16 - ההתקפה של יחידת ז'וקובסקי על סלוצק

בחורף 1941 וגם בתחילת שנת 1942 הפגינו הפרטיזנים את נוכחותם על ידי מסע ארוך בעגלות חורף, ביודעם שהגרמנים במכוניותיהם לא יוכלו להשיגם וללחום בהם. המסע עבר דרך כפרים רבים, ונוכחות זו נסכה אמונה באוכלוסייה האזרחית ושכנעה אותה שתנועת התנגדות מבוססת ובעלת כוח התקפה על האויב וכוח הגנה על האזרח. מסעות כאלה ערכו הפרטיזנים במינסק כמו בפולסיה המזרחית, בפינסק ובברנוביץ' וגם בסטַריה-דורוגי ובאוקטיאבר. אף קרסנה, סלובודה, קלאק וגלוסק זכו למסעות-תהלוכות אלה שהרימו את המורל של העם מול הכובש.
השמועות על גבורות הפרטיזנים עשו להן כנפיים והצמיחו נוצות ארוכות ונפוצו לאזורים רבים. האוכלוסייה סיפקה מזון לפרטיזנים ועזרה לכסות את הוצאות המסעות וגם זה גרם לגיבוש ההכרה הלוחמת של האוכלוסייה שתמכה בפרטיזנים מתוך גאווה לאומית.
היו כפרים ששילמו ביוקר על מעשה זה, כי סוף כל סוף הגרמנים עדיין הראו נוכחות בבלארוס, אך בכל זאת רבו מעשי העזרה של האוכלוסייה לפרטיזנים. אנשים אוהבים להצטרף לצד המנצח.

אביב 1942.
התנועה הפרטיזנית בבלארוס הלכה והתחזקה. האוכלוסייה האזרחית הספיקה במשך הזמן להכיר את השיטות האכזריות של שלטונות הכיבוש הגרמניים. להכיר ולסלוד. לא הכי נעים בעולם לעזור לצבא שבהינף גחמה שורף ילדים לעיני הוריהם ומשחית את רכושם של אזרחים בלי פרופורציה.
יחידות פרטיזניות חדשות קמו, והיחידות הקיימות הלכו והתרחבו. באזור ויטבסק לחמו עשר בריגדות פרטיזניות, הנודעת שבהן הייתה של זסלונוב. מעשי הגבורה שלו ושל אנשיו נודעו בכל האזור. זסלונוב לא הספיק לראות את הניצחון, הוא נפל בקרב. לפחות לאחר מותו זכה לכבוד כשהוענק לו אות 'גיבור ברית המועצות'. זסלונוב לא היה היחיד. בין הלוחמים הנודעים היו: טרחוביץ מדונאייב שנפל בקרב סטריצה ביום השביעי לנובמבר 1942; היה גם גולאיב שנפל בקרב; היו ציחומירוב, וורוביוב, ירומנקו ואחרים שנלחמו ככל יכולתם במפלצת הנאצית שלא תתפשט יותר מדיי בעולם.

עזרה משמים
ליובאן לא הייתה כפר נופש וגם לא משהו דומה. קרקע ביצתית רוחשת יתושים בקיץ וצפרדעים בחורף ובעלת סכנת טביעה בכל ימות השנה למי שלא מכיר את המקום שהיה נתון לפיקוח הפרטיזנים. כן, דווקא בגלל תנאיו חסרי הנוחות. הפרטיזנים לא ישבו שם בטל, אלא עבדו קשה על הכשרת המקום ללא פחות מ... שדה תעופה. במשך שבועיים הותקן שדה התעופה: מסלולים נסללו, מגדלי פיקוח נבנו וסימונים סומנו.
באמצע 1942 הוקם שדה התעופה הפרטיזני הראשון בליובאן, דרומית ממינסק. וכבר ביולי 1942 נחת עליו המטוס הראשון מברית המועצות. פתיחת שדה התעופה הצבאי הזה היטה את הכף בבת אחת בצד הפרטיזנים. תחמושת כבר לא הייתה תלויה באיסוף אטי וידני, מליובאן הגיעה אספקה מוטסת שסיפקה את צרכי הפרטיזנים באזורי פינסק, סלוצק, ברנוביץ', מוזיר ואחרים.
מהר מאוד התברר ששדה תעופה נוסף הוא כורח ממש, והוא הוקם באזור קליצ'ב, בגליל מוהילב. אחר כך הוקמו שדות תעופה גם בבייגומלסק, באושאצק ובמקומות נוספים בבלארוס, ובעיות אספקת תחמושת או היעדר מזון כבר לא היו הפריעו ללוחמה הסדירה. ששת אלפים רובים אוטומטיים, למשל, היו רק חלק מתוצאות עבודתם המאומצת של הטייסים שנחתו בשדות התעופה הפרטיזניים.

