54 - סוף 1943

הוקמו מחנות משפחה גם של לא-יהודים.
תושבי המחנות היו משפחות שבניהן הצטרפו לשורות הפרטיזנים וממילא הם היו צפויים להשמדה מידי הגרמנים; איכרים שמשקיהם נשרפו בעת המצורים והמצודים, וסתם אנשים שהגיעו להתנגשות עם המשטר הגרמני הפולש.
הודות לפקודת הממשלה הסובייטית אל הפרטיזנים להגן על כל נרדפי המשטר ההיטלראי, עמדו בתלאות המלחמה והגיעו לימי השחרור אלפי יהודים, נשים, זקנים וטף, על אף הסכנות שארבו לחסרי כושר קרבי מכל הצדדים, ועל אף תנאי החיים החמורים ביערות ובביצות.


וואסילי גרוסמן שרבט את רשמיו מנסיעה באוקראינה לאחר שחרורה, בסוף 1943:
"...נסעתי ועברתי את כל שטחי הארץ מן הדונייאץ הצפוני ועד לדניאפר, מוורושילובגראד אשר בדונבאס ועד לצ'ארניגוב שעל הדיאסנה. סרתי אל הדניאפר והעפתי מבט על קיוב ובמשך כל אותו הזמן נזדמן לפני יהודי אחד בלבד. היה זה הלייטננט קופארשטיין, שנשאר בספטמבר 1941 בתחומי הכיתור הגרמני באיזור יאגוטין, ואיכרה אוקראינית הסתירה אותו במשך שנתיים, בהציגה אותו כמולדאבי.
הסופר אראנבורג סיפר לי כי באוקראינה הצפונית פגש בנערה יהודית, פרטיזנית – וזה הכול!
לאן נעלמו מאות אלפי היהודים, כמיליון נפש, שרק לפני שלוש שנים חיו ועבדו על אדמת אוקראינה יחד עם העם האוקראיני?..."

בגיליונו של 'אייניקייט', העיתון היהודי בברית המועצות, 2 בדצמבר 1943.
לייטננט שליומין כתב כי בהומל ובעיירות הסמוכות לא פגש אחרי שחרורן אף ביהודי אחד!
משלושים אלף יהודי ברדיצ'ב ניצלו רק שני האחים פאקיליס, וולף ומיכל!

בגיליונו של 'אייניקייט', העיתון היהודי בברית המועצות, 27 ביולי 1943.
רבקה רובין פרסמה כתבה בשם 'אחת בקראסנודאר', על דבורה אדלין שנותרה אחת ויחידה מכל יהודי קראסנודאר שבקווקז!

