53 - התקרבות בין יהודי מינסק ליהודים ה'מערביים'

ביער גם חלה התקרבות בין יהודי מינסק ליהודים ה'מערביים'. בגטו מינסק גילו היהודים הרוסיים יחס של הסתייגות וחשד ל'פולאקים' [=יהודים ממוצא פולני]. ביער נמוג יחס זה. בפגישות המשותפות עוררו היהודים מפולין את הנקודה היהודית והיהודים הרוסים השיחו את לבם. הייתה בדבריהם אכזבה מהאוכלוסייה הבלארוסית, מאחוות העמים המצופה והמיוחלת שלא עמדה במבחן בעורף.
מצבם הנפשי של יהודי רוסיה היה גרוע מזה של יהודי פולין. לאלה האחרונים הייתה אחיזה כלשהי בחיים. הם ידעו שאם יזכו להגיע לסופה של המלחמה יוכלו לעלות לארץ ישראל, ואילו היהודים הרוסים נשארו מנותקים מכול. על זכר העבר היהודי הרחוק והמעורפל – וזה רק מה שהיה להם – הם התרפקו באהבה ובגעגועים כאדם שמתייחד עם שריד מביתו שעלה באש. הדור הוותיק התגעגע אל סביבה יהודית ולכל מה שהיה טבוע בו סימן יהודי. היו יהודים מינסקאים שהתפללו שלוש פעמים ביום ובין התפילות – ל"תחזינה עינינו בשובך לציון". היו יהודים שהקפידו לא לבשל בשבת. הדור הצעיר לא ידע דבר, אך גם בתוכו החל להתעורר זיק יהודי עמום, אך חזק. התהליך הנפשי של שיבה לעם פעל במעמקים, בסתר, בזרם עז.
זורין כיבד את דרכיהם של היהודים הדתיים. היהודים הדתיים היו אלה שהכשירו את הכיריים וגם אפו מצות לפסח. ערב ראש השנה 1943 הכריז זורין כי כל מי שחש תחושה דתית ישוחרר ליומיים מכל עבודה ומכל פעילות אחרת. בראש השנה יוחד אוהל ששימש כבית כנסת, ויהודים התפללו שם. בין אלה שהיו להם טליתות ובין אלה שנשאו תפילה למרות היותם בלי טליתות. כשני מניינים התכנסו לתפילות.
גם ביום הכיפורים היה כך, והצמים קיבלו מנות מוגדלות של מזונות לפני הצום ולאחריו.

קשיים קטנים ומטרידים
במחנה פשטה מכת הגרדת שהציקה מאוד לאנשים ובמשך תקופה ארוכה לא מצאו לה פיתרון. רק אחרי זמן ממושך אנשים מצאו לה תרופה: קליפות עצי ליבנה בתוך חביות ברזל שהושמו על האש הפיקו נוזל. הנוזל הזה נמרח על הגוף – והיה לתרופה.

באחד הימים הצליחה היחידה לאסוף אל תוך היער עדר גדול של פרות שהיו קניינן של משפחות הכפריים. פעולה מוצלחת זו הביאה סיפוק רב ותחושה ששוב אין צורך לטרוח עבור המזון, אבל מהר מאוד גררה אחריה פעילות גרמנית מוגברת של בילוש אחר עקבות העדר. גם מטוסי סיור לקחו חלק במעקב אחרי העדר הגדול מדיי, כפי שהתברר למפרע. יחידת 'זורין' נאלצה לנוע ולעבור למקום אחר.

על אף ההבדלים, ולעיתים הניגודים, בין ה'ווסטוצ'ניקים' [=יהודי המזרח] שהיוו את הרוב המכריע, לבין המיעוט הקטן של ה'זפדניקים' [=יהודי המערב], ניגודים שנבעו מתפיסות עולם שונות וחינוך שונה, לא נפגם הליכוד החברתי של יחידת 'זורין' כגוף יהודי לוחם ונאבק.
גם הקשרים בין יחידות 'ביילסקי' ו'זורין' שנמצאו בקרבת מקום היו טובים ביותר ובין המפקדים טוביה ביילסקי ושלום זורין שררה אחדות דעים. היחידות פעלו בהרמוניה מלאה.