גומלים למשתפי פעולה בהגנה
פיצוצים פה ושם, התנקשויות מוצלחות, מארבים טובים, כל אלה גרמו לפרטיזנים לזחיחות דעת והרגשה שהאויב הגרמני כבר בדרך החוצה. אבל הגרמנים המשיכו להילחם, נאמנים לכלל שעד לתבוסה צריך להמשיך ולפעול. ולפעול, מבחינתם, פירושו להשמיד את כל השנואים עליהם.
קבוצות הלוחמים הסועדות בנחת לחם טרי שקרומו מתפצפץ בניחוח ריחני וטובלות אותו בתה רותח עשו רושם נינוח, אבל הזקיפים מביניהם שפטרלו בין בתי הכפר ומחוצה לו הזכירו את המצב המלחמתי המבעיר את השמים המעוננים. באזורים פרטיזניים מובהקים התאפשר לפרטיזנים לשבת בכפרים בנחת, יחסית, תוך כדי שמירה מתוגברת; אבל עם הרחבת הפעולות של הפרטיזנים בקיץ ובסתיו 1942 הפעילו הגרמנים את פלוגות העונשין שלהם ומלאכת השמירה הפכה קשה וכמעט בלתי אפשרית. הפרטיזנים נאלצו לסגת ליערות.
כדי לשמור על האוכלוסייה האזרחית שהגנה עליהם מהתעללות ורצח – הורה המטה הבלארוסי למפקדי היחידות לקחת איתם בכל נסיגה הכרחית גם את האוכלוסייה האזרחית העלולה להיפגע. בדרך זו ניצלו מהשמדה אלפים רבים, אם כי הנסיגות הפכו למבצעים מתוכננים והמוניים של מחנות צפופי אנשים, נשים וטף.
הפעילות הפרטיזנים גברה עוד יותר בסתיו 1942, והיא העלתה את המורל של האוכלוסייה האזרחית יותר מאשר ההסברה שהייתה קודם לכן. העם היה עִמם.

נלחמים ושרים
נובמבר 1942.
פיצוץ עז החריש את אוזניהם של הנמצאים בקרבת הגשר שעל נהר הפטיץ' בדרך מבריסק להומל, ואז התעופפו לכל עבר חלקי אבנים מנותצות ושברי ברזלים מעוקמים. הפרטיזנים פוצצו הפעם גשר שהיעדרו חיבל קשות בצבא הגרמני – פעולה זו עיכבה את תנועת הרכבות בקו זה לשמונה עשר ימים.
צלילים ענוגים הצטלצלו בין עצי היער. הלוחמים ישבו במעגל בקרחת יער קטנה, שאריות מזון מהארוחה עדיין לצדם, עיניהם עצומות והם מתנועעים לקצב צלילי השיר שהם שרים. ההפוגה הקלה בקרבות הבלתי פוסקים מצאה את הפרטיזנים הקשוחים מתמוגגים בשיר נוגע ללב: "הקרב בלאבי", שיר שהדהד רבות ביערות בלארוס.
צלילי השיר האהוב טמנו בין מילותיהם את סיפורו של אחד הקרבות הנודעים שנערך בנובמבר 1942 על יד הכפר לאבי באזור קופיל. בקרב הזה לקחו חלק כמה יחידות פרטיזניות מאזור קופיל ונלחמו בגבורה עיקשת מול צבא הגדול מהם ומיומן מהם. לחימת הגבורה של הצעירים הפולניים באה לידי ביטוי עז כשהגנו על היחידות הפרטיזניות ונפלו גם הם בקרב. זקנים וצעירים, אנשים ונשים, כולם הריעו לגבורת הפרטיזנים שחירפו את נפשם בין הקליעים השורקים והמקלעים הרועמים והאש הנפלטת מלועי התותחים. הגבורה שלהם הונצחה בשיר והושרה שוב ושוב בפי מעריציהם.

