29 - פרטיזנים יהודיים מצילים אחים

הפרטיזן היהודי עשה כל מה שרק אפשר בכדי להציל עוד אחים יהודיים מציפורני הטורף הנאצי.
אם צריך היה ללכת לאורך מאות קילומטרים מן היערות עד לגדרות התיל הדוקרני של הגטאות – הם עשו זאת; אם צריך היה לחדור לתוך הגטו בתחבולות שונות כדי להוציא משם קבוצות יהודים ולהביא אותם למקומות מבטחים – גם זאת עשו. כל המבצעים האלה היו כרוכים בסכנת נפשות, אבל מה לא יעשה פרטיזן יהודי למען אחיו?
רחש העצים, הגשם שיורד כמעט בכל ימות השנה וצריחות האוחים הפעילים בלילה היו הליווי המוזיקלי הקבוע לגיחות הליליות של הפרטיזנים שחמקו בדממה מן היער אל מבצע הברחה נוסף. להביא יהודי נוסף אל צלו המגונן של היער.
מניע עיקרי למבצעים הנועזים הללו היה הרצון להוציא בני משפחה, חברים ומכרים טובים שעדיין נשארו בגטו, אבל יחד אתם היו הפרטיזנים מוציאים גם סתם יהודים בלתי מוכרים. לא פעם ולא פעמיים ברגע האחרון, עם פריצת הגדר, הצטרפו לחבורות היוצאות בני נוער שלא הוכללו מראש בחבורה היוצאת. היציאה עם הפרטיזנים נסכה בפורצי גדר התיל תחושת ביטחון ביכולתם להינצל, מתוך אמון באנשים המכירים את הדרכים והשבילים והמשעולים החבויים ויודעים איך מגיעים לאזורי המבטחים של הפרטיזנים ביערות.
בנעליים משופשפות ולעתים קרובות גם מחוררות היו הנמלטים מן הגטו מזדרזים להסתלק ממנו, בדרך אל הניסיון לחיות, בדרך אל היער. הצטרפות לפרטיזנים שהבריחו יהודים אחרים הייתה מעין המלצה: אפשר לקבל את הנמלטים ליחידה שממנה בא הפרטיזן. הוא מהימן, הנמלט. עובדה שהפרטיזן הציל אותו דווקא מן הגטו.
עיטמים לבני זנב היו מעופפים בין העצים ועוקבים בסקרנות אחרי פרטיזנים שנשלחו בפקודת מפקדיהם לערים ולעיירות הסמוכות לשם השגת תרופות, מקלטי רדיו, נייר כתיבה ושאר מצרכים חיוניים בחיי היער שלא יכלו להשיגם בכפרים. הפרטיזנים עשו כל מאמץ למלא את תפקידם על הצד היותר טוב, אבל תמיד ניצלו את ההזדמנויות הללו כדי להוסיף ולהציל יהודים דרך אגב, תוך כדי פעולה, לפניה או אחריה.
גם כשיצאו מן היער לצורך מעקב אחרי קבוצת חיילים גרמנית או חבלה בבסיסים שלהם, דרכם חזרה הייתה קודש להצלת אחים – שחרור יהודים מן הגטאות.
לא הייתה זו משימה פשוטה: פרטיזנים יהודיים רבים שילמו בחייהם הצעירים בניסיונות להבריח יהודים שהסתיימו בגילויים לעיני זקיף גרמני או מסייע אוקראיני. אלה האחרונים טבחו בהנאה ביהודים הנמלטים ובפרטיזנים שעזרו להם להימלט.

גטו ז'אטל עומד לפני חיסולו הגמור!
הידיעה הגיעה לקבוצת הפרטיזנים היהודיים המרוכזת ביערות העיירה מייצ'אט. קבוצה זאת נמלטה מגטו ז'אטל וכששמעו שמכריהם וחבריהם עומדים לקראת סיום חייהם אם יישארו בגטו – לא יכלו לשבת בחיבוק ידיים.
ארבעה פרטיזנים נשלחו לגטו: שפסל אלנברג, חיים קנטורוביץ', שלמה שיפמנוביץ' ופרנקל ששמו הפרטי אינו ידוע. בכיסיהם היו שני אקדחים בלבד.
שתי מטרות עמדו לנגד עיניהם:
למלט יהודים מן הגטו, ולהוציא את מלאי הנשק של ארגון המחתרת שהיה חבוי בתוך המלינה התת קרקעית בביתו של יונה מַדווַצקי.

