מבוא

קצת גאוגרפיה ודמוגרפיה
לבלארוס נוף מסוגנן בגבעות והיא ארץ מישורית ברובה. חבל דזרזי'נסקי הוא האזור ההררי היחיד במדינה, ופסגתו 356 מטר. לבלארוס אין גישה לים, אבל יש לה יערות רבים ורחבי ידיים שהצילו את חייהם של רבים בזמן מלחמת העולם השנייה, כשנלחמו בין עציהם. שטחים רבים בדרומה של המדינה הם ביצות או ביצות לשעבר שיובשו במהלך השנים. הביצות הטובעניות הללו היו ברכה עצומה בשנים 1940-1944, הן שימשו כחיץ טבעי שהקשה על הגרמנים לרדוף אחר היהודים תושבי המקום. יערות העד העבותים של בלארוס קרויים פושצ'ה כשמדובר על יער אחד, או פושצ'ות כשעוסקים ברצף של יערות. פושצ'ות אלה עם הביצות הנרחבות היו המלאך הגואל של יהודי בלארוס שבוססו בביצות, הסתתרו בין העצים, לחמו את מלחמת חייהם ובעיקר – נאבקו כדי לשרוד.
אקלימה של בלארוס יבשתי למדיי ולכן בחורף הטמפרטורה הממוצעת בה היא מינוס שש מעלות צלזיוס ובקיץ שמונה עשרה מעלות צלזיוס.
המדינה אינה ענייה במים: מקווי המים של המדינה הם עשרים ואחד אלף נהרות ונחלים המשמשים כמפצלים טבעיים בין הכפרים והישובים. החשובים שבין הנהרות הם נהר הדנייפר ונהר הנימַן הנקרא גם נמונאס.


קצת היסטוריה
בלארוס שכונתה בעבר גם בשם 'רוסיה הלבנה' לא זכתה לכבוד רב משכנותיה שחמדו את שטחה. במהלך מלחמת העולם הראשונה השתנו בעליה מספר פעמים ובסיום המלחמה התחלקה בלארוס בין רוסיה לפולין. העיר מינסק, למשל, נפלה בחלקה של רוסיה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התקיימה בעיר מינסק הקהילה היהודית הגדולה ביותר בבלארוס.
לפני מלחמת העולם השנייה רוב האוכלוסייה בערים הייתה מורכבת מיהודים ופולנים, ואילו בני העם הבלארוסי התגוררו בעיקר באזורים הכפריים. רוב היהודים הושמדו במהלך מלחמת העולם השנייה. הפולנים התפלגו לשני סוגים: לבנים ואדומים. הפולנים הלבנים היו הפולנים שהתנגדו לפולנים האדומים ול'אדומים' בכלל, הלוא הם הקומוניסטים, וכמו תמיד במהלך ההיסטוריה, הסובלים הראשיים מהחיכוכים הללו היו היהודים שנחשדו בעיני שני הצדדים ונטבחו בידי האדומים והלבנים גם יחד.
לפני מלחמת העולם השנייה חיו בבלארוס כשבע מאות וחמישים אלף יהודים, מרביתם בחלקה המערבי, שעד 1939 היה תחת שלטון פולין. בלארוס נכבשה בידי גרמניה הנאצית בשנת 1941 וחלק מן היהודים הצליחו להימלט מזרחה (בעיקר מהחלק המזרחי שהותקף מאוחר יותר), בעוד אלו שנשארו – נרצחו, ברובם.
מלחמת העולם השנייה הגדילה את הקהילה היהודית בעיר במהירות, למרבה הפרדוקס. פליטים רבים שנסו מזרחה מאימת הנאצים התיישבו במינסק והקהילה היהודית כמעט והכפילה את גודלה, ובשנת 1940 נמנו בעיר כשמונים אלף יהודים.




יוני 1941.
גרמניה פלשה לשטחי רוסיה, והעיר מינסק נכבשה. מאותו יום הריגת קבוצות יהודים ברחובה של עיר הפך לחלק משגרת היום האיומה. לאחר מכן הוכרחו היהודים לעבור להתגורר, או שמא מוטב לומר: להידחק, בשטח גטו מינסק. נוסף על יהודי מינסק דחסו הנאצים אל הגטו גם יהודים מסלוצק, אוזדה וערים נוספות, כך צופפו יחד בגטו כמאה אלף נפשות בלי מינימום של תנאי מגורים, בלי אפשרויות פרנסה ובלי מזון.
כחודש לאחר הקמת הגטו הוציאו הנאצים להורג כחמשת אלפים יהודים, ואילו על שאר היהודים הם הטילו קנסות כספיים, חובת נשיאת טלאי צהוב ועמידה במסדרים שבהם נהרגו יהודים ללא הבחנה.

