כל תנועת מחתרת צומחת בתוך עמה בתנאי כיבוש. כמו צמח השואב את כל חיותו מהקרקע שהוא נטוע בתוכה, יונקת המחתרת את יכולת קיומה מהזדהות העם עם מטרת הלחימה שלה, ומתמיכתו החומרית והמוסרית באהבתו את לוחמיו.
תנועת הפרטיזנים היהודית צמחה על קרקע נכרייה, משוללת תנאי היסוד שהם כאוויר לתנועת מחתרת לוחמת.
היו מאפיינים ייחודיים לפרטיזנים היהודיים, מהם מאפיינים אובייקטיביים, ומהם סובייקטיביים:
א. היהודים היו מיעוט לאומי: זרים בסביבתם, תלושים מקשר ישיר אל הקרקע שעליה נלחמו, וממילא גם הכירו פחות את השטחים ואת הדרכים בשטחי הלחימה.
ב. חוסר נשק: החסר הזה מנע מיהודים רבים להצטרף לפרטיזנים וחרץ את דינם למוות ביערות מחוסר אפשרות להתגונן. לתנועות מחתרת מעמים אחרים הייתה תמיכה בנשק ובלוחמים: העורף הסובייטי עזר לפרטיזנים הקומוניסטים ובכללם ללוחמים בשורות התנועה הפרטיזנית של בלארוס, וכמוהן גם הממשלות הגולות של פולין וצ'כיה עזרו למחתרות שלהן. ליהודים לא הייתה עזרה כזו – להיפך.
ג. רוח העוועים שעברה על אירופה במלחמת העולם השנייה גרמה ששנאת יהודים תיחשב לדבר נורמטיבי. היהודים סבלו קשות מאנטישמיות קיצונית שרוב רובה של האוכלוסייה היה נגוע בה, ואם לא די היה בשנאה הבסיסית ליהודי באשר הוא, באה התעמולה הנאצית, הגזענית, וליבתה את האנטישמיות עם פלוש הגרמנים לשטחים אלה.
ד. לוח הזמנים פעל לרעת היהודים באורח הרה גורל. כאשר עברו גלי ההשמדה בבלארוס עדיין היו יחידות התנועה הפרטיזנית בראשית פעולתן, ומאוחר יותר, כאשר התנועה הפרטיזנית הפכה להיות גורם חשוב – לא היו כבר יהודים בגטאות.
ה. הניתוק המלא בין גטו לגטו לא אפשר קשרים והעברת מידע. בלתי אפשרי היה לדעת ולפרסם את ממדי מכונת ההשמדה הנאצית, בלתי אפשרי היה להזהיר מפניה ולברוח ממנה, ואפילו תיאום בין לוחמי המחתרת בגטאות לא היה אפשרי. היעדר הקשר הפריע ליכולת לתכנן דרכי הצלה יעילות. בריחה ליערות, למשל.
ו. לא היה סיוע מהמחתרת הפולנית ליהודי הגטו ולפרטיזנים היהודים, ולהיפך. הפרטיזנקה הפולנית הלבנה, ה"ארמיה קורובה", היוותה את רוב רובה של המחתרת הפולנית, והייתה אנטישמית כמעט כולה. בודדים התעלו מעל היצרים החייתיים שהתפרצו בלי בושה, וזכרו את אנושיותם בכך שסייעו ליהודים.
ז. הקבוצות הפרטיזניות היהודיות היו קטנות בתחילת דרכן. קשה היה להן במספרן הקטן להתקיים בסביבה העוינת, הרצחנית, כשמכורח המציאות הם נאלצו להתמודד מול חזיתות רבות: אספקת מזון, חיפוש תחמושת, סיור כדי למנוע התקפות פתע, ופעולות קרביות כדי להדוף את הבאים להילחם בהם.
