36 - יחידת ברנוביץ'

הקבוצה היהודית שהיו בה אנשים ממחתרת הגטו התארגנה כיחידת לוחמת, ולקראת החורף התחילו היהודים לאגור מזון.
הכפרים העשירים יותר נמצאו בקרבת חילות המצב הגרמניים, בגדה הימנית של השצ'ארה ושחרורם מהכיבוש הגרמני היה חלק בלתי נפרד מתכנית מפורטת:
מגיעים לכפר; מכתרים אותו במשמרות אבטחה; זוגות פרטיזנים מתפרסים על פני הבתים; מצטיידים בכמה שיותר מזון מהאיכרים.
בטרם שחר היו הפרטיזנים גוררים אחריהם שקי מזון, אספקה לחודשים הקרובים, וחוצים את השצ'ארה אל הטריטוריה הפרטיזנית. כמעט שלא הייתה פעולה כלכלית כזו שלא לוותה בקרב.
היחידה היהודית תכננה לחבל במסילת הברזל בריסק-מוסקבה ובמסילה שבתוך ברנוביץ', אבל כל פעולה של היחידה היהודית הייתה זקוקה לאישורו של פיקוד היחידה הרוסית. איש הקשר בין היחידה היהודית לפיקוד הרוסי היה משה זלמנוביץ'.
חוליות בנות חמישה אנשים היו יוצאות לפי התור, בקו בריסק-מוסקבה. תפקידן היה לעקוב אחר תנועות הצבא הגרמני ולסמנן על פני מפות.
באחד הימים כותרה חולייה אחת כזו בידי גרמנים ושוטרים בלארוסים. למזלם של שלושה מהם, הם הצליחו לפרוץ את הכיתור ולברוח, אבל האחרים, אהרון גורסקי ומאיר מוקאסיי, לחמו עד כדורם האחרון ונפלו בקרב.

במבצע נוסף שיזמה היחידה היהודית היה על אנשי החולייה לחדור לברנוביץ' ולפוצץ על המנסרה של קושניר. אנשי החוליה צוידו באקדחים וברימונים. באחת החורשות כותרה החוליה על ידי האויב ובקרב שהתפתח נפלו שלושה לוחמים.

ייאוש אל מול המוות
פיקוד היחידה הרוסית הטיל על היחידה היהודית לבצע מעשה חבלה בברנוביץ'. למבצע התנדבו ניומה יוסלביץ', משה רוזנטל ואליעזר לידובסקי.
משה רוזנטל הלך לפוצץ את תחנת החשמל ואת המנסרה של חיל האוויר, אבל לא הצליח לממש את רצונו. הוא כותר, והזדרז לזרוק רימון על שונאיו, אבל לאסונו הרימון לא התפוצץ, והוא נתפס ונהרג.
ניומה יוסלביץ' הלך למשפחתו בגטו, וגם אליעזר לידובסקי הלך למשפחתו כשתקווה מפעמת בתוכו, אולי יצליח לשכנע את אשתו שתצא עם הילדים ליער.
"יש מחנות משפחה, יש מבצעים להשגת אספקת מזון, יש עצים שמגינים ומסתירים מהאויבים שלנו, יש ציפורים מצייצות ושקט יחסית לקולות המלחמה שמהדהדים פה כל הזמן. מה את צריכה יותר מזה?" טען אליעזר.
אבל אשתו של אליעזר התעקשה להישאר.
"אבל לפי השמועות הפרטיזנים הרוסים מחסלים את הילדים הקטנים", היא נשמעה נחרצת, לא מוכנה שיקעקעו את דעתה.
"אני מעדיפה ליפול בגטו עם הילדים".
"את מעדיפה מוות בטוח בגטו מאשר חיים כמעט בטוחים ביערות?" לידובסקי מרט את שער ראשו בתסכול.
"לא יודעת, עזוב את הילדים במנוחה. ממילא יש מלחמה עכשיו והחיים הפכו לדבר הכי לא בטוח. לפחות שהילדים יישארו יחד וירגישו טוב בימים האחרונים שלהם, במקום לסיים את חייהם מבוהלים ורדופים ונודדים בדרכים ויחיו על גרגרי יער ופטריות ופעם בחודש גם לחם או אורז שרוף".
אליעזר לידובסקי עזב נואש את ביתו.
"תשרפו את המנסרה", השאיר הוראה לסוקולובסקי ולדובקובסקי ובצאתו מהגטו עבר בפעם האחרונה על יד ביתו וראה את מבטיהם האילמים והמיואשים של בני משפחתו.
נפנוף אחרון לשלום. מי יודע אם ימצא אותם בחיים בגיחה הבאה. אחרים דווקא הצליח לשכנע. שישה מבוגרים וילדים הצטרפו אליו, מקווים לחיות.


