19 - 13 באוגוסט 1942

לאחר האקציה במיר נשארו בחיים שלושה יהודים: פסח החייט, חיה רוזובסקי הרוקחת, ובתה. את פסח רצחו הגרמנים כעבור שנה. חיה רוזובסקה שלחה לפרטיזנים תרופות וברחה אליהם מבעוד מועד, עם בתה לפרטיזנים שקיבלו אותן לשורותיהם.
הפרטיזנים באזור וולוז'ין ניהלו תעמולה בעל פה ובכתב. לפי עצתו של מאיר ברסלין, פועל דפוס ממיר, נשלחה קבוצת פרטיזנים יהודים ורוסים למינסק, והם הביאו איתם גלופות, אותיות דפוס ומכונת כתיבה. הפיקוד הפרטיזני של האזור הוציא עיתון בשם "נרודני מסטיטייל", ואת עבודת הדפוס עשה ברסלין. לאחר זמן הוצנחו חומרי דפוס ואותיות על ידי מטוס סובייטי ושוב לא היה צורך בהגנבת החומרים מהערים המקומיות.



עם השחרור יצאו הפרטיזנים של האזור למפגן גדול במינסק, ואולם לאחר המפגן גוייסו פרטיזנים צעירים רבים לחזית כדי להמשיך להילחם מול הגרמנים שהובסו בבלארוס ונשארו עדיין על אדמתה של רוסיה הסובייטית. רבים מביניהם שהצליחו להישאר בחיים עד נסיגת הגרמנים מאזורם – נפלו בקרבות שהתחוללו על אדמה זרה להם, בין שתי צבאות הזרים להם ורוצים להורגם.


פניה הורוביץ-ליכטנשטיין שהסתתרה בבונקר חיה עם מחשבה אחת: למצוא פרטיזנים, להצטרף אליהם ולנקום. לנקום על טבח אביה, אמה וכל משפחתה. עם אחיה יעקב ועם שני חברים נוספים הצטרפה לגדוד 'צ'קלוב' שפעל באזור מינסק.
מהר מאוד התווספה לה סיבה לנקמה נוספת: אחיה יעקב נפל בקרב.

לצערם של הגרמנים תאבי הרצח, הם לא הצליחו להרוג מספיק מהר את כל היהודים. גטו רובז'ביץ' לא התרוקן בבת אחת.
ב-8 במאי 1942 מאתיים צעירים גורשו מהגטו לאיביינייץ, נַבַהְרַדַק ודבורץ.
ב-16 במאי 1942 היה גירוש נוסף לאיביינייץ ודבורץ.
רק ב-8 ביוני 1942 – חוסל גטו רובז'ביץ' לחלוטין.
בפנקס הנאצי סומן מקום נוסף כ'יודן-ריין', נקי מיהודים.


"מיד כשאנחנו מסיימים את ההתקפה על העיירה נליבוקי יש לחצות את החזית – לעורף הרוסי", קיבלה יחידת 'ניקיטין' פקודה מהפיקוד הפרטיזני.
בדרכה אל החזית ניהלה יחידת 'ניקיטין' קרב מול שלושים שוטרים ששהו על יד תחנת אולכנוביץ' וחיסלה אותם. הפרטיזנים בקושי הצליחו לנשום לרווחה וכבר התגלו מרחוב משאיות מתנודדות מרוב מטען שהיה בהן. הקרב השני לאותו יום התחולל מול השיירה הגרמנית שהובילה מזון וציוד. גם שיירה זו חוסלה, אבל לא לגמרי. חייל אחד בלבד הושאר בחיים בידי המפקד הפרטיזני ונשלח בחזרה לבסיסו כדי שיספר על מעשי הפרטיזנים ועל מלחמתם העיקשת באוזני הגרמנים.
בטורופץ חצתה היחידה את החזית – מזרחה.

