מול יהודים נמלטים וחסרי המגן היו רוב האיכרים סוגרים את דלתם, מונעים מהם מעט מזון וביגוד, מלשינים עליהם ואף מסגירים אותם לשוטרים ולגרמנים. אבל כאשר באו אליהם אותם יהודים בדיוק כשהם חמושים ברובים – ההתנהגות כלפיהם השתנתה מיד.
מספר אהרון פומרנייץ:
כשהגויים בסימכוביץ ראו את הרובים שבידינו נבהלו מאוד והביאו לנו הכל. לקחנו כל מה שהיינו צריכים, קיבלנו עגלה וסוסים... אחר כך החזרנו את הסוסים. מובן מאליו שמצבנו בהשגת מזונות השתפר בהרבה.
אך רוב רובם של הנמלטים היהודים היו בלתי חמושים.
רוחמה אוליקר ואחותה שרה פגשו בעת בריחתם מברזוב את דודם. הדוד היה סוחר עצים והכיר את איכרי הסביבה. איכר אחד נתן להם חתיכת לחם וביקש מהם: "לכו".
היינו כבר מיואשים. הלכנו בין הבתים עד מעבר לבתים. ראה אותנו איכר והתחיל לצעוק אלינו: "בואו, עברו הנה, לאן אתם הולכים? בסביבה ישנה משפחת איכרים אשר ימסרו אתכם מיד". הוא הכיר את דודי ואבי.
בהתחלה פחדנו שמא בעצמו רוצה למסור אותנו, אבל הוא עבר את הנהר בדוגית והסביר לנו: "בואו, עברו לסביבה הזאת. כאן ישנם יהודים נוספים. אל תסתובבו כאן. ברגע שיראו אתכם ימסרו אתכם לגרמנים". האיכר, סטפן, עזר לנו רבות ונתן לנו עידוד. תקופת מה ישבנו אצלו בגורן. היינו מתחפרים בשחת. הוא הביא לנו תפוחי אדמה. לחם לא היה לו. אחר כך היה אומר לנו: "לכו מעט ליער, נסו ללכת לאיכר השני. אולי תוכלו להיות קצת אצלו (כי הוא עצמו פחד), אבל אם לא יקבל אתכם – תחזרו אליי". הוא גם הביא לנו את הידיעה שמשפחתי ברחה ליער.
הם היו שם עשרה ימים, אבל אמי ואחי חלו. זה היה בדיוק בערב יום הכיפורים. הם הדליקו מדורה, אפו תפוחי אדמה והתכוננו לקראת הצום. בדיוק אז עבר שם איכר. הוא הלך אל הכפר והביא איכרים אנטישמיים (לא שוטרים!) הם קשרו ולקחו אותם... וכך הובילו אותם אל המשטרה בברזוב. במשך כל הלילה החזיקו אותם במרתף ולמחרת ירו בהם השוטרים.
... ברחו די הרבה (מברזוב), אבל בסיכום כמעט שלא נשארו ניצולים, מכיון שהאיכרים היו מוסרים אותם תמורת קילו מלח... אחותי ברחה אל איכר אשר הושטנו לו עזרה כל השנים. הוא הושיב אותה לאכול ואת אשתו שלח להביא שוטרים.
גורשטל אשר מטלחז מספר:
לפני שהגרמנים הגיעו לאזור שלנו כבר הגיעו אלינו ידיעות על מעשיהם האכזריים של הנאצים. יהודים החלו לברוח ליערות. בשוטטם בדרכים היו אי אלה איכרים מכניסים את הנמלטים לבתיהם, תמורת תשלום, כמובן. אך לכשאזל אצל היהודים כספם גירשו אותם אל היער.
