4 - מהמסתור לשליטה הגלויה

הניצחון הגדול של הצבא האדום על יד סטלינגרד רומם את רוח הפרטיזנים. התחושה שהניצחון בוא יבוא בקרוב כבשה את לב הפרטיזנים ולב האוכלוסייה האזרחית, והקשר ביניהם שופר.
יחידות פרטיזניות החלו להפגין שליטה בשטחים כפריים רבים, ואף הופיעו בהם לאור היום. היו מקרים שמפקדים פרטיזניים הופיעו בנאומים לאור היום, בכנסיות הכפרים בימי ראשון בשבוע, וזכו לאהדה רבה מצד האוכלוסייה. יחסם של הפרטיזנים לנמלטים היהודים מהגטאות נעשה גמיש יותר ומקבל יותר. הגלגל התהפך. עכשיו היו אלה הגרמנים שישבו מבוצרים בתוך עיירות וערים מחשש להתקפות פתע של הפרטיזנים.
השטחים הכבושים נחלקו לשלושה אזורים:
1. אזורים בשליטה גרמנית
2. אזורים בשליטה גרמנית ופיקוח פרטיזני
3. אזורים בשליטה פרטיזנית
בשלב זה היו כשישים אחוז משטחי בלארוס תחת שלטון הפרטיזנים. אז גם הוקמו המחנות המשפחתיים הלא-יהודיים.

הרציחות ההמוניות בגטאות בלארוס המערבית התרחשו בחלקן בשלב הראשון ובחלקן על קו התפר בין שני השלבים, כך שרק מיעוטם של הנמלטים מהגטאות יכלו להיעזר לפעמים בגמישותם של הפרטיזנים, ובמיוחד – של המפקדים הפרטיזניים הלא-יהודיים. סוף כל סוף לא הצמיחה המלחמה אהבה מיוחדת ליהודי המצוי שכולם הפכוהו לבשר תותחים.

טקטיקה פרטיזנית
הדבר העיקרי ברשות הפרטיזן היה הנשק. עם קבלתו – התחוללה תמורת פלא בהתנהגותו. דומה כי לא רק אמצעי מגן והתקפה ניתן לו כי אם כלי ששינה אותו, את ראייתו בסובב אותו, כלי שאפשר לו לנשום נשימה אחרת: מתחושה אפסית של לא-כלום – לשליטה בעניינים. עם הכלי ביד נדמה היה לו שהכול שלו, ואין דבר שלא יכבוש בעזרתו. רק אתמול הוא דרך בשדות, בכפרים, רכון וחרד לכל אבחה ואוושה ומפחד מאור השמש, וכבר היום בצאתו מהיער ברכיבה או ברגל כשהנשק תלוי על צווארו, הוא התהלך כאדון הארץ והחיים.

עם הזמן התגבשה הטקטיקה הפרטיזנית שהפכה לטבע שני לכל איש ביער:
 "העץ וחשכת הלילה – בני בריתך הנאמנים ביותר".
 "החורף – ידידך: יומו קצר ולילו ארוך".
 "מן הכיתור עליך לצאת בכל המהירות, שאם לא כן – לא תצא כלל".
 "היה תמיד בעורפו של האויב והחזק אותו באשליה מתמדת שהוא רודף אחריך".
 "עיקר כוחך בהפתעה".

לוחמה פרטיזנית דומה לכדורון של כספית, המשתבר לרסיסים ומסוגל להתגבש על נקלה שוב ושוב על ידי איחודם מחדש של רסיסיו. קבוצה פרטיזנית בכל מספר שהוא חייבת ומסוגלת להילחם, ואפילו כשהפרטיזן הוא לבדו.
הפרטיזנים מצאו שיטות להאדיר את שמם בעיני האוכלוסייה. כאשר רצו להטיל את פחדם על כפר עוין היו נכנסים בלילה עשרה או חמישה עשר איש בתוך חמש-שש עגלות, עושים סיבובי סרק בתוך הכפר, ומקימים רעש גדול תוך כדי שהותם ולפני צאתם ממנו. למחרת היה הכפר כולו משיח על "300 פרטיזנים חמושים שעברו את הכפר בכיוון תחנת המשטרה הגרמנית".
הייתה שיטה נוספת: קבוצה פרטיזנית נכנסת בלילה לכפר. מעירים איכר משנתו ובנוכחותו מוציא המפקד הוראות לשאר: "מקלע אחד להעמיד בכניסה לכפר, מקלע נוסף – בעברו האחר, ומרגמה – מעל גבעת בית העלמין ממול". למעשה עוד לא היו אפילו רובים לכולם, אולם למחרת בכפר דיברו על "כוח פרטיזני חמוש במקלעים, מרגמות ותותחים".
האגדה הוסיפה לפרטיזנים את הכוח הממשי שחסר להם ואף מעבר לו, ככל שהדמיון מסוגל ליצור.
הניידות היא אם הטקטיקה הפרטיזנית ועמדה לעזרתם. "פגע וברח" הוא אחד מעקרונותיהם החשובים של הפרטיזים, אחד ממגיניהם הגדולים. תכסיסי עורמה ושיטות פיקחיות, תחבולות מחוכמים ודומיהם היו האמצעי לשרוד. היוזמה הייתה צריכה להיות תמיד בידי הפרטיזנים, כי אין נכנסים לקרב הגנה. ואם, בלית בררה, נכנסים – יש להחזיק בקרב עד שקיעת החמה, ואז בחסותו של הלילה – לנתק מגע מהאויב.