15 במרץ 1942.
שישה אנשים יצאו מהגטו אל היער וביניהם אליהו לידסקי. אליהו מצא את רובהו ותחמושתו בנקיק שהוחבאו בו. המסתור המצוין הגן על שלמותם של כלי הנשק. הימים הבאים היו ימי חיפוש נשק לכל חברי הקבוצה, ולאחר ימים ספורים כבר השיגה הקבוצה בראשותו רובים לכל אחד מהשישה.
חלפו חודשיים והקבוצה גדלה. עכשיו כבר מנתה עשרים איש.
מהיער שלחו אליהו וחבריו מכתבים לצעירי הגטו שיבואו ליער, יש אפשרות להינצל ולהישאר בחיים. טייבל שטיין, נערה שהצליחה גם היא להימלט מן הגטו, הושיטה יד למאמץ המלחמתי והחזות הכפרית התמימה שלה עזרה לה לחמוק ממלאכי המוות הגרמניים ולהצליח בהעברת ידיעות על תנועות הגרמנים במקום.

תחילת יוני 1942.
יד זריזה תחבה מכתב מקומט לתוך כיסו של אליהו לידסקי:
"עשרים איש יצאו למולודצ'נה כדי להביא מזונות ונשק. הכו באויב. שלחו עגלה למרחק של שני קילומטר מהעיירה על יד היער הטאצובי. אני ארעיל את המזון במטבח ואחר כך אבוא אליכם. היה בריא, אלוקים עמנו.
אליהו הנוקם – לבי אתך.
על חתום: טייבל".
אליהו יצא עם חמישה עשר איש למארב במקום שסומן במכתבה של טייבל.
הגרמנים הגיעו – ואליהו ואנשיו פתחו באש. הגרמנים התרוצצו מוכי תדהמה, לא מאמינים שזה קורה להם. גרמני אחד תפס עמדה והתחיל לירות במקלעו. קיר הבית מולו התחורר מהר מאוד, אבל באנשים הוא לא הספיק לפגוע. מיכאל לידסקי איגף אותו מאחור, השתלט עליו ושיתק את מקור הירי.
תוצאות הקרב היו טובות:
עשרה גרמנים נהרגו, שישה גרמנים פצועים נשארו בשדה הקרב המוכתם בדם הנלחמים והתחננו על חייהם. כאשר מדובר בחיי יהודים חפים מפשע שלא עשו להם דבר – לחיים לא היה ערך בעיניהם, רק כשמדובר ברצון החיים האגוצנטרי שלהם נזכרו לפתע שהחיים חשובים.
הפרטיזנים אספו נשק, תחמושת ומזון וחזרו ליער בהרגשה מרוממת. שמחתם גברה כאשר פגשו ביער את טייבל שטיין והיא סיפרה להם שלפני בריחתה ליער הרעילה את הארוחה של עשרים וחמישה חיילים גרמנים שחזרו מציד יהודים להנאתם. טייבל עזרה להם ליהנות מארוחת מלכים טעימה וממיתה, פעם אחרונה בחיים.
השלל שלקחו הפרטיזנים היהודיים בקרב היה מכובד. הם יכלו לספק ממנו נשק לשלושים איש וגם התעשרו במזון רב לקבוצתם.
הגרמנים שניצלו מהארוחה המורעלת והתגבורת שהצטרפה אליהם בימים שלאחר מכן זעמו על הכישלון המחפיר, והחליטו בזעמם על מעשה תגמול: הם תלו שנים עשר איכרים שנחשדו כקומוניסטים.
אליהו ואנשיו לא נשארו לנוח ביער. הם יצאו לכפר סמוך, העמיסו תבן על עגלה, גררו אותה במקום סוסים וסבלו באהבה את החבטות שנחבטו ממנה כשקרטעה בדרך. כל עוד שהגרמנים טובחים בכל מי שאינו מוצא חן בעיניהם – חייבים לעשות כל מאמץ כדי לעצור אותם. ואם אי אפשר לעצור אותם מלכבוש עוד ועוד נתחי מדינות – לפחות ייעצרו חייהם של הרוצחים קרי הלב. הפרטיזנים הכניסו במאמץ רב את העגלה העמוסה מתחת לגשר שבין הורודוק למולודצ'נה, דחפו עוד מעט פנימה והציתו את התבן. הגשר עלה באש. עוד דרך נקטעה במסלול הכיבוש שהגרמנים רצו לכבוש.