5 באוגוסט 1942.
השעה ארבע לפנות בוקר. רוח קרירה מצמררת את גבם, אבל הם אינם שמים לב לכך. הם הצליחו לפרוץ את התיל הדוקרני המונע כניסה אל הגטו. סיבוב מהיר בין בתי הגטו, והנה, כאן ביתו של מדווצקי. השמש כבר עולה בינתיים והמלינה מתגלה לעיניהם. מתחילים להוציא תת מקלעים, אקדחים, קליעים, סופרים את הנשק, בודקים את תקינותו. השמש כבר מאירה פנימה באור ישיר ומקילה על העבודה.
פתאום נשמעות קללות בגרמנית ושריקות של הצלפות פרגולים ומיד אחריהם קולות בכי וצרחות כאב.
הגטו מכותר על כל יושביו!
התייעצות שקטה ולחוצה ובדיקת כל הדרכים להברחת כלי הנשק החוצה – הביאה למסקנה שאי אפשר לעשות זאת. אין כל אפשרות להוציא את הנשק המוסתר. הגרמנים נמצאים במקום ואם ייתפסו כשנשק בידיהם – זו תהיה התאבדות לכל דבר.
"נפלנו בפח", נאנח פרנקל. "הגטו מכותר ואין לנו אפשרות לברוח ממנו עכשיו".
קנטרוביץ' היה מיואש פחות. "ננסה להתחמק בכל זאת. מה יש לנו להפסיד?"
אלנברג ושיפמנוביץ' הסכימו עמו וכך החליטו ארבעת הפרטיזנים לנסות לפרוץ את טבעת הכיתור ליד השער הסמוך לביתו של מוגלניצקי, כשבידם אבנים ומוטות עץ כדי להיעזר בהם בטיפוס ובבריחה. את הנשק החם החליטו לא לקחת כדי שלא להכביד על עצמם במשקלם וכדי שלא לעורר תשומת לב מצד המרצחים הגרמניים.
זה לא עזר.
חיים קנטורוביץ' נפל ראשון מכדור האויב שלא הבחין בין חמושים לבלי חמושים והיה נחוש בדעתו להרוג כל יהודי באשר הוא יהודי; פרנקל בן התשע עשרה, יליד ז'אטל, הצליח לפרוץ את התיל ואפילו התגונן ביריות מאקדחו לעבר השוטרים, אבל בסופו של מאבק נפל מת מעבר לגדר; שפסל אלנברג נפצע קשה בבטנו ואיבד דם בסילונות. בשארית כוחותיו התרומם וצעק: "רוצחים, מחיר יקר תשלמו בעד הדם הנקי ששפכתם!" הצעקות החמירו את מצבו. חיות האדם הגרמניות ועוזריהם השוטרים המקומיים היכו בלי רחמים על פצעיו במוט עץ מכוסה תיל דוקרני. הוא הוציא את נשמתו בייסורים נוראים, ועל שפתיו הזעקה: "מוות לרוצחים הגרמנים!"...

ארבעת הפרטיזנים הללו לא היו היחידים.
הפרטיזנים הירש רוזַנוביץ' מפולטוסק ומשה העניך וילקומירסקי מליטא שילמו בחייהם בעד העברת יהודים מגטו וילנה אל הפרטיזנים שביערות רודניצקי.
הבריחה מן הגטו עברה בשלום, וקבוצת היהודים שהבריחו צעדה בזריזות ובזהירות במשעולים הצדדיים בדרך אל היער, אבל כשעצי היער כבר נראו לעיניהם ואפילו איילים כבר נראו רועים בשלווה סמוך לעצים – הופרה פתאום הבריחה השלווה בבת אחת.
ירייה יחידה נשמעה ומיד אחריה צרור ארוך.
"זו מכונת ירייה", זיהה וילקומירסקי בשפתיים יבשות. "יש כאן מארב גרמני".
המאבק היה אבוד מראש. שני הפרטיזנים נכנסו לקרב עם כוח גרמני גדול כשבידיהם רק שני אקדחיהם – בניסיון נואש לעצור את התקדמות הגרמנים ולאפשר ליהודים הניצולים שאינם חמושים, להיעלם. כצפוי, הם לא החזיקו מעמד ונפלו חלל בקריאות: "נקם ושילם לרוצחי הילדים!"