ח. במקומות הכריתו רבים האקציות הראשונות את הגברים הצעירים המוכשרים ללחימה. אקציות גברים מגיל שש עשרה עד שישים מנעו כמעט לחלוטין כל אפשרות של התקוממות. בפינסק, למשל, כל הגברים הוצאו להורג זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים. כך נגדעו חייהם של אישי ציבור ובעלי אינטליגנציה שיכלו לתרום לקבוצות הפרטיזנים היהודיות ממוחם ומכוחם.
ט. הבעיה הקשה ביותר שרבים מהמנסים להימלט נתקלו בה, הייתה דרך המילוט ליער. רובם המכריע של הבורחים מהגטאות נפלו הרבה לפני הגיעם ליער. הדרך הייתה לעיתים ארוכה ומתפתלת גם כשהמרחק היה קטן, אם בגלל תנאי השטח שקשה היה לעבור בו, ואם בגלל התוואי שעברה בתוך אוכלוסייה עוינת.
לא צריך היה דגים דשנים ותרנגולות פטומות כדי לספק את יצר ההרג. קילוגרם מלח תמורת יהודי, זה היה המחיר הזעום של חיי יהודים בבלארוס, בין הכפריים העוינים.
בדרכים הללו הוסגר חלק הארי של הנמלטים בידי איכרים-בלשים שהמלח היה חשוב בעיניהם. מאוד.
גם אי הכרת תנאי השטח וחוסר בקיאות במסלול הנכון אל המסתור המגן של עצי היער הפילה יהודים רבים במלכודת. חלק ניכר מהיוצאים היו נשים וילדים שהצטרפו לראש משפחתם שהיה בטוח ביכולתו להילחם באויביו ולנצח אותם, אבל שכח שמספר אויביו הוא פי מאה ויותר ממה שהוא מסוגל להילחם בקצה גבול יכולתו. מחוסר ידיעה, חשפו אנשים את משפחתם לסכנות שהביאו עליהם אסונות.
אלף איש מהעיירה בלאחווה נמלטו ממנה לכיוון היער, אבל רוב רובם נרצחו על ידי האוכלוסייה המקומית ששירתה את הגרמנים. כך קרה גם בעיירה טוצ'ין.
י. תנאי היער עצמו גרמו למכלול של קשיים, מהם טרגיים. יהודים אשר נמלטו אליו עם נשק ביד נתקלו בבעיות שלא חשבו עליהן קודם לכן, ולא כל שכן אלה שהגיעו בידיים ריקות מנשק.
מעטים היו היהודים אשר זכו להתקבל ללא נשק ליחידות הפרטיזניות. גם אלה שבאו ונשקם בידם, לפעמים מצאו את עצמם כשהנשק נלקח מהם ברגע ההצטרפות ליחידה, וניתן ללא-יהודים. לעיתים נשדדו היהודים בהתנפלות פתע על ידי קבוצות פרטיזנים פראיות בשלב הראשון של התנועה הפרטיזנית, כשעדיין לא הייתה מסודרת ומגובשת ובעל משמעת צבאית. חלק מהיהודים אף נרצח בידי קבוצות אלו.
יהודים היו מואשמים כמרגלים שבני משפחותיהם הושארו בגטו כבני ערובה בידי הגרמנים, כדי שירגלו אחר דרכי הפרטיזנים ויסגירו אותם לגרמנים. אין זה משנה אם הפרטיזנים האמינו בטיעון הזה או המציאו אותו כדי להשאיר את מצפונם נקי, אבל להאשים תמיד אפשר. חלק מן הפרטיזנים הגיע ממחנות הגרמנים, וחיידקי השנאה ליהודים כבר התרבו בהם.
