סוף דבר - לא הלכו כצאן לטבח

לפני השואה התקיימה בבלארוס קהילה משגשגת שמנתה כ-750,000 יהודים מרביתם בחלקה המערבי, שהיה עד 1939 בשלטון פולין. עם כיבושה של בלארוס על ידי גרמניה הנאצית ביוני ־1941 נמלטו חלק מן היהודים מזרחה בעוד אלו שנשארו נכחדו ברובם. בשואה נספו 86% מיהודי מערב בלארוס ו-36% מיהודי מזרח בלארוס.
אלפים מיהודי בלארוס שהצטרפו לתנועת ההתנגדות עשו ככל יכולתם כדי לשרוד ולהתקומם בתנאים הבלתי אפשריים שנוצרו עם הכיבוש הנאצי . רבים מהם נאלצו להתגונן מפני שכניהם, מפני הפרטיזנים הפולנים הלאומנים הארמיה - קריובה ולעתים קרובות גם מפני ההשפלה והרצח של חבריהם לנשק, הפרטיזנים האנטישמיים הרוסיים. האויב העיקרי, הצורר הנאצי לא חסך מאמץ לחסל אפילו יהודים בודדים שהסתתרו במקומות נידחים.
בגראן – חווה סמוכה לרובז'ביץ' – פגש נח ברמן את הנאצים שבאו לגרש אותו ואת שלוש המשפחות היהודיות היחידות במקום נידח זה. הגרמנים הארורים הצליחו להגיע לשלוש המשפחות היהודיות הבודדות הללו. החייתיות הזאת שלא שככה גם מול יהודי שורד אחד.
רק חלק מראשי היודנראט שמונו בגטאות על ידי הגרמנים שיתפו פעולה עם הפרטיזנים, חלקם אף יזמו פעילות פרטיזנית אקטיבית. אלתר דבורצקי יו"ר היודנראט בז'טל מימן רכישת נשק מכספי היודנראט, קשר קשרים עם כפריים אוהדים בסביבה ועמד בראש המתנגדים.
רב העיירה איישישוק רבי שמעון רוזובסקי שצפה את הנולד קרא לאנשי קהילתו לא להפקיד את רכושם בידי שכניהם כדי למנוע מהם עילה להשתתף אחר כך ברצח. כשהגיעו שמועות על חיסול יהודי העיירה הסמוכה אוראן, אסף הרב שנית את ראשי העדה. האווירה הייתה מדכאת, התחושות היו קשות. "יהודים", קרא הרב. "רואים אתם שסופנו הולך וקרב. נחתך גורלנו ועלינו לקבלו, אך אם נמות – נמות בכבוד. נקנה נשק בכסף שנשאר בידינו, וממילא אין לו ערך – ונתגונן עד נשימתנו האחרונה".
צעירים יהודים השתדלו יותר מפרטיזנים אחרים להוכיח את נאמנותם ואת יכולותיהם הקרביות. הם הסתכנו והלכו בראש הלוחמים. בהתקפה על חיל המצב הגרמני ברובז'ביץ ביקשו: "נוכל להיות הראשונים בהתקפה על העיירה? המפקד התרשם מבקשתם והביע מיד את הסכמתו. המחלקה היהודית יצאה לדרך. רבים נספו ונפצעו בפעולה זו.

במוסקבה ראו חשיבות רבה בתעמולה ובהבהרת עומק הנסיגה הגרמנית וכך ב 1943- הוצנחו באזור ברנוביץ' שמונה עשרה מערכות דפוס, באזור וילייקה אחת עשרה. במשימה מיוחדת זו עסקו בעיקר יהודים ממקצועות הדפוס והכתיבה. המוח היהודי נלחם לא פחות מאלה האוחזים בנשק. הם הפעילו ביער מכונות דפוס הפיצו כרוזים ועיתונים למשל: "הפרטיזן הבלארוסי" – באזור מינסק, "הכוכב האדום" – באזור ברנוביץ', ה"אמת מפולסיה" – באזור פינסק והיו שאפילו קיימו 'ערבי הסברה' למשפחות הכפריות.

בחורים צעירים ביניהם נערים ללא כל ניסיון צבאי רכשו נשק בדרכים שונות ומשונות ובתוך זמן קצר השתלבו בין הפרטיזנים הותיקים. מראות הגירוש, הרצח והאימה של משפחותיהם קיצרו באחת את תהליך הסתגלותם כלוחמים.
יקותיאל חמלניצקי מקלע בידו ושמואל בורנשטיין מלוחמי הד"ר אטלס השתתפו בפעולת הענישה של הכפר דאראצ'ין יחד עם האחים יודל ואפרים ברנובסקי . הם נקמו בשוטרים המקומיים ובקצין המשק הגרמני ששבועיים קודם טבח את אחותם והוריהם הזקנים.
הם גם סייעו לצעירים שנשארו בגטאות. עזרתם של הפרטיזנים היהודים לא נגמרה בעידוד לבריחה מהגטו וסיוע פעיל לבורחים, העזרה התבטאה גם בתמיכה במצליחים לברוח מהגטו והיכרות עם חיי היער השונים מאוד מחיים עירוניים, בהשגת מזון ובצעדה עימם בשבילי היער. רבים היו מעשיהם של הפרטיזנים היהודיים ודאגתם לאחיהם ניכרה היטב.
לשיא הגיעו האחים ביילסקי כשהקימו גדוד משפחות בהם נקלטו לצד צעירים לוחמים גם זקנים, נשים ואף ילדים שעסקו בעבודות 'תומכי לחימה' כמו בישול וכביסה. יחידת הפרטיזנים רבת הלוחמים של האחים נטעה ביטחון בקרב יהודי הסביבה שכן הכפריים המלשנים והרוצחים חששו תמיד מיד נוקמת.