קונצרט הפסים
מספרם של גדודי היהודים הפרטיזניים באזור וולוז'ין הלך וגדל. תגובת הגרמנים הייתה מצוד. הגרמנים הפעילו כוחות גדולים שכללו טנקים, תותחים ומטוסים. במשך השבועיים הראשונים נפלו מאנשי מיר חמישה יהודים: בלקה גילימובסקה, יוסף חרחס, יצחק יורשן, שרה אברמוביץ' ופינט, בנו של גבריאל הרצען. הפרטיזנים הבקיעו את טבעת החנק בקבוצות קטנות שנמלטו ממבקשי נפשם.
רק לאחר שלושה שבועות של מצוד הצליחו לחזור פצועים, רעבים וקרועים, אל בסיסיהם השרופים וההרוסים שנשארו מאחור. היטב יכלו להבחין שהגרמנים כילו את זעמם בבסיסים הדוממים שיושביהם נמלטו מציפורניהם.
לאחר המצוד הוקם גדוד פרטיזני חדש על שם אנדרייב שמפקדה היה לידיאייב מיכאל פטרוביץ'. דב רזניק עם כמה יהודים נוספים עברו לגדודו של לידיאייב ובמאי 1944 נכנסו עם פרטיזנים אחרים לעיירה וולוז'ין וכבשו אותה. שמחתם הרקיעה שחקים אבל נמשכה יום אחד בלבד. למחרת כבר לא הייתה העיירה בידם.
בפעולות הקרביות, ובמיוחד בפעולות המיקוש האינטנסיביות, הצטיינו כמה פרטיזנים ממיר: מרים גילימובסקה, נחום אליה קגן, ישרלא דוברין. מרים גילימובסקה ילידת 1922 הצטרפה לגדוד 'זה סובייטסקויו בילרוס' לאחר בריחתה מגטו מיר, ונכללה בקבוצת חבלה שהלכה ברציפות למקש רכבות, גשרים ומכוניות. גם אחותה בלה שנפלה באחד הקרבות הייתה אמיצה ומוכשרת.
"כמה פוצצת היום?" היו שואלים אותה.
"לעת עתה נקמתי רק בעד אבי", הייתה מרים עונה, "אני עוד חייבת לנקום בעד שתי אחיותיי ואחר כך אוסיף לנקום בעד כל היהודים".
שתים עשרה רכבות הורידה מרים מן הפסים, כחלק ממבצע של השמדת רכבות מלאות גרמנים או לפחות שיבוש מסלולן. 'קונצרט הפסים' קראו למבצע המיקוש הזה. לאחר המלחמה קיבלה מרים אותות הצטיינות על פעולותיה.
באחת הפעולות נהרג המקלען אפרים גולקוביץ' שהציל את מפקדו באותה פעולה. על מעשהו זה הוצאה בגדוד הוראת יום וגולקוביץ' צויין בה כלוחם למופת.