בספר 'הועד הגלילי של המפלגה במחתרת', מספר א' פיודורוב על טבח יהודים באחת מעיירות אוקראינה המזרחית, ועל עזרת האוכלוסייה בהצלת הפרטיזן היהודי, יעקב זוסרמן:
"בימים הראשונים לשוטטותו ביערות נתקל פיודורוב בשלושה מחיילי הצבא האדום שנחלצו מן הכיתור הגרמני; אחד מהם היה יהודי טיפוסי לפי מראהו החיצוני, בן עשרים ושש. משנתברר כי אחד מן השלושה מתכונן לבגוד ולהסגיר את פיודורוב לידי הגרמנים, קמו עליו היהודי זוסרמן והחייל השלישי וחנקוהו. כעבור זמן מה נודע לפיודורוב שבכפר אלאקסייאבקה, שוכב בבית איכרה אחת פרטיזן יהודי, חולה טיפוס. מיד חשד שזהו ידידו הפרטיזן, יעקב זוסרמן שנעלם קודם לכן מן הגדוד, והכול סבורים היו שכבר נהרג. פיודורוב יצא לבקרו. לשאלת פיודורוב על הקורות אותו סיפר זוסרמן:
"בלכתי מן הגדוד 'איצ'ניאנסקי' נזכרתי שבעיירה קרוקובקא הסמוכה גר דודה של אשתי, ישראל פיינשטיין, העובד בבית חרושת לסוכר. רוח שטות נכנסה בי ודימיתי שאשתי עברה מנאז'ין לקרוקובקא. הלכתי שמה: איכרים סיפרו לי שאדוני העיר והסביבה הם עתה הפרטיזנים. הדבר עורר בי תקוות. אולם גלגל המאורעות נהפך: בלחץ הכוחות הגרמניים נאלצו הפרטיזנים לסגת. בעברי בחוצות העיר לא נתקלתי בנפש חיה, גם לא בגרמנים. הלכתי לבית המרקחת, מתוך השערה, שאם נמצא עוד ישראל בעיר, יודע זאת הרוקח, שהיה חברו. השוערת אמרה לי: 'הרוקח איננו. התחבא מהר. היהודים מסתתרים בבתיהם מאימת הטבח'... לפי דבריה יצא פיינשטיין עם משפחתו לנאז'ין.
לא הייתי אז מגודל זקן, בשפמי ובמראה פני דמיתי לאוקראיני. אזרתי עוז ויצאתי החוצה. לאן ללכת? נכנסתי לביתו של פיינשטיין הסמוך לבית החולים.
למחרת הוציאו הגרמנים פקודה: 'על כל היהודים להתיצב בכיכר העיר עם חפצי הערך שלהם'. על בריחה מן העיר אי אפשר היה לחשוב. למקום הגיעו גרמנים ושוטרים לרוב.
אחותה של שוערת בית המרקחת, שעבדה בבית החולים, נועצה עם הרופא והם החליטו להשכיבני במיטה כחולה. אך בלילה באו הגרמנים לבית החולים והודיעו על תכניתם להפוך אותו לבית חולים צבאי. שמעתי כיצד חקרו את החולים:
"מאין? מהי ההשתייכות הלאומית?"
לא היה לאן לברוח. הרחוב והפרוזדור היו מלאים חיילים גרמניים. כבר נפרדתי מן החיים, בידעי מה פירושה של התיצבות לרישום. והנה הגיעו שתי אחיות עם אלונקה. אחת לחשה לי באזני: "שתוק, כי אתה עכשיו מת", הם כיסו את פני בסדין. שמעתי קול גרמני שואל: "מי זה?" האחות ענתה בשקט: "מת מטיפוס"...
שוטר אחד הרים את הסדין ונראה שחיוורון פני העיד עלי כי אמנם בר מינן לפניו, והוא הפטיר בשוויון נפש: "אה".
האחיות הורידו את האלונקה לחדר המתים והשכיבוני בין שלושה נפטרים...
משאך קרבו הגרמנים לבית החולים – נאלצתי במשך תשעה יממות להימצא בחברה הנוראה של המתים... יש שבלילות הצלחתי להתקרב לגדר התיל שמאחוריה רוכזו היהודים ערב השמדתם, וניהלתי תעמולה שיברחו.
ביום מן הימים סיפרו לי שאת מארוסיה צוכנה, בחורה רוסיה שהייתה מקשרת פרטיזנית, הוציאו הגרמנים להורג ביחד עם שלוש מאות יהודי העיירה...
אחרי הטבח סר ממני פחדי. התהלכתי בעיירה לעין כל, כשאצבעי על הדק האקדח ובכיסי השני רימון יד. בקצווי העיר נתקלתי בשני שוטרים רוכבים. משקרבו אלי, קלעתי באחד מהם. השוטר השני קלע אלי. נסוגותי והטלתי בו רימון. ראיתי רק סוס דוהר ללא רוכב. ברחתי. שוטטתי תועה ביערות ובשדות ללא מטרה, לוקה בחום גבוה עד שאפסו כוחותי ונפלתי לתעלה שבצידי הדרכים. איכרים שעברו במקום אספוני לביתה של הזקנה שטיפלה בי כאמא"...


טטיאנא לוגונובה, פרטיזנית צעירה מגדוד 11 מספרת בספרה ברגש רב על הגורל המר שנפל בחלקם של יהודי בלארוס.
הפרק המוקדש בספרה לרשמיה מן הדרך הזאת נושא את הכותרת 'ההליכה על פני זוועות', ובו עדותה על טבח היהודים בוואליז':
..."בכליון עינים חיכיתי לזריחת השמש ויצאתי החוצה. הגרמנים הריצו המון יהודים, זקנים, זקנות, נשים וילדים. היהודים צעקו, בכו, וגנחו בקולי קולות. על שכמיהם – אתים לחפירת בורות, קברים לעצמם. ממרחק מה ליויתי את המון הנדונים למיתת עינויים.
ראיתי איך הרגו אותם הגרמנים בדרך, ראיתי איך חפרו היהודים באדמה הקפואה כושלים ונופלים מאפיסת כוחות, ראיתי איך הושלכו לתוך התעלה החפורה ילדים חיים וזקנים שרק נפצעו מן היריות... אינני מסוגלת לתאר כל זאת; להיזכר בכך משמע להחיות בזכרוני זוועה ופלצות. גם אז נדמה היה לי שניטל ממני מאור-עיני. נאחזתי בידי בקירות הבתים וברחתי ממקום העינויים הנוראים... הלמות לבי נפסקו"...

