59 - בטור עורפי ברובים דרוכים

בטור עורפי, ברובים דרוכים, יצאו עשרת המתנדבים. מחוץ ליער ראו בקתות בינם לבין המסילה. עקיפה שקטה סביב לבקתה הראשונה כדי לוודא שהכל בסדר, וכלב התחיל לנבוח עליהם. הכלב זכה מיד לירייה מרובה שמשתיק קול הורכב עליו. נשמע קול פקק שעם שנחלץ מבקבוק, והכלב השתתק לעולם. אחד מהם נכנס לבקתה וחזר עם איכר מפוחד, כדי שיראה את הדרך הטובה ביותר לפסי הרכבת. הוא הולך לפנים והעשרה אחריו. ליתר ביטחון כיוונו רובה אל גבו למקרה שיעשה תנועה לא נכונה, תוך כדי תזכורות חוזרות ונשנות שעליו להביא אותם למרחק של מאתיים מטרים מהמסילה. היא נראתה משם בבירור אפילו בלילה.
אבל שם ציפתה הפתעה לא נעימה: השטח משני צדי המסילה פונה מכל מכשול אפשרי. העצים נכרתו ואפילו החיטה קוצצה. לא היה שום דבר שאפשר היה להתחבא מאחוריו. עשרת המתנדבים סקרו במפח נפש את המסילה והשטח החלק שלצדדיה, וכבשו את האכזבה שניקרה בהם מול היסודיות הגרמנית הידועה לשמצה. הנאצים נפגעו כנראה מספיק מהפרטיזנים כדי לנסות להתגונן בכל דרך.
הם נשכבו על הארץ והשקיפו על המסילה כדי לראות שאפשר לעבור משם. בינתיים ראש הקבוצה חזר עם האיכר כדי להביא את שאר הפרטיזנים. במשך כל השעה עד לבוא הקבוצה עבר ליד המסילה רק משמר גרמני אחד, ברגל.
כשהגיעו כולם, נבחרו עשרה מתנדבים נוספים ויחד הם מנו עשרים איש. תפקידם היה הגנתי: לרוץ אל המסילה, להתפרס ולהתמקם בעמדות הגנה הפונות לארבע רוחות השמים, ולשמש כתצפית מפני תנועת האויב. הם אמורים ללחום אם תותקף הקבוצה, בעוד השאר חוצים את המסילה בזריזות. אחר כך יזדרזו בעקבות כולם ויתמקמו בסוף השיירה. הם המאסף.
שלום יורין הצטרף לתשעה עשר האחרים:
"זחלנו לעבר המסילה, מהר ובשקט. התחלתי לטפס על הסוללה ועזרתי לשותף שלי לשאת את המקלע הכבד ואת התחמושת שהתכוונו להציב מעברה השני של המסילה. שניים נוספים הצטרפו אלינו, וארבעתנו רצנו עם המטען שמאלה בשפיפה, נשכבנו, התמקמנו בעמדות ואז ניתן האות. כל הפרטיזנים החלו לרוץ אל המסילה ולעבר היער שמעבר לה. פקחתי את עיניי לרווחה כדי לנסות לראות בחושך הגמור, הצמדתי אוזן לפסים כדי לשמוע אם מגיעות רכבות. מצוין, הכול שקט.
האחרון בקבוצה חצה. עכשיו תורנו. קמנו במהירות כדי לרוץ אחרי כולם אבל אז מעדתי, החלקתי במורד הסוללה. הרגליים הכואבות שלי לא זכו לתשומת לב, לא היה פנאי לכך. כל רגע של התמהמהות יכול להכניס אותי לסכנת חיים. יותר מדיי זמן לא עברו פה גרמנים, ומי יודע אם האיכר לא התעשת והלך להלשין עלינו. התרוממתי וחציתי בריצה את השדה הפתוח, כשאני מביט אינסטינקטיבית מעבר לכתף לראות אם אין סכנה מאחור. הגעתי אל היער, משיג את הקודמים לי, והצטרפתי ליחידה שלי. רשרוש העצים ביער נשמע לנו כמנגינה מתוקה, והעלים היבשים שהתפצפצו מתחת רגלינו היו תופי כבוד שהריעו לנו. לא נתנו לעצמנו לנוח, ורגליי עדיין היו צריכות להמשיך לשאת אותי. אחרי המלחמה אנוח בשביל כל הריצות האלה. המשכנו בהליכה מהירה ביער כל שארית הלילה".
השכם בבוקר הגיעה הקבוצה לכפר נטוש בשטח פושצ'ה-רודניצקה. מין קרחת יער או סתם רווח של קרקע חסרת עצים בין קטע פושצ'ה למשנהו. צמחייה דלה על קרקע כהה בישרה לקיבותיהם המקרקרות על שדה תפוחי אדמה מתחת רגלם. הם חפרו באדמה, ובשמחה פנו לבשל קצת תפוחי אדמה שמצאו. הארוחה הבאה כללה תפוחי אדמה מבושלים שנאכלו במקום.
הם יצרו קשר אלחוטי עם יחידת החילוץ שיצאה עשרה ימים לפניהם, ומסרו להם את מיקום. הכפר הנטוש היה מקום נהדר, אבל חשוף מדיי לגדודי אויב שעלולים לעבור במקום. בערב באו כמה מיחידת החילוץ והובילו את כולם אל המחנה שהקימו בשבילם במעמקי הפושצ'ה.