משוטטות להתקפה
אוגדתו של בוז'נקו (שקיבל את הכינוי 'קפוסטה') קיבלה פקודה להפוך לאזורים פרטיזניים את גלילות גרודנה וביאליסטוק שהוכללו על ידי הגרמנים בגבולות הרייך. בנובמבר 1943 יצאה האוגדה לדרך. קולות שקשוק המים וטיפות שניתזו והרטיבו את השיירה היו חלק בלתי נפרד מחציית נהר הניימן. המסע שבו נעה האוגדה לאורך כביש לידה-גרודנה לאור היום עם כל הכבודה: עגלות, נשק כבד, תחמושת והאנשים שעליה – הייתה ניצחון צרוף. פה ושם גם נפלטו צרורות מתתי המקלעים של הפרטיזנים כשהתקיפו חילות מצב בדרכם. עוד כמה גרמנים הפסיקו את מסכת חייהם רצופת הרוע.
אבל לא תמיד הייתה ההצלחה לצדם.
יחידות גרמניות שהיו בדרכן לחזית התקיפו את האוגדה בירי כבד, ואז עזבו הפרטיזנים את העגלות ונסוגו לפושצ'ה הליפיצ'יאנית. ההתקפות הללו לא הרתיעו את הפרטיזנים. עד אפריל 1944 העביר בוז'נקו את אוגדתו בקבוצות קטנות דרך ביצות ויערות, פיזר אותן באזורי היעד שלהן והצליח במשימתו. הם הגיעו בשלום.
התכסיסים והתחבולות היו חלק בלתי נפרד מסדר היום, חלק שצבע בחיוכים את תמונת הירי וההרג שהם היו חלק בלתי נפרד ממנה. 'בית המרחץ לשעה ארבע', למשל, היה תכסיס נחמד ואהוב על הפרטיזנים:
פלוגה מגדוד אורדזניקידזה חדרה לכפר וסילביץ'. הפרטיזנים התחזו לשתויים שאינם יודעים מימינם ומשמאלם והזמינו אצל ראש הכפר הכנת מים חמים בבית המרחץ לשעה ארבע אחר הצהריים. ממש כפי שצפו הפרטיזנים, משתף פעולה עם הגרמנים יצא לכפר הסמוך והודיע להם על מבצע תפיסה רחב כשכל הפרטיזנים אמורים להיות מרוכזים בשעה ארבע.
חמש דקות לארבע.
הדרך לבית המרחץ הייתה רצופה בעצים עבותים שגוננו על הפרטיזנים שהתחבאו ביניהם. שבע מכוניות מלאות גרמנים ושוטרים בלארוסים דהרו בדממה כדי להצליח סוף סוף לתפוס את הפרטיזנים על חם. דלתות המכוניות נפתחו בבת אחת וקבוצת הגרמנים והבלארוסים התייצבה בסדר גרמני אופייני מול דלת בית המרחץ. אש קטלנית ניתכה עליהם בבת אחת מכיוון העצים. אש קטלנית ומדויקת. המארב הפרטיזני השמיד חמישים חיילים גרמנים עם מפקדם וגם שוטרים בלארוסים שהצטרפו אליהם. מבצע נוסף הסתיים בהצלחה.
לילות החורף הארוכים היו יתרון גדול לפרטיזנים. בלילות כאלה אפשר להספיק לצאת למרחקים, למקש מסילה, לערוך פעולה כלכלית (כינוי מכובס לגנבת מזון כדי שיהיה מה לאכול ביער), ולחזור לקצה היער בטרם יפציע השחר.
לילות החורף היו כר פורה כל כך לפרטיזנים, עד שהגרמנים נאלצו להפסיק את תנועת הרכבות בלילות, באזורים מסוימים.