קיץ 1943.
יערות נארוץ'. אחרי המצור הגרמני על היערות נוצרה התארגנות ספונטנית להקמת מחנה משפחה. פליטי יהודי הגטאות של וילנה, ווילייקה, קורינאץ ודיסנה קבעו בו את מקומם.
הם פנו אל מפקד החטיבה, מארקוב, בהצעה: הם יבצעו שירותים יצרניים בשביל הפרטיזנים הלוחמים וכך יוכלו לקבל מזון תמורתם. מארקוב הסכים.
בתי מלאכה ומפעלים חיוניים צצו בין עצי היער: מאפייה, סנדלרייה, מסגרייה, ואפילו תעשיית נקניקים לא נעדרה מ'אזור התעשייה' הפרטיזני.
הפרטיזנים מחטיבת מארקוב שבאיזור ווילייקה וגם שאר היחידות הלוחמות היו מזמינים אצל היהודים את תוצרתם.

המחנה האזרחי שהוקם בפולאסיה בידי המפקד פוגאצ'וב, גם הוא לא היה התגלמות הרצון הטוב להציל אנשים חפים מפשע שנמלטו על נפשם אלא יותר התנהל כמקום שבו בדיעבד מאפשרים לשוהים בו לחיות, בתנאי שהם אכן מוכיחים ששווה להשאיר אותם בחיים.
חלק מן הפרטיזנים היהודים שבמחנה היו בעלי כושר קרבי; אך כבר בתחילה – שלל מהם פוגאצ'וב את רוביהם שהביאו עמם בסכנת נפשות מן הגטאות, ומסרם ללא-יהודים שאך זה עכשיו הגיעו ליערות. הרי ידוע שיהודים לא צריכים נשק כדי להישאר בחיים, הם שורדים בין כה ובין כה במשך הדורות.
פוגאצ'וב מסר את הפיקוד על המחנה האזרחי למישקה, ראש המטה שלו, שיכור אנטישמי שהתעלל בפיקודיו. בעיניים הרעות שלו בלש אחר תכולת צרורותיהם של יהודי המחנה, ומאחר שהשאירו ברשותם כמה רובים מקולקלים ומעט כדורים, אסר עליהם להשתתף במשימות קרביות נגד האויב, אבל חייב אותם באספקה קבועה של מצרכי מזון לפרטיזנים הלא-יהודיים שנפטרו מדאגות להשגת מזון.

החרמת נשק מיהודים
פירוק נשקם של צעירים יהודים באמתלאות שונות, והעברתם הכפויה מהמחנות הלוחמים למחנות משפחה, עוררו התמרמרות בין היהודים. צעירים אלה הרי באו ליערות על מנת ללחום באויב שהשמיד את משפחותיהם, וכאן הופקרו לגורלם, נתונים לרעב ולחוסר ביטחון במחנות המשפחה הבלתי מוגנים, במקרה הפחות הטוב, ובמקרה הטוב ביותר עליהם לשרת את הלוחמים כעבדים בזויים.

המצור והמצוד הגרמני על היערות מצא את מחנות המשפחה במצב קשה מאוד. היחידות הלוחמות היו נסוגות, כרגיל, אחרי קרבות הסחה, ליערות אחרים ולאזורים אחרים. יהודי המחנות ידעו טוב מאוד מה פירוש להישאר ביערות בימי התקפה גרמנית ללא מגן, אבל הפרטיזנים לא התירו לתושבי המחנות לסגת בעקבותיהם. הזקנים ילכו לאטם ולא יוכלו לסגת במהירות הנדרשת, הילדים ידדו באיטיות ויצהלו בקולות שיסגירו את הלוחמים. אי אפשר.
למעשה גם הילדים והזקנים התקשו להדביק את הצעידה המהירה, הרת הסכנות, של הפרטיזנים, ולא רצו ולא יכלו להיטלטל בדרך לא דרך של מסלול הנסיגה הפתלתל.
מה עשו מחנות המשפחה? נשארו במקומותיהם וירדו למחתרת.
היו 'סכרונים', מחבואים תת קרקעיים מוסווים שהוכנו מראש בקפדנות. ה'סכרונים' היו מלאכת מחשבת, ואנשי המחנות השקיעו בהם הרבה עמל ודמיון.
הכניסה לתוכם הייתה דרך עץ נבוב שגזעו העבה היה יציב מספיק גם כשניקבו בו חור למעבר אנשים, ולפעמים הייתה הכניסה דרך סבך שיחים. מעל מקום המחבוא היו נטועים עצים ושיחים, ואם לא היו נטועים – נטעו אותם. היו גם כניסות דרך באר מים שבקרבת מקום, עשויה דפנות פנימיות מגזרי עץ שאפשר להוציאם בקלות. האוויר הוחדר פנימה דרך עץ חלול ושרוף שנראה ככזה שבטעות נפל לשם, או דרך חורים שנעשו במיוחד מעל מקום המחבוא התת קרקעי.
ומה אם יקרה המקרה והכניסה תתגלה?
היהודים אכן הקדישו שעות רבות לחפירת מנהרה ארוכה כמוצא נוסף מלבד הכניסה הראשית והעיקרית.
הסוואת מקום הכניסה בחורף הייתה חשובה במיוחד, בגלל העקבות שהמסתתרים הטביעו בשלג הרך. אמנם סמוך ל'סנכרונים' אפשר היה לטשטש את העקבות בעזרת ענף עבה ומרובה עלים, אבל לא היה אפשר לעשות זאת לכל אורך הדרך.
סיכונים לא חסרו.
מצבם של המסתתרים היה רע כבר בתחילה, וכאשר נמשך המצור הגרמני זמן רב – מצבם הורע עוד יותר.
על אף הרעת המצב של המסתתרים ביערות – מצבם של הנשארים בגטאות והמסתתרים בכפרים היה גרוע הרבה יותר, והיהודים עשו כל מאמץ כדי להבריח כמה שיותר יהודים אל היער.

