18 - מסע לביצות פולסיה

תחילת סתיו 1942.
גדוד שצ'ורס החליט לצאת לאזור ביצות פולסיה. הסיבות? בראש ובראשונה ביטחוניות. הפרטיזנים התאספו בשטח הריק שנועד לתדרוכים לפני פשיטות והאזינו לפרטיזן רזה וגבוה שהקריא מהדף שבידו את הוראות המטה:
"פלוגות מספר חמישים ואחת, חמישים ושתיים, חמישים וארבע, חמישים וחמש וחמישים ושש שהן חמושות היטב – יוצאות לדרך. פלוגות חמישים ושבע וחמישים ושמונה נשארות על מקומן, וכך גם פלוגות חמישים ותשע ושישים".
הוא סיים להקריא ואווירה פעלתנית השתררה במחנה. אנשי הפלוגות שעמדו לצאת לדרך רצו ממקום למקום ארזו את ציודם האישי ואת כלי הנשק, ספרו שכולם נמצאים ויצאו לדרך בזריזות.
שקט וריק גדול נשארו במחנה שנשאר מאוכלס רק בפלוגות חמישים ושבע וחמישים ושמונה שהיו מהאוכלוסייה המקומית, ובשתי הפלוגות האחרונות שהיו מחנות משפחתיים. אלו נשארו במקומותיהם בגלל ההיכרות עם מקומות המחבוא באזור או בגלל חוסר האפשרות שלהם לשרוד באזור שאינו פושצ'ה, המספק מטבעו הגנה בגלל שפע העצים שבו.
גדוד שצ'ורס פנה ללכת לאגם ויגונוב, מזרחה ממסילת הברזל בריסק-מוסקבה.
פלוגה חמישים ושלוש הייתה פלוגה לוחמת ואולם היא לא צורפה לשאר הפלוגות שנעו מזרחה. היא הושארה בקצה היער כדי להמשיך בפעילותה וגם כדי לסייע או לספק הגנה לארבע הפלוגות שנשארו במחנה. מפקדה של פלוגה זו היה ניקולאי ולדימירוביץ בובקוב. הוא התגלה כשונא ישראל מובהק, לרוע מזלם של הפרטיזנים היהודיים. לאחר יציאת הפלוגות האחרות של הגדוד מזרחה, הוא התיימר להיות אדון היער. לא פחות. היהודים לא רצו לצאת מהפלוגה כי היא סיפקה להם הרגשת ביטחון ויציבות, אבל ידעו שאי ציות לפקודותיו של המפקד העריץ בובקוב היא הסתכנות של ממש. היהודים נזהרו למלא את כל גחמותיו כדי שלא יחליט להגשים בהם את רצונותיו האפלים. מהר מאוד התברר חששם כמוצדק.
אוקטובר 1942.
הגרמנים ערכו מצוד גדול על הפושצ'ה, ולמורת רוחם מול מזלם של הפרטיזנים – הם לא הצליחו לתפוס אפילו אחד. על אף התוצאות הטובות, המצוד גרם למתח ולחששות בקרב הפרטיזנים. האנטישמיים שבין הפרטיזנים, בעיקר אנשיו של בובקוב, הפיצו שמועות שהיהודים הם מרגלים גרמנים ושהם תדרכו את הגרמנים לקראת המצוד. רק מזלם הטוב של הפרטיזנים ומיומנותם בהתחבאות מוצלחת סייעו להם להינצל מן הטבח המר שהגרמנים תכננו בהם. בובקוב סמך את ידיו על שמועות אלו, ומי יודע אם לא המציא אותן בעצמו. בעוד הגרמנים עסוקים בניסיונות המצוד התפרקה פלוגתו ורבים מאנשיה היו לשודדים ולרוצחים שפרקו את יצריהם האפלים על כל מי שנפל תחת ידם.
בובקוב לא היה מפח הנפש היחיד של הפרטיזנים היהודיים.
גם התנהגותו של פיקוד הגדוד עוררה בקרב הלוחמים היהודיים מורת רוח רבה. בטרם יצא הגדוד לדרכו פנו הפרטיזנים היהודיים לפיקוד בבקשה לצרף למסע זה גם את המחנות המשפחתיים היהודיים כדי להמשיך ולהגן עליהם ולא להשאירם מופקרים למחצה בחסות פלוגה אחת בלבד שעסוקה גם בהתקפות ולא רק בהגנה.
"המחנות המשפחתיים יכולים לעזוב את מקום חנייתם וללכת", הייתה תחילת התשובה מעודדת מעט, "אבל לכיוון אחר", ניפצו להם את התקווה שהתעוררה.
זעמם של הפרטיזנים היהודים גבר כאשר ערב המסע סולקו מפלוגה חמישים ואחת יהודים רבים, ביניהם חברי מחתרת ותיקים מגטו סלונים ומבריחי נשק ליער. תואנת הפיקוד הייתה שאנשים אלה יהיו נטל על הגדוד. יהודי, גם אם הוא לוחם מצליח שמסב אבדות כבדות לאויב – הוא נטל. האמת המרה הזאת שהנחתה את הסובייטיים טפחה בפניהם של היהודים בלי רחמים. חלק מהפרטיזנים היהודים שסולקו מפלוגתם הצטרפו בהפגנתיות למחנה המשפחתי – חמישים ותשע.
בובקוב לא שקט על שמריו. השנאה שלו לעם היהודי הוציאה ממנו את מיטב יכולותיו. הוא הצליח לשכנע את הפיקוד שהיהודים מפריעים לו במאמץ המלחמתי והוציא צו שכל היהודים שנשארו בבסיס הפרטיזני וולצ'ה-נורי חייבים לעזוב את המקום ולחזור לגטאות. לדאבון לב, חלק מהיהודים ביצעו את הצו, חזרו לגטאות ונספו. אחרים נדדו ליערות אחרים בפולסיה שבדרום-מערב בלארוס. רבים מהם נפלו בדרכים, בתוכם גם הרב מקוסוב שהנהגותיו האציליות הקרינו על סובביו, ונועם מידותיו חיזק את הנפשות השבורות מהמהומה השוררת בעולם.