אוגוסט 1942.
יעקב רזניק מיאנוב ברח מהגטו ליער קריטישין. הקיצוב במזון הורגש אצלו היטב בקרקורי בטנו הריקה, 'אבל לפחות חיי מוגנים בהרבה יותר מאשר בגטו', היה בטוח. הוא התבדה. ליער זה הגיעה כעבור מספר שעות קבוצה מאורגנת ממוסקבה שאספה את כל הקבוצות הקטנות שפעלו בסביבה וארגנה פלוגה של תשעים איש ובראשה הקומיסר קונקוב. פלוגה זו הייתה גרעינה של הבריגדה על שם מולוטוב, והיו בה שבעה יהודים. חלף זמן וראשי הבריגדה לא רצו לקבל אליהם יהודים נוספים. רזניק מצא את עצמו כיהודי בודד מתוך שבעה יהודים בפלוגה, בעוד שאר אחיו היהודים התחילו להתארגן כקבוצות יהודיות עצמאיות.
ההתנהלות של קבוצות אלה מצד פרטיזנים לא-יהודים הייתה מחפירה. בלי למצמץ היו הפרטיזנים מפרקים את אנשי הקבוצות היהודיות מנשקם ומשאירים אותם חסרי הגנה מול אויביהם הרבים. לפעמים הפרטיזנים אפילו לא היו מאפשרים ליהודים את צלו של הספק, שמא יצליחו להינצל בלי נשק, והיו הורגים את היהודים מיד עם שדידת נשקם.
יהודי יאנוב, למשל, השיגו נשק נוסף והתארגנו כפלוגה פרטיזנית. מאמצים רבים וקשים השקיעו כדי להצליח להילחם היטב באויב הגרמני.
"דרוך את נשקך!"
"אש!"
"מצוין, קלעת!"
אבל הם שכחו מהאויב המסוכן יותר – הפרטיזנים שאינם יהודים.
עוד היהודים עסוקים באימונים בנשק שהשיגו בחירוף נפש מהכפריים שגרו בסביבה וממה שהצליחו להביא איתם בזמן בריחתם מהגטו – ופרטיזנים סובייטים באו. בלי להסמיק הם לקחו ארבעה בחורים יהודים נושאי נשק וצירפו אותם לפלוגתם. את השאר עזבו לנפשם, למרבה מזלם של הנשארים, על אף מנהגם של פרטיזנים אלה להרוג ביהודים בכל הזדמנות שנפלה לידיהם.
"נשארו בחיים רק אלה שהסתתרו מפני פרטיזנים אלה", היה משפט המפתח בעדותו של יעקב רזניק לאחר המלחמה.

כיתת פרטיזנים מבריגדת "מולוטוב" פגשה עשרים ואחד יהודים פינסקאים שביקשו להצטרף אליהם. ונקה קונופט, מפקד הכיתה שכונה ונקה מוריאק, לקח מהיהודים את הנשק שהיה ברשותם: רובה אחד, שני אקדחים, ו... הנשק רב העוצמה בזמני שלום כבזמני מלחמה: כסף וזהב ושטרות כסף. נפשם של היהודים הפינסקאים ניצלה לעת עתה, כי ונקה מוריאק שילח אותם לנפשם והסתפק בשלל.
"שמעת על כך?" נשאל יעקב רזניק בשנים שלאחר המלחמה.
"כן, ידעתי", אישר את הידיעה על שוד קבוע ורצח שיטתי של יהודים בידי אנשי בריגדת 'מולוטוב'. "לא יכולנו לעזור, נאלצנו לשתוק. פחדנו שמא יהיה גם סופנו כזה".