תחילת נובמבר 1941.
הנאצים ערכו אקציה ברחובות הגטו וחטפו כשנים עשר אלף יהודים שהועברו לעיר טוצ'ינקה הסמוכה למינסק. בדם קר הם נרצחו בה. זמן קצר לאחר האקציה הראשונה נערכה אקציה נוספת שבה נרצחו שבעת אלפים יהודים נוספים.
הרציחות הללו הציתו מהר מאוד רגשי נקם טבעיים מול האכזריות הברברית של השחיטות ההמוניות. האקציות הגרמניות עוררו בגטו פעילות של מחתרת יהודית שהחלה לפעול נגד הנאצים. החוצפה הגרמנית והביטחון בכך שהריגת יהודים הם חלק לגיטימי מסדר היום, גרמה לכך שזמן מה לאחר שתי האקציות דרשו הגרמנים מהיודנראט [=המשטרה היהודית] כי יסגירו לידיהם חמשת אלפים יהודים, למטרת סיום חייהם, כמובן. אך המחתרת היהודית מנעה את מילוי הפקודה, למרבה זעמם של הגרמנים. הנאצים בכעסם תפסו ברחובות הגטו חמשת אלפים יהודים מכל הבא ליד, ביניהם גם ילדים קטנים ונשים, ולמרבה הצער חמשת אלפי היהודים הללו נרצחו מיד. הגרמנים לא הסתפקו חלילה בהריגות סתמיות, היו גם רציחות של אנשים מתוכננים ומסומנים מראש. מאות חברי המחתרת, למשל, החלו להרגיש שהם נרדפים על ידי הנאצים. ההרגשה הזאת הובילה מהר מאוד למעשה: בריחה אל היערות הסמוכים למינסק. משם, בחסות העצים המגוננים והסבוכים, הקימו היהודים יחידות פרטיזנים שלחמו בנאצים והסבו להם נזקים כבדים.
על פרטיזנים אלה ועל עלילותיהם יסופר בדפי הספר שלפניכם.