רק בשנים 1943 ו-1944, כאשר התהדקו הקשרים בין מטה הפרטיזנים היהודי לבין התנועה הפרטיזנית הכללית, הוטב במידת מה היחס ליחיד היהודי, אולם אז כמעט שלא היו כבר יהודים בגטאות. דוקא אז באה ההתנקשות בזכות הקיום של יחידות יהודיות עצמאיות. הפרטיזנים הלא-יהודים, כולל הפיקוד, לא גילו הבנה, לא כל שכן סיוע, למשימות היהודיות הייחודיות: נקם והצלה. היוזמה להגיע לגטאות ולמחנות העבודה שבהם היו קיימים עוד יהודים הייתה יוזמה של יהודים בעיירות סוורז'נה, מיאדל וכדומה.
"סגירת החשבון היהודית", פעולות הנקם נגד משתפי פעולה עם הגרמנים, היה ברוב המקרים מטרד לפרטיזנים הלא-יהודים שראו בפרטיזנים היהודים את מערערי השלווה בין הפרטיזנים לאוכלוסייה המקומית. הפרטיזנים הלא-יהודים גילו בנושא היהודים נטייה להסתגל להלכי הרוח של האוכלוסייה, והלכי הרוח הללו היו שליליים לחלוטין בכל הקשור ליהודים.
שנאת ישראל מצד האוכלוסייה המקומית הייתה משולשת: כאל יהודים, כאל פרטיזנים וכאל נציגי המשטר הסובייטי. מפקדים לא-יהודים היו מתרצים את סירובם לקבל יהודים ליחידות בכך שריבוי יהודים ביחידות יחשוף אותן בעיני האיכרים כ"מגיני היהודים", ובכך גם יכשיל פעולות רבות.
יא. המחנות המשפחתיים היהודיים היוו נספח חיוני ליחידות היהודית והמעורבות ביהודים, והקשרים בין היחידה הלוחמת למחנה המשפחתי היו תלויים במקרים רבים בהרגשתו האישית של מפקד היחידה.
מטעם הפיקוד הפרטיזני הוטל איסור על המחנות המשפחתיים לנדוד עם הפרטיזנים. ההוראה עוררה ייסורי מצפון עזים אצל פרטיזנים יהודים ביחידות הלוחמות, ובכך אילץ חלק מהם להישאר במחנות המשפחה כדי להגן על חיי יקיריהם ובני משפחתם. הפרטיזנים היהודים היו מחויבים לספק לבני משפחתם קצת מזון ובגדי נשים וילדים, וסיפוק הצרכים הללו היה באמצעות קבלת המצרכים מהכפריים במקום או לקיחה כוחנית מהם. עובדה זאת התסיסה, לעיתים, את הכפריים נגדם.
יחס רע ליהודים ביחידות ובמחנות המשפחתיים הרתיע לעיתים אף יהודים משוטטים ביערות ובכפרים מלהצטרף לפרטיזנים והשאיר אותם ללא מחסה, מופקרים לגורלם. ידיעות רעות מהיער שהגיעו לגטאות המעטים ואל מחנות הריכוז – ריפו את ידי אלה שרצו לברוח אל היער.
יב. לכל אלה נוסף עוד גורם שלילי שהפריע ללחימת היהודים והוא: פירוק היחידות העצמאיות ובמיוחד באותם ימים היווה מהלומה כבדה לרגש הכבוד העצמי של הפרטיזנים היהודים. דבר זה הכביד ולעיתים אף מנע מהם השתתפות פעילה בקרבות. פירוק היחידות משמעותו היה גם הפקרת חלק מהיהודים, בעיקר במחנות המשפחתיים, ל"מצפונו" של היער.
יהודים ביערות נאלצו לנהל מאבק ארוך וממושך על זכות קיומם העצמאי ועל זכותם לאחוז בנשק וללחום באויביהם. המאבק עלה לפעמים בקרבנות דמים כשנדמה היה לקבוצת פרטיזנים לא-יהודיים שמחנה משפחה כלשהו מסיג את גבולם או מתכלכל טוב מדיי בתנאים הסגפניים של היער.
מאבקים אלה, נוסף על חיפושי המזון והביגוד, גזלו ממיטב המרץ שאמור היה להיות נתון לעצם המשימה הפרטיזנית: ללחום באויב.