הפרטיזנים נקטו בכמה דרכים לגילוי משתפי פעולה. מרדכי רולניק שפעל ביחידת 'ביילסקי' מספר על אחת השיטות:
שני פרטיזנים התחפשו לקצין גרמני ומפקד משטרה. הם נכנסו לביתו של חשוד בשיתוף פעולה והכריזו במועל יד "הייל היטלר". האיכר בחנופה הוציא רובה ואקדח שקיבל מהמשטרה ובעיניים נוצצות מתאוות רצח סיפר שבכלים אלה הרג יהודים. תוך כדי התרברבות במעשיו הוציא בקבוק יי"ש לחייו של היטלר, והזמין את שני ה'גרמנים' להצטרף אליו.
שני ה'אורחים' נשארו אדישים למדיי מול פירוט היהודים שהרג, ובמקום להחמיא על הספקיו נעצו בו את מבטם ואמרו: "אנחנו יהודים!" הוא מצמץ בעיניו וטפח על מצחו כדי לקלוט מה קורה כאן. והרי הם לבושים במדים גרמניים!
האיכר הרוצח בא על שכרו הראוי לו, ובביתו לצד גופתו נתלתה מודעה: "ככה ייעשה לאיש המשרת את הגרמנים והורג יהודים".


חיה וולקון (פינצ'וק) מספרת:
מיום ליום החמיר המצב... זוכרת אני ליל שבת אחד. השולחן ערוך, הנרות דלקו. פתאום הגיעה אלינו ידיעה שבדוד-הורודוק האיכרים הרגו את היהודים בטרם הגיעו לשם הגרמנים.
... החיים בגטו נעשו קשים ומרים מיום ליום. בישלו כל מיני גבעולים לרבות סרפד. ב-26 באוגוסט הוצאה פקודה על ידי ה-ס.ס. אמי החזיקה בידי ואמרה: "קום טאכטערקע, לאמיר אנטלויפן" [=בואי בתי ונברח]. אותו רגע הומטר עלינו מטר של כדורים... אך לא אדע כיצד ומתי הוצאתי ידי מידה, השלכתי מעליי את המעיל וברחתי מבלי להסתכל אחורה. בריצתי נתקלתי בפצועים, אך לא נעצרתי על ידם, כי כוח טמיר ונעלים דחפני קדימה, דרך גנים ושדות עד שהגעתי היערה. פגשתי עוד יהודים ... כעבור יומיים הבחנו בצעדי נעליים מסומרות. הבינוננו כי כאן דרכו רגלי פרטיזנים... החלטנו לשלוח משלחת של שלושה אנשים לחפש את הפרטיזנים במקום. היינו תשעה עשר אנשים וחיכינו לשובם. אחרי יומיים של ציפייה הופיעה המשלחת עם שלושה פרטיזנים לבושים בגדי הצבא הסובייטי ואותות כוכב אדום על כובעיהם. לשמחתנו לא היה גבול. הם האיצו בנו שנלך. עם בוקר הגענו למחנה אוהלים וראינו גברים ונשים במדים, ביניהם גם יהודים. מספרם היה כמאה איש. הם קיבלונו בסבר פנים יפות. כיבדונו באוכל חם ונתנו לנו טיפול רפואי.
... אחרי שנחנו, יצא אלינו הגנרל מדביידייב ואמר שיעזור לנו בכול ויקים מחנה מיוחד שלנו שנוכל להתגונן לבד. מספר היהודים גדל והגיע למאה וחמישים נפש, בתוכם שלושה ילדים... באחד הערבים אספו את כל היהודים והגנרל מדביידייב מינה שלושה יהודים עלינו. נתנו לנו שמונה עשר רובים, תחמושת, שתי עגלות רתומות וגם קצת מזון שיספיק לנו לכמה ימים. כשהתרחקנו חמישה עשר קילומטרים הסתלקו המפקדים היהודים. הסביבה הייתה מסוכנת מאד. לא אשכח לעולם את הימים האלה: גשמים וקור... כשניגשנו לבית לבקש לחם היו יוצאים נגדנו האיכרים בגרזינים ומשסים בנו כלבים.
בליל גשם ניגשתי לבית אחד האיכרים שהכרתיו, כדי להיוודע האם נשאר בחיים מישהו ממשפחתי. ראיתיו כורע על הברכיים ומתפלל בדבקות. כשקם מתפילתו וראה אותי החל לצעוק עליי שבאתי אליו ואמר: "אלוקים גזר עליכם למות. לכו ומסרו עצמכם לגרמנים. לא תוכלו להימלט מגזר דינו של אבינו שבשמים".