מתוך משטמה עזה היא מתארת עינויי זקן יהודי שהגרמנים שמו על צווארו צלב עץ גדול ודחפוהו ערום לתוך נהר דווינה הקפוא. היהודי פרפר והגרמנים צרחו: "קאפוט". אותה שעה הוציאה טאטיאנא את הבראונינג הקטן ורצתה לירות בנבלים הגרמניים המענים, אך אשה רוסייה עצרה בה: – "מה, כלום נמאסו עלייך חייך הצעירים?"...

ב' ליבאנצאב מתאר בספרו "ארץ הפרטיזנים", את טבח היהודים בעיר בוברויסק שבבלארוס המזרחית. לדבריו ידעה המחתרת הקומוניסטית בעיר על הכנות הגרמנים לטבח והיא התרתה ביהודים וקראה אותם לצאת ליערות ולמצוא מפלט בחסות הפרטיזנים.

מקורות סובייטיים הביאו נתונים מסכמים על הפעילות הפרטיזנית בבלארוס מיוני 1941 עד יולי 1944:
11,128 רכבת הורדו מהפסים, מתוכן 34 רכבות משוריינות.
29 תחנות רכבת נהרסו.
18,700 רכבי אויב הושמדו.
819 גשרי רכבות פוצצו.
4,710 גשרים אחרים נותצו.
300,000 פסי רכבת עוקמו והוצאו מכלל שימוש.

הגרמנים נגד הפרטיזנים
הגרמנים לא ישבו בשקט מול האבדות הכבדות כשחייליהם מדממים למוות בשטחי בלארוס הכבושה, והעמידו כוחות רבים למלחמה נגד הפרטיזנים. ב-23 לאוקטובר 1942 מינה הימלר את פון-דם-בך זלבסקי בראש הכוחות האלה: "הנך מיופה כוח של הרייכספירר ס.ס. למלחמה נגד הכנופיות" [=הפרטיזנים].
הגרמנים לא נטשו את הלוחמה הקבועה, אבל ערכו גם התקפות מרוכזות של אלפי לוחמים בבת אחת שליוו את הלוחמה במכונות ירייה ובתותחים; מצורים ממושכים שעצרו כל אספקה לציריהם של כפרים פרטיזניים; מצודים ממוקדים באזור ספציפי. ההתקפות הללו ארכו שבוע, שבועיים ואף יותר, אך לפעמים רק ימים ספורים.
מלבד היחידות הלוחמות שעמדו לרשותו של פון-דם-בך צורפו אליו גם לוחמי דיביזיה 201 שנועדה מלכתחילה ללחום בפרטיזנים. לא רק הגרמנים רצו לטבוח בפרטיזנים ולהעלים אותם, היו יחידות אוקראיניות ששיתפו איתם פעולה. חלקם מתוך רצון להצטרף למי שנראה אז הצד המנצח, חלקם מתוך רצון לקעקע את חילות הקומוניזם שהצליח בכישרון רב להשניא את עצמו על אזרחי בלארוס בשלטונו הדיקטטורי, וחלקם היו מן הסתם רוצחים מטבעם שנהנו ממרחץ הדמים המזוויע והשתעממו בלעדיו.


שם המבצע

תאריך

אזורים

ביצות פריפייט

יולי-אוגוסט 1941

בריסק, הומל, מינסק, בוברויסק, מוהילב

במברג

מרץ-אפריל 1942

קלינקוביץ'-פייטריקוב

ריגה

מאי 1942

פוחוביץ-גליל פינסק

מבצע 5

יוני 1942

אוסיפובוץ'-גליל מוהילב

מבצע 10

יולי 1942

בוגושבסק-מחוז ויטבסק

מבצע 19

יולי 1942

אזור הומל

קרל

נובמבר 1942

בוריסוב

נירנברג

נובמבר 1942

ברסלב, פוסטב, שרקובשצ'יזנה

אשוח

דצמבר 1942

וולוז'ין

המבורג

דצמבר 1942

ז'טל, לידה, נַבַהְרַדַק, סלונים, שצ'וצ'ין, שרקובשצ'יזנה

חג הקציר

קופיל, סלוצק-אוזדה (גליל מינסק)

הורנונג

פברואר 1943

אזור סטרובין

פברואר

פברואר 1943

לונינייץ', לחוביץ', זיטקוביץ', סלוצק, קופיל, נייסביז'

דירלבנגר

מרץ 1943

לוהיוסק, סמילוביץ' (גליל מינסק)

קוטבוס

מאי-יוני 1943

דוקשיץ, בוריסוב, לוהויסק

הרמן

יולי-אוגוסט 1943

איבייה, קורליץ', נַבַהְרַדַק, וולוז'ין, סטויבץ'

פריץ

ספט'-אוק' 1943

ברסלב, מיור, פוסטב, שרקובשצ'יזנה