על אחד ההברחות הללו מספר אליעזר ברקאי:
יצאנו מיערות צומאן בשעות היום, ולפנות ערב הגענו להורודישץ ועשינו חניה ביער סמוך לכפר פולני.
עברנו במסע זה על פני כפרים המוכרים לי מאז. אכן, את סילנה כמעט ולא הכרתי. הכפר הרוס ושרוף. אותו גורל מצא גם את הורודישץ, מקצתה חרבה ומקצתה שרופה. שאלתי את הכפריים על גורל יהודי זופיובקה, אך איש לא ידע לענות לי דבר. אחדים נדו בראשיהם וסיפרו שבלילות מסתננים לכפר יהודים לבקש לחם ותפוחי אדמה. בסביבה, אומרים הם, פועלת קבוצת פרטיזנים יהודית, אך אין הם יודעים מקום הימצאה.
אחד איכר סיפר לי מה עוללו הגרמנים בסתיו: יום אחד באו לכפר והתחילו מעבירים את האוכלוסייה למקום אחר, כביכול לסביבת לוצק, ואילו לאמיתו של דבר, אין איש יודע להיכן נעלמו שלושים העגלות הגדושות כפריים שיצאו לכיוון בלתי ידוע. גם בסילנה ובכפרים הסמוכים חזרה פרשה מעין זו. בקלופוצ'ין ריכזו את התושבים בגרנות ושרפו אותם חיים בעוון תמיכה בפרטיזנים.
סרתי לשעה קלה לכפר הפולני השכן. פגשתי שם הרבה פולנים. את נשותיהם וטפם ריכזו בכמה בתים. מששאלתים לטעמו של דבר, השיבו לי כי חוששים הם מפני התקפה של המרצחים האוקראינים.
הכפר מקיים שמירה מתמדת, משגיח בשבע עיניים שמא יופיעו באנדארובצים.
כשנים עשר קילומטר מכאן, סמוך ליוזאפין, ישנו עוד כפר פולני ושמו פשאפראז'ה. הללו, תושבי פשאפראז'ה, עומדים בקשר עם פרטיזנים סובייטים, הנחלצים לעזרתם בשעת הצורך. הפולנים נראים מבוהלים. הנשים חיוורות, הילדים מלוכלכים, וחזות פני הכל אומרת יאוש ופחד, פחד מפני הלילה והחשכה, הגרזן והסכין.
שאלתי את הפולנים על אודות יהודי זופיובקה.
"רוצים אנו לקחתם אתנו", אמרתי. "אל תחששו, ספרו מה ידוע לכם עליהם".
אחד פולני הפטיר בחצי פה כי כמה יהודים באים לכאן פעמיים בשבוע לקחת לחם ודברי מאכל. בדבריו גילה טפח וכיסה טפחיים.
ראיתי שהוא סוקר באי אמון את מדיי הגרמניים, את משקפיי ואת הרובה הגרמני הקצר.
נגשתי אליו והנחתי ידי על שכמו:
"זהירותך מוצאת חן בעיני, אך דע לך שאני יהודי מזופיובקה. הייתי מפקדה של הפלוגה היהודית שפעלה כאן עד דצמבר 1942 וכעת אנו מאוחדים עם הפרטיזנים כאן. אמור נא לי, היכן הוא מקום הימצאם של היהודים?"
עיני הפולני אורו. מיד קם ואמר:
"אני מוכן להביאם לפניך. אין להם מפלט אלא אם כן ילכו עמכם. אלה שניצלו מידי הגרמנים – יפלו בידי האוקראינים. הבאנדארובצים משתלטים על כל היערות.