46 - דם יהודי אינו הפקר

ה'ליעשניקים' [=שומרי היערות] הכירו כל שביל ומסתור בחורשות וביערות שעליהם הופקדו לשמור. לא הייתה תנועה של יהודים או של קבוצת יהודים שנעלמה מעיניהם, והבעיה הייתה שבעבור טובת הנאה מצד השלטונות הגרמניים הלשינו היערנים על יהודים או הסגירו אותם, ולא פעם גם הוליכו גרמנים היישר להתקפה על בסיסים פרטיזנים או אל ז'מלנקות שיהודים הסתתרו בהן.

מרץ 1943.
קבוצה של שנים עשר פרטיזנים מהיחידה יצאה לפעולת רכישה של סוסים באזור לובץ'. בדרכם הם סרו לביתו של בילאוס – איכר שהפרטיזנים סמכו על יושרו ולא העמידו אף שמירה לפתחו של הבית. אחיו של בילאוס שלח רץ למשטרה כדי לדווח על שנים עשר הבנדיטים המצויים בבית בילאוס. הגרמנים כיתרו את הבית. אחד עשר פרטיזנים יהודים נהרגו.
היהודי השנים עשר, פולונסקי, הצליח להתחבא בלול. הוא יצא ממחבואו לאחר שהגרמנים עזבו את המקום, מלא זעם על הבגידה השפלה.
"אתה לא מתבייש?" הטיח נגד בילאוס, "אפילו חיות טרף לא מתנהגות ככה".
בילאוס נותר בפנים קפואות. רק שריר קטן ריצד במצחו ואפו התעקם קלות לאות חוסר שביעות רצון.
"היית רוצה שגם אני אהיה בין ההרוגים, אה?" המשיך פולונסקי בדבריו הנוקבים, מתכונן להסתובב וללכת, אבל אז אחד מבני הבית התנפל עליו בגרזן ורצחו.
אבל אם חשב בילאוס שיגמור את הרציחות ולא יהיה מי שיידע על כך – הוא טעה.
ביילסקי שלח אנשים בסתר שחקרו את נסיבות מעשי הרצח ולאחר מכן שלח עשרים וארבעה איש עם עשהאל בראשם.
הקבוצה הגיעה, נחושת פנים. זמן קצר לאחר הגעתם מצאו השכנים את בני המשפחה הרוגים, כשתמרות עשן ולהבות אש איכלו את המשק, מסמלים לכל מי שרואה זאת או שומע על כך – מה עונשם של רוצחים. דם יהודי אינו הפקר.
ואם פקפקו הלוחמים באשמתו המלאה של בילאוס, הרי מציאה שמצאו בתוך המקטורן של בעל הבית הוכיחה להם שלא טעו.
הלוחמים-הנוקמים מצאו בכיס המקטורן איגרת ששלח הגביטס-קומיסר של נַבַהְרַדַק, טראוב.
"אני מודה לך מאוד על חיסול היהודים", כותב הגביטס-קומיסר. "עשית דבר גדול וחשוב".
על מנת שכל תושבי הכפר ידעו מהו המחיר על דבר גדול וחשוב כזה, ולתוספת הבהרה של מעשיהם ולחיזוק ההרתעה של ניסיון להריגת יהודים נוספים, השאירו הפרטיזנים של ביילסקי מכתב בכפר. במכתב הסבירו על מה ולמה הם פעלו כפי שפעלו, והבהירו שלא יהססו לחזור על כך שוב במקרה הצורך.

ה'סולטיס' [=מוכתר הכפר] בכפר אבלקביץ שבקרבת דבורץ היה נוהג להסגיר יהודים. אנשי ביילסקי וטוביה בראשם התחפשו ויצאו אל ה'סולטיס' לביקור נימוסין כידידיו וכרודפי יהודים.
כמה דפיקות בדלת ביתו באישון לילה, והדלת נפתחה.
"מה נשמע?" שאלו אותו בידידות, אגב טפיחה על השכם.
תשובתו, על אף היותו רדום, נפלטה מפיו אוטומטית: "חיים והורגים יהודים!"
הפרטיזנים התאמצו להסתיר את הצמרמורת שחלפה בעמוד השדרה שלהם והמשיכו לפטפט עמו מעט כדי להסיח את דעתו.
ברגע שלפני שליפת הנשק הכריזו: "אנחנו יהודים!"
הפרטיזנים באו חשבון עם ה'סולטיס'.

מהכפר סלוחוביץ גירשו הגרמנים את סוחר הבקר וולפה עם בני משפחתו – לגטו נַבַהְרַדַק. את משקו מסרו לידי איכר שעבד כשכיר אצל וולפה. האיכר לא נרגע מהרכוש הגדול שנפל לידיו, הוא רצה להבטיח שהוא אכן יהיה היורש היחיד של המשק כולו ולכן הלשין בפני הגרמנים שוולפה מחזיק נשק בגטו.
הגרמנים שהתבססו על הלשנות ערכו חיפוש בבית וולפה והוציאו את אשתו להורג, וולפה עצמו שהה מחוץ לבית ולא ידע על החיפוש ועל הרצח. שכנים טובים עצרו את וולפה מלחזור לביתו, הוא ניצל.
בריחה חפוזה ליחידתו של ביילסקי הייתה הצעד הראשון, הצעד השני היה מימוש משאלתו: לנקום באיכר.
הוא יצא עם קבוצת אנשים, חיסלו את האיכר המלשין ואת ביתו שניכס לעצמו מאדונו היהודי – העלו באש.