אנטישמיות מבצבצת בין הפרטיזנים
"פגשתי שתי נערות יהודיות ביער", מספרת זהבה רביץ אַנֵקְדוֹטָה האופיינית להתנהלות הפרטיזנים:
"הן סיפרו שהפרטיזנים פירקו מעליהן את נשקן, לקחו מהן את השעונים שעל ידיהן, את הפרוות שעל שכמן ואף את המגפיים מרגליהן. ככה, רועדות מקור ומבוססות בשלג בנעליהן שלמרבה המזל היו בצרור שעל שכמן – הן תעו ביער בלי לדעת מה השעה ומתי הזמן הקבוע שבו הרכבת מלאת הגרמנים עלולה לעבור במקום ולתת למרצחים שבתוכה תעסוקה בדמות ירי על שתי נערות קפואות למחצה".
היו מקרים שהפרטיזנים הרגו יהודים על דברים של מה בכך בלי לחשוב פעמיים. כך היה כששני יהודים הלכו לחפש תפוחי אדמה ולא ידעו שכמה מתפוחי האדמה שלקחו הוטמנו בידי הפרטיזנים. כשהפרטיזנים ראו את תפוחי האדמה שלהם בידי היהודים הם ירו בהם והרגו אותם. בעיניהם, תפוחי אדמה שווים יותר מחייהם של יהודים...
רביץ, אחת מהיהודים שהיו בפלוגה חמישים ושלוש הייתה בין הנשים היהודיות בפלוגה שלקחו חלק בפיצוץ רכבות. היא מסרה עדות מצמררת על קור הרוח שבו הפרטיזנים הרגישו חופשיים להרוג ביהודים.
"באחת הימים קם מפקדנו ניקולאי בובקוב, אסף קבוצת תותחנים מבין פרטיזנים שאל: 'מי רוצה להתנדב ולטהר את שארית היהודים שנשארו פה?'
לא חסרו אנטישמים בפלוגה. מיד קמו מתנדבים והסתדרו בשורה לקראת מילוי התפקיד. אני ושתי חברותיי רעדנו מפחד. הולכים להשמיד את מעט היהודים שניצלו!
מן השמים הופיעו בדיוק באותו זמן הצנחנים הסובייטים וקלטו מה קורה. הם ציוו להוריד את כלי הנשק המורמים ולהפסיק עם זה".