"חמישים? לא פחות?"
"לא".
חמישים איכרים גויסו למאמץ של התכנית החדשה שהגו מיכאל ואליהו, מהם צעירים ומהם בעלי שער מאפיר. משורים וגרזינים היו ציוד חובה, והפקודה ניתנה: לחתוך עמודי טלפון לאורך עשרה קילומטרים בדרך המובילה למולודצ'נה. יתאמצו קצת המרצחים כדי לקבל את פקודות הכיבוש הבאות, לא נורא.
לקינוח חוסל השוטר הפולני ששמר על הגשר הסמוך להורודוק, ואז יכלו הפרטיזנים להצמיד אליו חומרי נפץ בלי הפרעה. הפיצוץ היה מחזה מרהיב של אדום-כתום-צהוב והקולות התנגנו יפה באוזני הקבוצה. עכשיו אפשר לחזור ליער לנוח מעט.

22 ליוני 1942.
הגטו כותר בידי חיילים גרמנים ושוטרים בלארוסים. יהודים רבים התחבאו, קוברים את עצמם בחיים בין גרוטאות ובתוך מחסנים, מתחת לערמות ביגוד ובין מכונות ייצור. לא לכולם עזר מקום המחבוא. הצבא הגרמני היה מיומן בחושי הטרף ומתחבאים רבים התגלו. טורים-טורים של יהודים שזקפו את קומתם היהודית למרות כל ההצלפות וההשפלות הועברו למחנה העבודה בקרסנה. הקשישים, הנשים והילדים הוצאו להורג בדם קר. אצל הגרמנים לוותה קטילת יתושים בהתלבטויות רבות יותר מקטילה המונית של יהודים באמצעות מכונת ירייה.
מאתיים מהמתחבאים יצאו בלילה לקרסנה, ושמונה מהם הצליחו להימלט. הם ברחו לפרטיזנים. מלבד הבורחים שהרוויחו את חייהם, לפחות בימים הראשונים, היו גם בעלי מקצוע שהושארו בחיים על ידי הגרמנים.

יולי 1942.
הקבוצה כבר מנתה חמישים איש. אנשיה פגשו את יחידת צ'קלוב שראש המטה שלה היה גריבנוב, מכרו של אליהו לידסקי. יחידת צ'קלוב מנתה מאה ועשרים איש. קבוצת לידסקי התאחדה עם יחידת צ'קלוב והיחידה המאוחדת עברה לפושצ'ה של איבייניץ שהשתרעה על פני אלפי קילומטרים רבועים.
אליהו לידבסקי שסופח למטה היחידה הציע לפזר את אנשי פלוגתו בין הפלוגות הרוסיות, כיון שלפי דעתו הדבר יהיה לטובת היהודים. בדבריו בפני לוחמיו ערב הפרידה הוא השביע אותם שמלחמתם תהיה למען שתי מטרות: נקמה בגרמנים והצלת יהודים.

אוגוסט 1942.
מטוסים עמוסי ציוד נשלחו ממוסקבה: נשק, משדר, חומרי נפץ ושבעה מדריכים שלימדו את הפרטיזנים איך ממקשים ביעילות כדי שהנשק יקטול באויב אבל הפרטיזנים לא ייפצעו ממנו. מיכאל מונה למפקד מחלקה ואליהו עסק בפעולות מיקוש, בעיקר, עם פלוגה של ארבעים וחמישה איש שעמדה לרשותו.
הגרמנים גייסו איכרים בעלי משדדות [=כלי חרישה] כדי שיעברו בדרכים ויוודאו את בטיחותן באמצעות חרישת הקרקע. המשדדות לא היו אמצעי בדיקה יעיל, כנראה, כי מכונות, מכוניות ורכבות גרמניות המשיכו להתפוצץ. אליהו חילק את פלוגתו לקבוצות חבלה קטנות כשלכל אחת סדר יום, מטרות ומטלות שמוטלות על כל אחד מהם כדי להשלים את המטרות. באחד החודשים הצליחה הפלוגה להגיע להישג כביר: בחודש אחד הורידה הקבוצה שמונה רכבות!
הגרמנים לא עמדו בחיבוק ידיים מול ההתקפה שהפריעה להם לממש את החזון של הרייך השלישי וערכו מצוד גדול על הפושצ'ה האיבייניצאית בסוף 1942.
אליהו היה עסוק בהסתתרות לצורך הגנה על עצמו ועל אנשיו, בהתקפה על המעוניינים במותו ובמות חבריו, ובשליחת מכתבים למחנה העבודה בקרסנה שבו חיו עדיין כארבע מאות יהודים, מכתבים שעוררו את היהודים לצאת ליער. גם הפיקוד של יחידת "צ'קלוב" קיבל בחיוב רעיון זה.
מכתבים נשלחו גם ליודנרט של קרסנה, ומיכאל יצא למחנה עם אקדח בכיסו כדי לסכם על שיתוף פעולה על היודנרט.
עמידה דוממת בתור הארוך, התקדמות איטית, מאמץ לא לבלוט בין שאר היהודים, ומיכאל נכנס עם פלוגת עבודה למחנה. לא פחות משעתיים ארכה שיחתו של מיכאל עם יושב ראש היודנרט ושאר משתתפיו.
"אם אנשים יצאו ליער", טען אפרים רצקין, "כל המחנה יחוסל".
המחנה, פשוט להבין, נראה בעיניו של אפרים וחבריו כפסגת ההצלה. אם היהודים יעבדו ויהיו יצרניים – הגרמנים יתנו להם לחיות, זו הייתה האשליה שהנחתה את רצקין וחבריו. עם זאת הוא נתן את הסכמתו להעביר ליער שלושים או ארבעים איש, ואכן שלושים וחמישה יצאו מהמחנה, חצו את הנהר בשחייה והגיעו ליער.
פרטיזנים חדשים בין העצים.