... בהתחלה היה קצת שקט. הגרמנים לעת עתה לא עשו מאומה. הם אפילו עזבו את טלחן לזמן מה, אך כשנודע לאיכרים שהגרמנים עזבו – כי אז התושבים המקומיים והאיכרים מהכפרים הסובבים זינקו אל העיירה ושדדו מכל הבא ליד. העיירה נראתה כאילו אחוזה בלהבה. סחבו מהבתים כל מה שניתן. יצר הרצח של האיכרים – מספרים אלה שראו זאת – לא ניתן לתיאור. איכרים שגרו עם היהודים בשכנות במשך שנים התנכרו עכשיו, היכו, שברו בריחים ומנעולים... כאשר מצאו ילד בעריסה – זרקו את הילד ולקחו את עריסתו.
בתוך המיעוט, היוצא מן הכלל, נמצאו הבפטיסטים [=כת נוצרית שהאמינה בייחודו של עם ישראל כבחיר אלוקים ובשליחותו עלי אדמות. בימי המלחמה סייעו ליהודים.] שרשמו דף של יושר, הגינות, אנושיות ואומץ בלתי רגיל. על אלה מדבר מרדכי זייצ'יק הפרטיזן, מלנין:
קיימת כאן תנועה חזקה של בפטיסטים המאורגנים בכת המונה חברים פעילים ומסורים רבים. פשוט לא יכולתי להבין ולהאמין, כי כאן תחת שלטון סובייטי המתקיים זה עשרים ושבע שנים (בפולסיה המזרחית – ש.ח.) ועם כל התעמולה האנטי-דתית המתנהלת כל הזמן, תימצא כת של בפטיסטים המאורגנת ומפותחת בצורה כזאת. התפלאתי עוד יותר לראות כי רוב חבריה הם צעירים ובעיקר צעירות, ועושים רושם של אנשים טובי לב, שלווים ורגועים. כולם בקיאים בתנ"ך ומוכנים לשיחה ולוויכוח שעות על שעות על נושאים תנ"כיים ועל אלוקים, משיח ודת.
דוד אפשטיין ואשתו מליובישב ברחו מהגטו ביום האקציה. הם נדדו מכפר אל כפר. באחד הלילות הם נכנסו לביתו של אוקראיני. בלי להתבלבל אמר לו האוקראיני: "אלוקים עזר לי בשולחו אליי אורחים כאלה. בעבורכם אקבל מלח מן הגרמנים". הוא מיד הוציא את גרזינו ועמד מולם. אפשטיין התעשת, קפץ אחורה והוציא מיד את אקדחו.
האיכר שנראה קודם לכן כגיבור גדול התגלה כפחדן ברגע שאיימו על חייו. חיי אחרים לא היו שווים בעיניו, אבל חייו-שלו היו יקרים לו. הוא כרע על ברכיו והחל להתחנן על חייו. אשת האיכר הביאה לאפשטיין לחם וחמאה בניסיון לרצותם. דוד ואשתו לקחו את המזון כשהיד עדיין על ההדק של הנשק הדרוך, ומיד המשיכו בדרכם.
היו יצורי אנוש ספורים שגילו אנושיות מדהימה בתוך התופת המשתוללת, וגם דוד ואשתו גילו אחד מהם כשבהמשך נדודיהם הם נקלעו לביתו של איכר טוב לב בשם מיכאל רוצביץ' שהחזיק אותם בתוך מחבוא ונתן להם מזון בכל תקופת שהותם. בדצמבר 1943 החליטו אפשטיין ואשתו להיפרד ממארחם. הם יצאו ליערות והצטרפו ליחידתו הפרטיזנית של פיודורוב.
מיכאל רוצביץ' לא היה היחיד ששכלו גבר על היצרים המשתוללים בתקופה השחורה ההיא. היהודי שמואל שולמן ואשתו שרה ברחו מגטו ליובישב לכפר אוהירינץ שבה גרו שטונדיסטים-אבנגליים ושם קיבלו הגנה מן הגרמנים ומן הפרטיזנים האנטישמיים כאחד. איכר מהכפר קיבל אותם יפה ואירח אותם בביתו.