חיי מלחמה
גדוד שצ'ורס שיצא לדרך התקרב לכפר צ'מרי, שם נודע הם מפי אנשי צ'מרי שהיו בגדוד – שבכפרם מצוי נשק רב. עשרים ושלושה מאנשי הגדוד יצאו לסרוק אותו ולחפש נשק, ביניהם זרח קרמן וניוניה צירינסקי, ארצ'יק בנדט ודוקטור בלומוביץ', בסיועם של אנשי הכפר. כשחזרו הם הביאו איתם שישה רובים שלקחו מהאיכרים.
הגדוד המשיך להתקדם והגיע סמוך לכפר צ'מילו שבו הייתה תחנת משטרה שמנתה כחמישים שוטרים. מטה הגדוד החליט לחסל את התחנה. הקרב נערך ברביעי בספטמבר 1942. הפרטיזנים חיסלו את השומרים, שרפו את הגשר ותכננו לפרוץ פנימה, אבל אז נודע שתגבורת גרמנית גדולה עומדת להגיע. הפרטיזנים ניתקו מגע עם האויב ומיהרו להסתלק מהמקום, אבל הגרמנים ירו אחריהם. מיאטק לוסטיג נהרג במקום, יאשה שפטינסקי נפצע.
דורוביץ', מפקד פלוגה חמישים ואחת, עשה רבות לחיזוקה של הפלוגה שלו. הוא הקפיד בפלוגה על רמה קרבית גבוהה והשגיח על התנהגות נאותה של לוחמיו. הוא אסר עליהם לקחת מהאוכלוסייה דברי מותרות כמו: דבש, ביצים, חמאה וכדומה. מי שלקח – ננזף. דורוביץ' גם קיבל נשים לפלוגה שלו, על אף התמרמרות שבכך הוא מוריד את הכושר הקרבי את הפלוגה. אולי הייתה זו אנושיות ורצון להציל חיים, ואולי היה זה אגואיזם של 'ככה יהיה מישהו שיכין פה אוכל טעים ויתקן את הביגוד הנקרע'.
מצעדו של הגדוד מזרחה היה מרשים. טורי הפרטיזנים השתרעו על פני קילומטרים. המפקדים רכבו על סוסים והמקשרים דהרו הלוך וחזור ומסרו הוראות. עגלות האספקה והציוד, שני התותחים ומיכל הדלק שנסעו עימם – יצרו רושם כי צועד כאן צבא סובייטי שהגיע מהחזית. הרושם הזה קרא לגרמנים כמו פרח זוהר שבולט לעין החרק.
בתחנות איווצביץ' ודומנובו יצאו כוחות גרמניים והתקרבו לטור הפרטיזני. הם לא התקיפו, עדיין. כעבור זמן קצר התברר למה: מטוסים הופיעו בשמים מעל הגדוד והטילו עליהם פצצות. לאחר ההפצצה פנו הכוחות הרגליים של הגרמנים ועמדו לכתר את הגדוד הפרטיזני. פקודת המטה לא איחרה לבוא:
"להשאיר את כל הציוד במקום ולפנות אל הביצות!"
הבריחה לא הייתה קלה. האנשים החלו לבוסס בבוץ קר ורטוב. הבוץ נדבק לנעליים ולרגליים לבגדים ולידיים והקשה מאוד על בריחה מהירה. הלוחמים קפצו על חלקי ביצה שצמחו עליהם עשבים כדי לדרוך על משהו יציב יותר ולא לשקוע בבוץ. לאחר מאמץ רב והתבוססות ארוכה הם הצליחו לצאת מהביצות לאזור יבש. אבל הם עדיין היו בתחום הכיתור של הגרמנים. כדי לצאת מהכיתור צריך היה לחצות את נהר השצ'ארה.
"איפה אנחנו?" בירר המפקד אצל הפרטיזנים המקומיים שהכירו היטב את המקום.
"אנחנו קרובים ל"סכר 10" שעל יד תעלת אוגינסקי".
שלושה סיירים נשלחו לבית הבודד שעמד על יד התעלה. הסיירים סמכו על עדותו של השומר הזקן על הסכר ובהתאם לדבריו דיווחו שבבית ישנים מספר גרמנים.
הפרטיזנים התארגנו לחצייה חפוזה של הנהר, אבל אז התברר שהזקן רימה את הסיירים. בבית נמצאו אנשי ס.ס. רבים שתפסו עמדות בבית והחלו להמטיר אש מרוכזת ממקלעים כבדים. עיקר הכוח של האויב היה על הסכר ובסירות שעל התעלה.
אחרי דקות ההלם הראשונות התאוששו הפרטיזנים. לוחמי פלוגה חמישים ואחת בפיקודו של פיודורוביץ' היו בין ראשוני המסתערים.
במהלך הקרב שהתפתח חיסלו את הגרמנים שעל הגשר הראשון, תקפו את הבניין הסמוך לרציף, עברו במהירות את הגשר על גופותיהם של אנשי ס.ס. ונכנסו לשטח שהיה נמוך מן התעלות. אז נשמע קולו של פיודורוביץ' "תתקדמו, תתקדמו מהר! בנסיגה תיתקלו בכוח גדול יותר". תמיד היה אומר ללוחמיו: "מעטים מכם יישארו בחיים – אבל אתם תהיו גיבורים. תדעו שהצלתם חיים של חפים מפשע ונלחמתם באויב".
"קדימה!" המשיך וצעק ולפתע נשמע קול ירי. הוא נעצר, הושיט למעלה את נשקו ואמר: "קחו את הפ.פ.ד. שלי", ונפל פצוע ארצה.
הכוח הפרטיזני לא הספיק להתאבל על מות מפקדו כי היו חייבים לרוץ הלאה ולהמטיר אש חזקה על הגרמנים. מאה אנשי ס.ס. חיסלו הפרטיזנים בקרב זה.