תחום הרפואה הפרטיזנית היה נתון בשליטת הרופאים היהודיים כמעט באופן בלעדי. הרופאים טיפלו בכל מי שהיה בסביבה כולל במחנה המשפחות. התנאים הסניטריים הירודים העצימו מחלות כמו גרדת שגרמה לסבל רב וטיפוס הבהרות שיכולה הייתה להפיל חללים יותר מהגרמנים. בתנאים קשים הוקמו חדרי חיטוי, מרפאות ובתי מרקחת. "רכב ונהג" בדמות סוס ועגלה עמדו לרשות הרופא והאחות שהגיעו לכל מקום. רופאים יהודים השתתפו גם כלוחמים בקרבות. הפצועים ידעו כמעט תמיד כי עזרה רפואית מסורה תגיע. הרופא היהודי היה אוטוריטה ביחידה הפרטיזנית, ופעל לטובת היהודים בתחומים נוספים מלבד התחום הרפואי.

קשה במיוחד היה מצבם של המשפחות הלא מאורגנות שלקחו את גורלם בידיהם וחיו ביער ללא מטריית ההגנה והחסות של יחידת פרטיזנים סמוכה. היה עליהם להתגונן גם מפני יחידות פרטיזנים עוינות כמו במקרה של מחנה המשפחה שסבל ממפקד הגדוד 'רוקוסובסקי' ניקולאי ניקולאיאביץ' באבקוב, שונא יהודים מובהק. אחרי המצור על וולצ'א-נורא האשים באבקוב את יהודי המחנות בגילוי מקום חניית גדודו לאויב ופקד עליהם לעזוב מיד את היערות. חלק קטן מן היהודים חזר מתוך ייאוש וכניעה לגטאות שעדיין נתקיימו אז והושמדו בהם. יתרם עברו למחנות המשפחה שבפולאסיה. חייליו של באבקוב הרגו יהודים מן המחנות וכן פרטיזנים יהודים שבאותו איזור. מאלף וחמש מאות יהודים ניצולים בוולצ'א- נורא נותר אחוז קטן בלבד בחיים.

צעירות יהודיות בודדות שביקשו להצטרף לפרטיזנים עמדו בפני קושי נוסף. הגרמנים נהגו להחדיר נשים מרגלות ליחידות הפרטיזנים והיה עליהן להוכיח את נאמנותן כמו במקרה שאירע ביחידתו של האלוף ג. לינקוב שבו שתי צעירות יהודיות שהתחזו לפולניות, אלכסייאבה ושאמאנבסקה כמעט והוצאו להורג וניצלו ברגע האחרון כשלמזלם פרטיזנים יהודיים ביחידתם העידו כי הן יהודיות.
היו גם נשים יהודיות שלקחו חלק פעיל בקרבות בחבלה ברכוש גרמני ובמיקוש רכבות שהובילו ציוד וחיילים גרמניים. כתף אל כתף, בשורה הראשונה של הלוחמים המצוינים ביותר. הן לא הסתפקו בתפקידים המסורתיים בישול. כביסה. רפואה. סיירות. פקידות. ומתורגמנות. ברזומה של נשים יהודיות רבות בתקופה זו יש רכבות מפוצצות וגרמנים הרוגים. רבות מהן זכו באותות הצטיינות ורשמו פרק הרואי בתרומתם של היהודים לתנועת הפרטיזנקה הסובייטית. אחת הדמויות הבולטות היא ללא ספק ז'ניה איכנבוים.

גם ילדים לקחו חלק בלחימה, חלקם שילמו בחייהם. ליונק בן ה-12 מווילנה הצטרף לגדוד 'איסקרא' שפעל ליד העיר לידה. הודות לגילו הרך, מראהו הארי ורהיטות השפה הבלארוסית שבפיו, לא חשד בו איש שהוא ממוצא יהודי. הוא שוטט בחופשיות בכפרי הסביבה ובעיר לידה בלי טלאי צהוב על בגדיו. הוא לא נח אף רגע – תמיד בתנועה מן היערות אל הגטו וחזרה וקבוצות יהודים מתלוות אליו בכל גיחה מחדש. באחת הפעמים המבצע כשל, הוא נתפס, עונה ומת תוך ייסורים נוראיים.
מורי הדרך ליוצאים מגטו מינסק היו הילדים, על פי רוב. "דאס קליינווארג" כפי שנקראו בפי כול. הם היו השליחים, המקשרים ומורי הדרך. מרביתם היו בני 10-13 , אך למרות גילם הרך אפשר היה לסמוך על ילדי גטו אלה, הם התחשלו בחיים האכזריים.