שלום רווה נחת מהמפגש עם מכריו וגם רגליו הגיעו אל המנוחה, סוף סוף.
"רב סרן סרגיי קיבל אותנו בנאום שהילל את גבורתנו ותושייתנו. מוסיו ואני נפגשנו שוב עם מארק. חשנו אושר עצום על כך שכולנו שוב יחד, חיים וללא פגע.
אחרי שינה ומנוחה שהרווחנו בעמל רב שקדם להן, אכלנו את הארוחה המסודרת שמארק הכין לנו – הראשונה זה זמן רב. הוא הכין לנו שוק טלה, והתענגנו על המעדן.
הרגליים של מוסיו וגם רגליי-שלי היו נפוחות וכאבו מנפילות, ריצות וחבלות שונות. בילינו את הימים הבאים במנוחה, וכוחנו חזר אלינו בהדרגה".
הקבוצה הגאה במסע ההימלטות המוצלח מצאה את עצמה מהר מאוד מול מלאי המזון שהתחיל להידלדל. כמה אנשים יצאו ל'זאגאטובקה' [=מבצע רכש] שבו המטלה הייתה להחרים כמה שיותר מצרכי מזון בסיסיים לצורך האכלת הפרטיזנים, אך הם חזרו בידיים ריקות. בכפר הם נתקלו בפרטיזנים של ה'ארמיה-קריובה' [='צבא המולדת'] שנלחמו בהם. ה'ארמיה-קריובה' היה ארגון פולני לאומני שנלחם בנאצים, אבל זה לא גרם לחייליו להיות פחות אנטישמיים, ולפרטיזנים היהודיים שנלחמו עם הפרטיזנים הסובייטיים הייתה בעיה כפולה מולם: החיילים הפולניים הללו היו אנטישמים וגם אנטי-קומוניסטים. התחולל קרב קצר וכואב. אחד הפרטיזנים היהודיים נהרג ואחד נפצע.
שלום יורין החניק בקושי את הכעס האדיר שחש כלפיהם. "מה שהגרמנים לא הצליחו לעשות לנו, עשו הפרטיזנים האנטישמיים שנגד האויב שלהם נלחמנו".
בלילה הבא יצאה חוליה אחרת, ומוסיו בתוכה. גם הם עלו על מארב של ה'ארמיה-קריובה'. למרבה המזל הם הצליחו להימלט ללא נפגעים, אך חזרו בידיים ריקות ממזון. בלילה השלישי הצליחה סוף-סוף חוליה שלישית להשיג קצת אוכל לחידוש האספקה שלנו.
חלפו כמה ימים. הם המשיכו למקום אחר, שם הקימו להם מחנה ובנו בקתות מגושמות למדיי ששימשו כקורת גג מצוינת: יכלו לישון בלי שהגשם ירטיב את הישנים בלילות, ויכלו לאכול בנחת מבלי שהרוח תזרה עלים יבשים לתוך המאכלים.
שלום היה בין ההולכים לסייר מעט במקום, להכיר מה הסכנות שבו. "מצאנו בסביבה מחנות של פרטיזנים סובייטים ושמרנו מרחק מהם, ליתר ביטחון. הייתה ביניהם גם יחידת ברבה. אנשיה היו פרטיזנים יהודיים שברחו מגטו וילנה, בפיקודו של אבא קובנר. הלכנו לדבר איתם קצת, לשמוע מה עבר עליהם ומה לדעתם יהיה הסוף של המלחמה הארורה הזאת שגובה מחיר אדם כבד כל כך. מארק הכיר את מרבית החברים שם מתקופת שהותו בגטו, והיינו מבקרים אצלם בכל הזדמנות. ישבנו שם שעות והחלפנו בינינו סיפורים על הווי חיינו. אנחנו סיפרנו על הביצות הדביקות והאיכרים העוינים ומטחי היריות שכבר לא יכולנו לספור כמה מהם חלפו ליד אוזנינו, הם סיפרו על מארבים שכמעט ונלכדו בהם ועל קורת רוח כשהצליחו לזנב, ולו במעט, בצבא הנאצי. הם היו מאורגנים היטב, אך מוגבלים מאוד בנשק, ומאוימים תמיד מהיחידות המרושעות של ה'ארמיה-קריובה' שפתחו עליהם בירי לעיתים תכופות ועבדו קשה כדי לנתק את אספקת המזון שלהם.
למזלנו, ביחידה שלנו לא היו גילויי אנטישמיות, אך רב סמל פטקה, שעד כה לא ממש נתקלנו בו, התחיל להחדיר דעות קדומות ומעוותות נגד היהודים ודיבר דיבורי שנאה עזה בכל ויכוח טיפשי שהתעורר. התלוננו על כך לרב סרן סרגיי, ראש ה'ספץ גרופה', והוא, בעזרת הספרדים, שם קץ לחתרנותו של פטקה. לא נודע לנו מעולם איך עשו זאת, אך האווירה ב'גווארדיה' שוב נעשתה ידידותית".
מתוך: "פרטיזנים מספרים" / אנטולוגיה / משרד הבטחון ההוצאה לאור 2007