בעוד הפרטיזנים מנסים לשרוד ביערות וגם להשיג נשק כדי ללחום באויביהם, דהרו הגרמנים אל יישום ה'פתרון הסופי'. בקיץ של שנת 1943 החלו השילוחים ממינסק אל מחנה ההשמדה סוֹבִּיבּוֹר. עשרות אלפי יהודים נשלחו להריגה במחנה סוביבור ואחרים נרצחו ברחובות העיר ובמקומות נוספים שהובלו אליהם בעל כורחם. סוביבור היה סיוע נוסע למסע ההרג השיטתי, אבל הוא לא היה מספיק לתיאבון הרצח העצום של הגרמנים. היסודיות הגרמנית הוכיחה את עצמה על יהודי בלארוס: במהלך מלחמת העולם השנייה נרצחו כמעט כל יהודי מינסק.
הם לא היו לבד. את אסונם חלקו עם יהודים מערים נוספות בבלארוס שנכלאו עימם בגטו מינסק. בודדים שרדו מאותם מאה אלף יהודים שנכלאו בגטו מינסק ועלו בסערה השמימה, האלוקים יקום דמם.
עד למלחמת העולם הראשונה הייתה בבלארוס אוכלוסייה יהודית גדולה ובעלת תרבות מפוארת. הקהילות הגדולות היו במינסק, הרודנה, פינסק, הומל, מוהילב וויטבסק. בערים אלה היוו היהודים אחוז גדול מכלל האוכלוסייה. לפי מרשם האוכלוסין משנת 1897 היו היהודים חמישים ואחד אחוז(!) מתושבי מינסק. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו היהודים אחוזים בודדים מהאוכלוסיה.
בלארוס הייתה ערש התרבות היהודית-הליטאית. ישיבות מפורסמות היו בתחומה והגדולה ביניהן הייתה וולוז'ין, "אם הישיבות". גם ישיבות מיר, גרודנה, קמניץ, קלצק וסלוצק הן בעלות שמות ידועים עד ימינו אנו כשמקור שמָן של הישיבות הוא בעיר היווסדותן בבלארוס.
גם העיר בריסק שהייתה מרכז רוחני יהודי מפואר ועתיק יומין, ורבים מגדולי עמנו צמחו בה – שייכת לבלארוס. אפשר לציין גם את יהודי וילנה כחלק מהמרקם התרבותי והדמוגרפי של יהדות ליטא-פולין-בלארוס. בקרב היהודים החרדים נשמרת עד עצם היום הזה ההגדרה של 'יהודים ליטאים' שמבחינה היסטורית חלה על כל יהודי בלארוס.
מנגד, היה בבלארוס גם גרעין של השכלה כללית שהבולט בחבריה היה חיים נחמן ביאליק, נוסף על אישים ציוניים בולטים ילידי בלארוס: חיים ויצמן, מנחם בגין, שמעון פרס, יצחק שמיר, זלמן שזר, ברל כצנלסון, דוד רמז, אברהם קריניצי, מנחם מנדל אוסישקין, אב"א אחימאיר, יצחק טבנקין, קדיש לוז, אליעזר קפלן, חיים משה שפירא, אליעזר בן יהודה, הצייר היהודי המפורסם מארק שאגאל, הזמרים הישראליים יבגני שפובלוב וארקדי דוכין ועוד רבים אחרים. מן הסתם היה בה, בבלארוס, משהו מיוחד, כי מגוון האישים היהודיים המפורסמים שצמחו בה הוא רחב מאוד.
בלארוס הייתה האזור הסובייטי שנפגע הקשה ביותר מהכיבוש הנאצי. כרבע מתושביה, יהודים ולא יהודים, נספו. עיי חורבות נשארו מבלארוס בסיום המלחמה והיא נזקקה לשיקום ממושך.
לאחר מלחמת העולם השנייה שבו הרוסים לשלוט במינסק והנהיגו בה שלטון קומוניסטי שעקר כל סממן יהודי מהעיר: בית הכנסת הגדול של העיר הפך לתיאטרון ובית הקברות היהודי נהרס ותחתיו נבנה אצטדיון.
לאחר המלחמה חזרו חלק מן הניצולים לבלארוס, אבל לאחר משפט הרופאים בשנת 1953, רוב הפעילות היהודית התפוגגה והשלטונות הסובייטים עודדו יהודים רבים לעזוב את בלארוס ואוקראינה ולהתיישב בעומק רוסיה כדי לפתח אותה מבחינה כלכלית.
בשנות התשעים של המאה העשרים החיים היהודיים שוב התעוררו. הוקמו בתי ספר במקומות שונים, והרבנים חזרו לעמוד בראש הקהילות. לפני תחילת העלייה גדולה של שנות התשעים היו בבלארוס מאה ושנים עשר אלף יהודים. בין השנים 1990-2004 עלו לישראל כשבעים אלף עולים מבלארוס, ולמרות העלייה הגדולה הזאת, אפשר לסכם בשנת 2010 שהקהילות היהודיות קמו מחדש בבלארוס ושוב ניכרת בהן תנופת ההתפתחות היהודית.
זו הנקמה הטובה ביותר לשונאינו שהצליחו להכחיד את רוב יהודי בלארוס, אבל צאצאיהם של המיעוט ששרד – ממשיכים לנפנף בגאווה ביהדותם, בתוך בלארוס.




במקום הקדמה קצרה
מיהו פרטיזן?!
מי שהבריח כיכר לחם, זייף תעודה, העביר הוראות מגטו לגטו – גילה התנגדות למשטר הנאצי. בעצם: כל מי שעזר לחיי יהודים להמשיך ולהתקיים.
יהודי –
שברח מהגטו ליער ונורה בדרך,
שדפק בחלונו של איכר, ביקש מעט מזון ונשק ושילם בחייו,
שהולשן בקניית נשק, או שהוסגר על ידי מארחו,
שחבר לקבוצת יהודים משוטטת, מעוטת נשק, כשאף יחידה פרטיזנית לא הסכימה לקבלו,
שחי כחיה נרדפת במאורה במעמקי יער עם גזיר עץ דמוי אקדח,
שנדד באין מושיע, נפצע מכדור אויב ומת באלמוניותו מפצעיו,
שנרדף על ידי כל מי שיש לו יד ורגל, וביניהם פרטיזנים "אחים לנשק", שונאי ישראל ורוצחים,
שעזב יחידה פרטיזנית ונצמד לבני משפחתו כדי לעשות להצלתם,
שחבר למחנה משפחתי יהודי בלחימה ובהצלה,
– הוא פרטיזן!