ביטוח מפני הפתעות בלתי צפויות
השמירה על הבסיס הפרטיזני הבטיחה זהירות מהתנפלות פתע של האויב. היו בה שלושה מרכיבים:
1. שמירה נקודתית במרחק של כמה מטרים מהבסיס וגם מספר שומרים בתוך הבסיס עצמו.
2. שמירה ליד צירי התנועה במרחק של חמישה עד שבעה ק"מ מהבסיס.
3. שמירה סיורית-היקפית של קבוצת סיירים רוכבים שהיו נעים מנקודת שמירה אחת לשנייה כדי לאסוף מידע על המתרחש.
נוסף לשמירה הפעילה, הייתה בכל יום נבחרת סיסמה בידי המטה. רק ידיעת הסיסמה אפשרה להיכנס לבסיס.
היחידה הפרטיזנית גם נעזרה בקשרים שפיתחה עם אנשי אמון בכפרים שהיו מעבירים על ידי הסיירת ידיעות על תנועות צבא גרמני באזור או על כל סכנה אחרת. באזורים מסוימים קראו להם 'לגלשצ'יקים'.
לפעמים היו הגרמנים חודרים לאזור היערות כדי לצוד את הפרטיזנים ולהשמיד אותם, אולם הפרטיזנים לא נגררו להתקפת פנים אל פנים. הם ידעו את מגבלותיהם בתחמושת. 'הסבלנות תנצח', היו משננים באומץ ומתחבאים טוב יותר. המציאות הוכיחה את חכמת הטקטיקה שלהם: הם יצאו מן המערכה באבדות אפסיות.
לאחר מסעותיהם נגד הפרטיזנים היו הגרמנים מפרסמים מספרים מדהימים בהיקפיהם על אבדות הפרטיזנים, אולם בעצם מספרים אלה כללו אזרחים שלווים שנרצחו על ידם. בעיקר אזרחים יהודים. הגרמנים המירו את מספרי היהודים שנרצחו בגטאות על ידם בדיווחים על אבדות הפרטיזנים. דרך זו של פרסום על "אלפי בנדיטים שנפלו" באה להסוות את מיעוט הצלחותיהם בקרבות עם הפרטיזנים, וגם לנסות לשמור על יוקרתם בעיני האוכלוסייה האזרחית.
נוסף לתעמולה על אבדות הפרטיזנים, כביכול, היו גם הפצצות גרמניות מהאוויר. לצערם הרב של הגרמנים, ההפצצות על הפרטיזנים לא היו יעילות.
ליחידות הפרטיזנים שזינבו בעורף הגרמני הייתה חשיבות מודיעינית מרובה, גם כשנמצאו במרחק של שש מאות ק"מ מהחזית. ואם כך כשהיו במרחק מן החזית, קל וחומר כשהתקרבה החזית לבסיסי הפרטיזנים, עם התקפת הצבא האדום ב-23 ביוני 1944. או אז חשיבות זו התעצמה בבת אחת ונהייתה קריטית.
הקשרים בין היחידות הקדמיות של הצבא האדום עם היחידות הפרטיזניות התהדקו. חיילים סובייטים מיחידות המודיעין של הצבא האדום בלשו אחר תנועות הצבא הגרמני הנסוג. הם לא נשארו בידיים ריקות. החיילים התחמקו אחד-אחד לתוככי הפושצ'ות כשהם סוחבים בידיהם משדרים. הם הגיעו לבסיסי הפרטיזנים, ומשם שידרו אל יחידות החזית את המידע החשוב שליקטו בדרך.
תפקיד הפרטיזנים לא הסתכם באירוח חביב והגשת כיבוד, שיתוף הפעולה כלל פילוח העוזרים והמפריעים מקרב האוכלוסייה המקומית, עזרה בדרכי גישה מקוצרות, הושטת יד פעילה לחבלה ברכוש מלחמה גרמני, וחיסולם של חיילים ומפקדים נאציים שהתעקשו לא לסגת מהשטחים שנכבשו על ידם.
היחידות הפרטיזניות היו חזית שנייה. חזית שחסמה את נסיגת הכוחות הגרמניים.