2 באוגוסט 1942.
הפרטיזנים ערכו התקפה על קוסוב-פולסקי. את הצעירים היהודים מהגטו לקחו הפרטיזנים איתם ואת הזקנים והנשים השאירו לנפשם, חשופים לכל מרצח מזדמן.
קבוצת הפרטיזנים בראשותם של סטרייר ודרוג מקאמין קושירסק נפגשו עם קבוצת שבויים סובייטים שנמלטו מהשבי הגרמני והחליטו להתאחד. וסקה, מפקדם של השבויים הרוסים – לא הסתיר את שנאתו ליהודים.
הרוסים האשימו את היהודים כאילו בגללם נרצח פרטיזן רוסי. אם נרצח הפרטיזן הרוסי או רק עבר לגדוד אחר – אין זה משנה. הרוסים כיתרו את היהודים במחנה ותבעו מהם את נשקם. שניים ניצלו מגורל אכזר זה של הישארות בידיים ריקות ביער: מוטל סטרייר שהסתלק בעוד מועד עם אקדחו בידו, ודב דרוג שהתנגד לרוסים סירב למסור את נשקו, והצליח לברוח מהם ולחמוק מן המחנה עם חברו. כשלבם יוצא אל חבריהם, הצטרפו השניים לקבוצת צנחנים לא הרחק משם.

פראדל גולדשטיין-קויפלר מספרת:
"בחודשים הראשונים היו הפרטיזנים מפוזרים בכנופיות והם הרגו הרבה יהודים. פעם עבדתי עם האיכר בגינתו והנה הופיעו הפרטיזנים מיחידת 'סובורוב' והם השגיחו בי שאני עובדת. האיכר שלי רמז לי מיד שאברח. נסתי ממקומי בדרכים עקיפות... קפצתי לבור ריק של תפוחי אדמה".
פראדל הייתה בת מזל, אבל יהודים רבים שמסרו למשמרת את מיטב רכושם לשכניהם ולמכריהם האיכרים – נבגדו בצורה השפלה ביותר.
האיכרים היו מובילים את הפרטיזנים הרוסים אל הז'מלנקות [=מחפורות] של היהודים כדי שירצחו את היהודים וכך ייפטרו מבעלי הפקדונות שהפקידו אצלם את רכושם, ויתעשרו בלי מאמץ.
במצב עניינים זה, לא פלא שכשמשה קופרשמידט נתקל בשוטר אוקראיני רצחני שדרך מולו את נשקו, מיהר משה לירות באוקראיני ולקח את נשקו ומעילו מתוך שמחה על כך שהצליח להינצל. השמחה נמשכה זמן קצר מאוד. הפרטיזנים הרוסים תפסו את קופרשמידט ורצחו אותו. כאשר נודע הדבר ליהודים בסביבה הם מיהרו לברוח לעומקו של היער. אף פעם אי אפשר לדעת עד כמה תתרחב הנקמה הרוסית על העזתו של יהודי אחד להרוג אוקראיני.

אנטישמיות לשמה
ביחידת 'מיסיורה' עסקו נערות ונשים יהודיות בבישול, כביסה, טיפול בפצועים וכל מלאכה דומה. הנשים והנערות הללו היו בין ראשוני הפרטיזנים שהצטרפו לפלוגה. החיים היו נוחים, יחסית לתנאים האיומים שהשתוללו מחוץ ליחידה, ואולם לאחר שמונה ראש מטה חדש והופיע גם קומיסר חדש – החלו לנשב רוחות זרות ביחידה. רוחות ושמן אנטישמיות.

מספר אלכס אבוגוב, מהלוחמים הבולטים ביחידה:
יום אחד יצאה פקודה מראשי המטה והקומיסר להרחיק מהפלוגה את כל הנשים והנערות היהודיות תוך עשרים וארבע שעות. הלכתי למטה וניסיתי להוכיח להם שהפקודה אינה הגיונית או מוצדקת: עבודת הנשים היהודיות יש בה תועלת רבה, הן מטפלות בפצועים, ועל כן אין רשות לשום איש לגרשן מפלוגת הפרטיזנים ולדון אותן על ידי כך למוות פטוח. לצערי נוכחתי לדעת, שנימוקי אינם עושים כל רושם. הודעתי, איפוא, שגם אני עוזב את הפלוגה. השמועה על כך התפשטה מיד בקרב הפרטיזנים. הסיירים שלי וכמה פרטיזנים הצטרפו אלי. בסך הכל התרכזו סביבי עשרים ושבעה אנשים, כולל הנשים והנערות. בלילה עזבנו את הפלוגה. היינו מזוינים ברובים... להישאר באותו מקום היה מסוכן ולכן עזבנו את היער ונדדנו למקום הפלוגה של ה'דוד פטיה' (ברינסקי).

