חייהן ביער. לפעמים ניזונו בעיקר מפטריות ומפירות יער, לפעמים נהנו מחסותן של יחידות פרטיזניות.

הנאצים ערכו טבח בעיירה ז'טל. טבח שרוב יהודי העיירה נספו בו, ועמם נטבחה גם קבוצת פרטיזנים יהודיים שהופיעו כדי להציל את בני העיירה, אלא שרובם נפלו תוך כדי מאבק.
רק מאה וחמישים איש שרדו את הטבח והובאו לנַבַהְרַדַק, הלוא היא העיירה נובהרדוק המפורסמת בעם היהודי כמקום שממנו התחילה תנועת המוסר.
יומיים לאחר הטבח נמלטה חבורה ראשונה מנַבַהְרַדַק לאחד מיערות ליפצ'אנק. בני ז'טל התגבשו ביער ליפצ'אנק לגדוד יהודי של מאה ושמונים בחורים יהודים בעלי כושר קרבי. המפקד הרוסי של הגדוד הפרטיזני, קוליא וואכונין, ראה צורך להביא בחשבון את הכוח היהודי, וסייע להתארגנותו. משעלתה שאלת מפקד לגדוד היהודי הצביעו הכול על הירש קפלינסקי, אדם רב מרץ, משכיל ובעל יוזמה.
הירש קפלינסקי – יליד ז'טל, שימש ראש הקן של "השומר הצעיר" במקום. בעטייה של המלחמה סוכלה מחשבתו לעלות לארץ ישראל. הוא שכל את בני-משפחתו, אך הצליח להימלט היערה. כמפקד הגדוד היהודי הוכיח כושר ארגוני, אומץ ויוזמה. לאט-לאט צייד את גדודו בנשק, ועם הפרטיזנים הרוסיים שביערות ליפיצ'אני השתתף בכל המבצעים הקרביים נגד הגרמנים, ותמיד היה ראש וראשון ללוחמים.
גדודו של קפלינסקי עשה חיל:
לקח חלק בהדברת חיל המצב הליטאי במירובשצ'יזנה (מהלך חמישה קילומטרים מז'טל)
נלחם בחיל המצב הגרמני בדאקלישצ'יזנה (שמונה קילומטרים מז'טל)
נכנס לקרב עם גרמנים וליטאים בכפר פאצאטובשצ'יזנה (בסביבות ז'טל)
חש לעזרת הכפר דוברובקה משביקשו הגרמנים לעשות כלה בתושביו האיכרים
השתתף בהשמדת חיל המצב הגרמני הגדול ברודא-יאוורסקא
לחם בחיל המצב הגרמני במוצאביץ' (בסביבות ז'טל)
ביצע כמה וכמה פעולות נקם באיכרים רוצחי יהודים.
אחר כל הדברים האלה – מפקדת הפרטיזנים הרוסיים החלה נותנת דעתה יותר ויותר על המפקד היהודי המוכשר וסייעה לו להמשיך ולהצליח, כי הצלחתו פירושה היה מפלה לגרמנים וניצחון לרוסים.
כשנפצע קפלינסקי, בשעת המצור הגדול ביערות ליפיצ'אני, נזדמן לו בדרך מקלע והוא גרר אותו עמו בעודו שותת דם. הכדורים שרקו סביב, ניצוצות אש ניתזו מקני המקלעים, גזעי העצים הוכתמו בנתזי דם – אבל קפלינסקי התעלם מהכול וזכר רק את הגדוד שלו שכל כלי נשק נוסף בעבורו פירושו חיים נוספים שאפשר להציל או לפחות להאריך, ובשארית כוחותיו סחב עמו את המקלע.
הוא נספה בנסיבות טרגיות:
בעת המצוד הגרמני הגדול בפושצ'ה הליפיצ'אנית, בדצמבר 1942, נפצע הירש קפלינסקי, מפקד הגדוד היהודי, ממארב גרמני. הוא גרר את עצמו בזחילה לבית האיכר יוסף בודילוביץ מכרו, והסתתר בגורן שבחצרו. הוא ביקש מהאיכר להביא פרטיזנים, על מנת למסור בידם ידיעות וליצור קשר בין קבוצתו ששכבה במארב ובין מטה הבריגדה. בו ביום הביא האיכר כמה פרטיזנים רוסיים לקפלינסקי. הם הקשיבו בשים לב לדבריו, תחקרוהו באשר לפרטים המדויקים שיכולים לסייע להם לנצח את האויב הגרמני והבטיחו לו להעביד מיד את החדשות למטה הבריגדה.
אך בצאתם, בקור רוח אכזרי וברוע לב תהומי – ירו בו. קפלינסקי עוד הספיק לצעוק: "למה? למה אתם עושים לי את זה?" בדממה ובאטימות הם ירו בו שנית והוא נפל מתבוסס בדמו, מסיים את חייו בגלל שנאה כבושה של חבריו לנשק על היותו יהודי.
אחרי מותו של קפלינסקי פורק גדודו והתמזג כפלוגה יהודית שלישית בגדוד הרוסי 'אורליאנסקי'. מפקדי המחלקות שסייעו רבות לארגון גדודו של קפלינסקי הועברו לתפקידים אחרים: פיניה גרין (ז'טל, נפל בקרב), שלום גרלינג (ורשה, עלה לארץ), יוסף יודלביץ' ועוד נוספים.
כמפקד הפלוגה היהודית הזאת מונה האוקראיני פאנצ'אנקו, והייתה זו רק ההתחלה. במרוצת הזמן הוחלף הפיקוד היהודי בפיקוד רוסי, ועם פירוק הפלוגה, נשארו רק כמה יהודים כמפקדי כיתות זוטרים. הרוסים לא אהבו שהיהודים מצליחים יותר מדיי.