ינואר 1943.
ילד יהודי בן שתים עשרה בשם ליוֹנק מהעיר וילנה הגיע לגדוד הרוסי 'איסקרא' שחנה סמוך לעיר לידה. הוא הביא למפקדת הגדוד את משאלתה של קבוצת נוער מגטו לידה, הקבוצה שהשתייך אליה: להצטרף אליהם כחברים.
למזלם של הצעירים היהודיים, גדוד 'איסקרא' היה זקוק באותה שעה לתוספת של כוח אדם, וממילא הסכים לקבל את הצעירים היהודיים לשורותיו, בעיקר נוכח הבטחתם להביא איתם נשק לציוד כל החבורה. הנער ליונק חזר לגטו לידה, שימש מורה דרך לקבוצה והביא אותה בשלום אל גדוד הפרטיזנים.
הודות לגילו הרך, מראהו הארי ורהיטות השפה הבלארוסית שבפיו, לא חשד בו איש שהוא ממוצא יהודי, והוא שוטט בחופשיות בכפרי הסביבה ובעיר לידה, בלי טלאי צהוב על בגדיו.
בגדוד רוו ממנו נחת. המראה החיצוני שלו נוצל היטב בשליחויות שונות: השגת נשק, קניית מצרכים, תפקידי סיור ובילוש.
בקרבו של ליונק פעם לב יהודי חם. בדרכו חזרה מכל שליחות כזו היה מביא עמו אחים יהודיים שהוציא והציל מגטו לידה, מצרף יהודים נוספים לרשימת הניצולים שיש להם סיכויים להאריך ימים יותר מיושבי הגטו. כשהועבר ליונק, יחד עם שבעה עשר יהודים עוד מ'איסקרא' לגדוד המשפחות של ביאֶלסקי – הגביר את קצב ההברחות מהגטו. פה התמסר בכל חום נפשו הרכה לתפקיד אחד – הצלת יהודים מגטו לידה. הוא לא נח אף רגע – תמיד בתנועה מן היערות אל הגטו וחזרה, וקבוצות יהודים מתלוות אליו בכל גיחה מחדש.
באחת הפעמים המבצע כשל.
בדרכו לגטו לידה חטף תנומה בביתו של איכר, מכרו הטוב, המתגורר בפרבר ראשליקי, כדרכו תמיד. הבעיה התעוררה כשאיכר שכן חשד במוצאו היהודי של הילד. החשד הזה המשיך למעשים: הוא הלשין עליו – והגרמנים אסרוהו.
ליונק התמצא טוב מאוד במצב שנוצר והבין שיש סיכון אם המכתבים ייתפסו. הוא עשה הערכת מצב מהירה ופעל באומץ: קרע את הדפים לקרעים קטנטנים ובלע את כל המכתבים שהביא מיהודי היערות לקרוביהם בגטו.
הגרמנים לא עברו על כך בשתיקה. מידע חשוב היה בדפים הללו ונעלם מעיניהם, והנער שהעלים אותם בבליעה – יתן על כך את הדין.
שישה שבועות רצופים עינו הגרמנים באכזריות את הילד בן השתים עשרה.
"מה מקום החנייה של קבוצת הפרטיזנים הסמוכה? אתה אומר או לא?" עיניים רעות ננעצו בילד האמיץ.
רק תנועות סירוב עקשניות היו התגובה.
"אתה אומר כבר???" בעיטה עזה ליוותה את השאגה, מדגימה איך הנאצי היה מעדיף לשסע את הנער היהודי לגזרים במקום לנסות לחלץ ממנו מקומות הפרטיזנים ושמות המקשרים שלהם בגטו לידה.
לאחר שצליפות פרגול, בעיטות ומגוון עינויים נוספים לא הצליח לחלץ את המידע שרצו לקבל – הלכה וגברה האכזריות. הם חתכו איברים חיים מגופו הרך, נתחים-נתחים, צחקו בגסות מול צרחות הכאב האיומות ולבסוף ניקרו את עיניו...
אבל הילד, הפרטיזן הגיבור, עמד במבחן האכזרי ולא הוציא הגה מפיו. לפני הוצאתו להורג שסיימה את יסוריו הנוראים הוא הצליח להבריח מכתב לידי פולני שעבד בתור סוהר במקום, וביקש ממנו להעביר את המכתב ליהודים בגטו. וז
מילים ספורות היו במכתב שנכתב מתוך כאבי תופת: "היו שקטים, למרות כל העינויים שנתנסיתי בהם לא אלשין. את כל המכתבים השמדתי"...