שתי בנות יהודיות ברחו מגטו וילנה והגיעו לאיזור נַבַהְרַדַק. שוטר שהיה שכנם של הביילסקים תפס את הבנות והסגירן לגרמנים.
המעשה הזה לא עבר בשתיקה.
קבוצה של שנים עשר פרטיזנים, ביניהם טוביה וזוסיה ביילסקי, חיסלו את משפחת השוטר. הם השאירו בחיים ילדה אחת בת ארבע מתוך כל המשפחה למען תספר לכל מכריה את המסקנות.

בווישנייבו הפרטיזנים היהודים סגרו חשבון עם סטנקביץ' וטורינסקי – שני משתפי פעולה.
מיכאל בר רובין, זוסקה ונוח פודברזסקי וגדליה דודמן היו חלק מפרטיזנים אלה.
בפעולה אחרת יזמו הביצועיסטים ביחידת 'ביילסקי' את הצתתה של העיירה וישנייבו. אל הקבוצה השתייכו הרצל נחומובסקי, האחים יוסף ופיניע בולודו, ישראל סלנטר שכינוי היה סעשקע, יעקוב אברמוביץ ואחרים.
הם הוציאו מבתיהם עשרה מיושבי העיירה וציוו עליהם להעלות את העיירה באש מכל קצותיה.

ליהודים נוצרת סביבה בטוחה יותר
לאחר מעשי הנקם הראשונים – שינו האיכרים את התנהגותם כלפי היהודים, לפחות כלפי חוץ.
יהודי באזור נַבַהְרַדַק יכול היה לצאת מהגטו והאיכרים שקלו פעמיים אם משתלם להם לפגוע בו. היו אף כאלה שהציעו מזון ומשקה והצביעו על הכיוון שעליו ללכת כדי להגיע אל הפרטיזנים.
כל מעשה נקם שבוצע בידי פרטיזנים השאיר רושם רב בלב איכרי הסביבה ואותת בצורה חד משמעית: היזהר, בן אדם, יש יד יהודית נוקמת!

פעולות הנקמה שנעשו בידי הפרטיזנים היו בעלות משקל משל עצמן, אבל היה להן היבט נוסף – הרמת קרנם של הלוחמים בעיני האוכלוסייה האזרחית.
חשוב מאוד היה לטעת בקרב האיכרים בכפרים את ההרגשה שמדובר בכוח פרטיזני גדול, רב עוצמה. אנשים אוהבים להתחבר לעוצמה, לחוזק, לגודל. נוח להיטפל לחלש.
ההרגשה העניקה תחושת ביטחון לפרטיזנים והאווירה האוהדת שנוצרה סביבם הייתה כסם חיים ללוחמים.
"מנינו אז כעשרים וחמישה איש, אולי שלושים", מספר פרטיזן מהימים ההם. "אך יצרנו סביבנו אווירה כאילו אנו מהווים כוח של מאה איש לפחות".
הפרטיזנים נקטו בדרכים שונות כדי להטיל חיתתם על כל חלקי האוכלוסייה הכפרית, בעיקר על אלה שלא אהדו את היהודים ובוודאי שלא את הפרטיזנים:
הם הפריחו ידיעות על הצנחת צנחנים רוסיים באזור, צנחים שאחת ממשימותיהם היא להשיב למשתפי הפעולה כגמולם.
הם הדביקו כרוזים שבהם פירטו מה הם עשו, גמלו או נקמו ועל שום מה ולמה.
שוטטות של כמה פרטיזנים שוב ושוב, השמעת קולות ירי חוזרים ונשנים וכל מה שיכול היה ליצור רושם גדול יותר ממה שקורה באמת.
גם כלפי היחידות הפרטיזניות השכנות העמידו אנשי היחידה פנים של כוח גדול. כשהיה מגיע ויקטור פנצ'נקוב, מפקד פרטיזני רוסי, היו אנשי המחנה חושפים את רוביהם ב'מבנים' דמויי חרוט מול הז'מלנקות כדי להרשים את האורח בריבוי נשק.
מאמצי הטשטוש הצליחו.
הגרמנים העריכו את מחנה 'ביילסקי' ככוח פרטיזני גדול.
כשנתפסה בידי אנשי היחידה שיירה של עגלות המובילות אספקה לגרמנים, הם החרימו לעצמם את הסחורה, אבל לאחר ההחרמה סיפקו לאיכרים המובילים אישור חתום על ידי "מפקד היחידה 96", למען השארת הרושם על הגרמנים והאוכלוסייה האזרחית.
פיקוד היחידה הקים רשת ענפה של ריגול נגדי. לפיקוד הגיעו ידיעות מפורטות על תנועת הגרמנים בסביבה. קיומה של רשת זו מנע במקרים רבים התקפות פתע על המחנה. הפיקוד גם ניהל 'רשימות שחורות': איכרים משתפי פעולה עם הגרמנים.