סוף 1942.
הבריגדה צ'קלוב התקיפה את הורודוק הכבושה בידי גרמנים. הפרטיזנים היהודים הובילו את ההתקפה, ובדרכי הגישה להורודוק הוצבו מארבים. מתוחים אבל נחושים הרימו הפרטיזנים נשק דרוך ובלשו בעיניהם אחרי מגף גרמני שמצביע על צורך בפעולה.
ההתקפה הצליחה. הגרמנים והשוטרים נסו מהעיירה במבוכה ובפחד, והפרטיזנים לקחו הרבה שלל של נשק, של פרות מניבות חלב ושל סוסים שאין כמוהם טובים לדהירה מהירה בתוך היער או מחוצה לו כדי להביא אספקה או לרגל אחר התפרסות האויב. בפעולה זו לקח חלק גם רוגובין מקרסנה שירה בראש העיר פרודוכה.
הפרטיזנים היהודים ידעו שהמטרה שלהם אינה הרג באויביהם אלא הצלת אחיהם: הם מיהרו אל שנים עשר היהודים שהגרמנים השאירו בחיים והאיצו בהם: "בואו ליער! יש לנו נשק, יש לנו מזון ומשקה, יש לנו הגנה של עצי היער העבותים, יש לנו אפשרות לחיות רחוק מחברת בני אדם שהפכו לחיות טורפות בשנים הללו. בואו!" אבל היהודים האחרונים של קרסנה סרבו. הם עדיין לא קלטו שיש כאן מגמת השמדה ולא סתם מלחמה שבגינה נהרגים יהודים כמו כל עם אחר. המגמה הזאת המשיכה להתבצע גם על גבם, לצערם הרב של הפרטיזנים שניסו לשכנעם לעבור ליער. את היהודים שנשארו העבירו הגרמנים לרדושקוביץ' ורצחו אותם שם.

האזרחים מצטרפים לפרטיזנים
בקיץ 1942 נראו תוצאות הקרבות והמאבקים בגודל השטח ששוחרר בידי הפרטיזנים ובחסותם: כשליש מכל אדמת בלארוס. "בתום המלחמה יהיו האיכרים חופשיים לעזוב את הקולחוזים" התנוססה כותרת גדולת-ממדים בעיתונים ובכרוזים שהפרטיזנים פרסמו. "לאחר המלחמה יגלו השלטונות הסובייטיים יחס חיובי לכנסייה", המשיכו להבטיח הבטחות שהבסיס לקיומן היה קלוש, אבל הוא הבטיח נהירה אל פרטיזנים.
1943 הייתה השנה שבה הצטרפו ליחידות הפרטיזניות שישים אלף אנשים מעריה ובעיקר מכפריה של בלארוס. חלקם הקטן מסיבות אידיאולוגיות, אך מרביתם – בגין מעשיהם האכזריים של הגרמנים שכונו פעולות 'פציפיקציה', פעולות שהיו התעללויות המחרידות כל יצור אנושי. הנהירה אל הפרטיזנקה גברה לאחר תבוסת הגרמנים בסטלינגרד, ובמיוחד הצטרפו רבים אל הפרטיזנים ביוני 1944 – ערב ההתקפה הגדולה של הצבא האדום.