אליהו ציקליק ברח מלנין והגיע לגדוד 'איוואנוב'. הוא הצטיין בכל מה שהטילו עליו, ועם זאת בעת המצור הגרמני על המחנה הפרטיזני – סירב המפקד להתיר לו לסגת עם הפרטיזנים בגלל גילו – חמישים וחמש שנה. אליהו רצה לחיות, לכן התעקש ותבע שיצרפו אותו. המפקד איוואנוב לא היסס. הנוחות שלו הכריעה, וגם החשש שמא לא יצליח להימלט עם פיקודיו הצעירים בגלל יהודי מבוגר אחד. המפקד ירה באליהו למוות.

מרדכי זייצ'יק מלנין ברח ממחנה העבודה הנצביץ' ומצבו היה טוב יותר מאליהו. לאחר תלאות רבות הוא התקבל ליחידת 'גולאייב' שבמזרח פולסיה, והאווירה כלפי היהודים ביחידה זו הייתה די טובה. פרט להלצות קלות על חשבון היהודים הם לא הופלו לרעה בגלל יהדותם.

יהושע גורביץ' מפינסק יצא עם עשרים יהודים מלבדו כדי לחפש פרטיזנים, בתקווה שככה אפשר יהיה לחיות טוב יותר עד סיום המלחמה המיוחל. מצבם נראה שפיר בתחילה, הם פגשו ארבעה פרטיזנים שקידמו את פניהם יפה, אך כעבור מספר שעות התהפך המצב כשהופיעה מחלקה שמנתה כעשרים פרשים – פרטיזנים רוסיים. אלה האחרונים כיתרו את היהודים ולקחו מהם את הכל: רובים, נאגאן [=סוג אקדח רוסי], כסף וחפצי ערך.

זאב שטופר (שפיר) מויסוצק נדד הרבה ביער עד שהצטרף לפרטיזנים שהסכימו לנוכחותו בפלוגתם. הוא היה בר המזל היחיד שהצליח להתקבל אליהם למרות יהדותו. הוא מספר:
הייתי היהודי היחיד בפלוגה ולא הרגשתי כל אפליה. הייתי שווה בין שווים לגבי כל דבר! יתכן כי יש לזקוף זאת דווקא לעובדת היותי יהודי יחיד. עקרון אי קבלת יהודים בעינו עמד. נתקלנו ביערות ביהודים מתחבאים שרצו להצטרף ונתקלו בסירוב מוחלט.

נובמבר 1942.
לבונקר של מרדכי בזדרסקי וחבריו הגיעה קבוצה של צנחנים סובייטים חמושים היטב וביניהם שפסל ברזובסקי וסשקה ברקוביץ' מקיוב, והם הציעו לצעירים היהודים להצטרף ליחידה הלוחמת. קבוצת בזדרסקי מנתה חמישה עשר איש אבל ברשותם היה רובה אחד בלבד. למרות זאת הם התקבלו לגדוד 'מולוטוב' שפעל באזור יאנוב. מספר הפרטיזנים בגדוד גדל והם התפצלו לשני גדודים. מספרם הלך וגדל עוד, עד שנהיו כמה גדודים והגדודי הראשוני הפך לבריגדה.
עם גדילת מספר הפרטיזנים גם הושלט סדר ביניהם והבריגדה התמסדה. לפי צו המטה הפרטיזני נאסרה השוטטות ביערות, על כולם לפעול אך ורק בתחומי המחנה ורק לפי פקודה. כל הקבוצות היהודיות של הצעירים הצטרפו לבריגדה שקיבלה אותם בסבר פנים יפות. בין המצטרפים הייתה גם קבוצת יהודים שמנתה ארבעים איש מאזור בריסק.