יהודים גם נפלו קורבן לאינטרסים השונים והמנוגדים שבין הפרטיזנים הפולנים, הרוסים, הליטאים והבלארוסים. האוקראינים שיתפו פעולה עם הגרמנים בהשמדת העם היהודי. הפרטיזנים הפולנים הלבנים ניהלו מלחמה מרה נגד פרטיזנים סובייטים ויהודים, כשליהודים יש כמובן דין קדימה בכל הנוגע להיעדר זכות חיים בסיסית. הפולנים היו נגועים קשות באנטישמיות עתיקת הימים, הם לא הסתפקו ברצח לשווא, הם גם עינו את היהודים באכזריות לפני שירו בהם למוות.
היהודים כמיעוט לאומי זר בסביבתו, כחסרי מדינה משלהם נחשדו תמיד בנאמנות לעם אחר או לכל הפחות בנאמנות כפולה. רבים שילמו בחייהם בשל כך ועוד רבים אחרים הושפלו.

בשונה מפרטיזנים בני אומות אחרות עמדה לנגד עיני הפרטיזנים היהודים משימה כפולה נוספת 'נקם והצלה'. משימה שלא תמיד יישרה קו עם המדיניות של הפרטיזנקה הכללית שמטרתה העיקרית התמקדה בלחימה בגרמנים. הצלת יהודים והוצאתם ליער ללא אמצעי לחימה הכבידה על מטרה זו ובמקרים רבים נאלצו הנמלטים מהגטו לחזור אליו.

התנועה הפרטיזנית היהודית על אדמת בלארוס כמו על אדמת אירופה כולה הייתה משוללת כל תנאי יסודי ללחימה. על צווארה נתלו אבני רחיים, ששום
עם באירופה לא התנסה במשאם. לא היה ללוחמים היהודים אף שעל אדמה משלהם. הם סבלו מחוסר בנשק ומעודף אנטישמיות. מנותקים מגטו לגטו. ללא סיוע מהמחתרת הפולנית. אקציות גברים מגיל שש עשרה עד שישים מנעו כמעט לחלוטין כל אפשרות של התקוממות.

תנאי היער עצמו גרמו למכלול של קשיים, מהם טרגיים. מעטים היו היהודים אשר זכו להתקבל ללא נשק ליחידות הפרטיזניות. גם אלה שבאו ונשקם בידם, לפעמים מצאו את עצמם כשהנשק נלקח מהם ברגע ההצטרפות ליחידה, וניתן ללא-יהודים. גם פרטיזנים לוחמים מצטיינים לא זכו למחילה עבור טעויות מבצעיות טבעיות להם זכו פרטיזנים בני אומות אחרות כמו במקרה שאירע ביוני 1943 שם רצחו פרטיזנים מפלוגת 'דנילה' בדם קר שישה פרטיזנים יהודים שהיו בשעת מילוי משימה של הבאת יהודים נוספים לגדוד. פנייתם לפלטון בפיקוד המרכז של הפרטיזנים ודרישתם למשפט נדחתה. דם היהודים הוא הפקר. התשובה הייתה שמפקד 'דנילה' הוריד הרבה רכבות ואין להענישו. הצלחותיו בשדה הקרב נגד האויב מכפרות על רצח של אי אלו יהודים.

קדושת החיים והמשפחה היהודית מנעו מרבים מלהצטרף לפרטיזנים. הורים ואחים שיכלו להציל את עצמם בחרו להישאר עם ילדיהם ואחיהם בגטו ולמות איתם ולא ביער ויש לראות גם בהחלטה זו גבורה. החוסר בהנהגה יהודית ביער למעט בכמה מקומות והתנהלות היודנרטים שברובם התנגדו ללחימה כי חששו שבכך יבוא עליהם הקץ תרמו אף הם להחלטה להישאר בגטו עם המשפחה או לחזור מהיער לגטו ולמות שם.

ואם על אף כל אלה קמה והתקיימה בבלארוס תנועה לוחמת של אלפי פרטיזנים יהודים הרי אין להסביר גילוי ייחודי זה אלא בכך שמתוך החידלון המוחלט, מתהומות הסבל, בעזרת אמונתו העתיקה, נטלו היהודים תעצומות נפש וכוחות שכיום הם בלתי נתפסים, נאבק על קיומו ושרד.

הפרטיזן היהודי היה דגם של התקוממות, בעצם היותו הוריש לעם קניין של הוויה יהודית לוחמת, יהודית כנגד כל העולם.