גם בליובישב הביע כומר העיירה את דעתו בפומבי שהיהודים הם בעלי מקצוע ושאין להם שום קשר עם הקומוניסטים האתאיסטים מחד גיסא, ועם הנאצים הרצחניים מאידך גיסא, וכדאי וטוב להצילם.
היו אלה נקודות אור בתור נהר הדם החשוך ששטף את העולם בדם יהודי.
מרדכי בזדרסקי מיאנוב סיפר על פרטיזנים מקומיים שבאו לבונקרים שיהודים נמלטים שכנו בהם, והחלו להטיח:
"קומץ היהודים שבעיר יאנוב כבר הושמד ואילו אתם באתם לחיות תחת חסותנו. איננו מסכימים לכך. את הכסף והזהב מסרתם לגרמנים, אבל כאן אתם חיים על חשבוננו. לא נוכל לסבול זאת זמן רב. אם רצונכם לחיות – עליכם להשיג לעצמכם נשק".
השגת הנשק שהם הטילו על היהודים הייתה באופן שבו בכל מקרה הפרטיזנים ירוויחו: היהודים יביאו נשק או... ייהרגו.
המשימה שהוטלה עליהם הייתה לארוב לשוטרים החוזרים מהילולת חתונה באחד הכפרים ולקחת את נשקם.
"בפניכם הליכה של עשרים וחמישה קילומטרים למקום חזרתם של השוטרים. מחרתיים בבוקר נבוא הנה לראות מה פעלתם. אם תשובו ללא נשק – עדיף שלא תשובו".
הם לא היו צריכים לפרט מה יקרה במקרה כזה.
הם הפקידו בידי היהודים שני רובים לביצוע המשימה, ולתדהמתם המשימה אכן בוצעה בהצלחה. היהודים זכו למילות שבח מפי הפרטיזנים המופתעים, והרגשתם כלפי היהודים השתנתה מעט לטובה.
בר מזל
ליפא יוסלבסקי מלונינייץ ברח ממחנה העבודה הנצביץ' בתוך קבוצה של עשרים וחמישה יהודים. הם נתקלו ביחידת ה'מישקינצים'. המפקד לא הסכים לקבל את הקבוצה ליחידתו אלא בחר רק שישה אנשים וביניהם את ליפא יוסלבסקי. אלה שנתקבלו השאירו לאורך הדרך סימנים ופיתקאות לנותרים שלא נתקבלו, כדי שהשאר יוכלו ללכת בעקבותיהם וליהנות מההגנה של יחידה לוחמת. זה לא נמשך זמן רב. מיד כאשר נודע הדבר למפקד מישקה הוא גירש את ששת היהודים שקיבל.
בהמשך נדודיהם פגשו אנשי הקבוצה באוגדת 'לינקוב' ('באטיה') שחנתה ליד 'האגם האדום' בסביבות לנין. יוסלבסקי נתקבל לגדוד שמפקדו היה ז'ורקה קרטוכין והמפקד נהנה מיוסלבסקי והתנהג אליו טוב מאוד. אולי היה זה בגין כך שיוסלבסקי הצליח למלא את המשימות שהוטלו עליו והשביע את רצונו. קרטוכין היה מפקד אחראי ומסור, והדאגה לפיקודיו הייתה בראש מעייניו. מעולם לא הפקיר פצועים. ההוקרה של יוסלבסקי כאדם הגיע לביטוי כאשר מספר הרכבות שהוריד יוסלבסקי הגיע לתשע, אז המליץ עליו המפקד כמועמד להענקת 'אות לנין'.
זמן קצר לאחר מכן הצטרף יוסלבסקי ליחידת 'ברינסקי'. גם שם התנהגות המפקד אל היהודים הייתה טובה מאוד – מעיד יוסלבסקי. חיבתו של המפקד ליוסלבסקי התבטאה בין השאר גם כאשר יוסלבסקי נפצע בקרב ורצה לירות בעצמו, ברינסקי המפקד תפס אותו והזהירו: "אל תעשה שטויות!"