מספר יאשה שפטינסקי:
למחלקה השלישית שלנו ניתן הכבוד לפתוח בקרב. עלינו לצלוח את התעלה ואת השצ'ארה עם פלוגה חמישים ושתיים. הקבוצות האחרות הן מימיננו. לצדי שוכב מאיר מלאך. הוא צעיר מאוד. טרם מלאו לו שמונה עשרה. אז עוד לא ידעתי כי הלוחם הצעיר הזה, האמיץ ועז הנפש יפול בסיומו של הקרב.
זרח קרמן, אברהם דוקטורצ'יק ואגאייב התקדמו בקרב ורצו לאגוף את האויב בצדו הימני, זרח – בתת מקלע שלו, אגאייב – ברובה החצי אוטומטי, ודוקטורצ'יק במקלעו. דוקטורצ'יק נפצע ונפל ארצה. זרח ואגאייב גררו אותו אל בין השיחים. אגאייב אץ להזעיק עזרה רפואית. מיד הגיעו גולדה גרצובסקה, דוקטור צ'סלאווה אורלינסקה וז'ניה אייכנבוים וחבשו את פצעיו. גולדה לקחה את נשקו של דוקטורצ'יק ורצה עם האחרים אל הסוללה. שם עדיין התנהל קרב, ואז – נפגעה גם היא. זאב פינקל הגיש לה עזרה ראשונה. היא הועברה למחנה הפצועים. דוקטורצ'יק היה פצוע גם במותניו. הוא הובא אל מקום ריכוז פלוגה חמישים ואחת.
אביו של אימבר נהרג – אימבר קבר אותו. הנייק מלאך קבר את אחיו.
בקרב נפלו שישה עשר פרטיזנים, שלושים שכבו פצועים. בין הפצועים קשה היו המפקד פיודורוביץ', אברהם דוקטורצ'יק ויעקב טימן. גולדה גרצובסקה נפצעה ברגליה. קומיסר הגדוד דודקו נפצע קשה ברגלו.
המזון המועט שנאגר – היה מיועד לפצועים בלבד. הבריאים לא הרשו לעצמם לאכול תפוח אדמה שלם. הפרטיזנים ידעו שהגרמנים לא יניחו להם ולכן הוחלט להעביר את הפצועים אל מקום בטוח יותר באזור הביצות. פלוגה חמישים ואחת התמקמה לא רחוק מהכפר סווייטיצה, בין הכפרים נובוסיולקי ורדזילוביצ'ה. הוחלט להקים בית חולים. דוקטור בלומוביץ' עמד בראשו, הפצועים קל שימשו כסניטרים. כל פצועי פלוגה חמישים ואחת החלימו לאחר שבלומוביץ' ניתח אותם, על אף כלי הניתוח הפרימיטיביים: סכין גילוח או אולר שחוטאו במים רותחים. יעקב טימן הפצוע נפל סמוך ליום השחרור.

הניצחון ליד הסכר העשירי היה חשוב מכל הבחינות. הוכח לפרטיזנים עצמם ולאוכלוסייה האזרחית שאפשר לעמוד מול חיילי ס.ס. מובחרים ולנצח אותם, גם אם האבדות מרובות.

אוקטובר 1942.
הגרמנים כבר הסתלקו מהשטח ורק בהנצביץ' ובקריבושין נשארו כוחות צבא. גדוד שצ'ורס היה באמצע הפסקת אוכל נינוחה תוך כדי פטפוטים של הפוגה מהאימונים ומהקרבות כשהתחילה התקפה גרמנית עזה. אנשי הגדוד הופתעו מההתקפה הבלתי צפויה, השאירו את האוכל בדוודים ונמלטו במנוסה. בתוך סבך השיחים נשארו הקומיסר דודקו וגולדה גרצובסקה – שניהם פצועים.
שבועיים ימים זחלה גולדה על ברכיה, הביאה מים ושאריות מזון שגירדה מהדוודים ומהמחסן לשעבר. במים רחצה את פצעיו של דודקו ובשאריות המזון החיו את נפשם עד שהתאוששו. לאחר שבועיים הגיעה משלחת מהגדוד במטרה לקבור את גוויותיהם ולהפתעתם הרבה מצאו אותם חיים. את דודקו סחבו באלונקה וגולדה עברה את הדרך רגלי בכוחות עצמה, ללא תלונות, עד לבסיס של פלוגה חמישים ואחת. מעשה גבורה של צעירה יהודייה. לאחר מותו של פיודורוביץ' שנערץ על ידי פיקודיו הלוחמים התמנה ויקטור גוז'בסקי כמפקד פלוגה חמישים ואחת.

הסביבה רחשה שודדים ורוצחים. בעיקר סבלו מהם אנשי מיר הבלתי חמושים.
דוקטור יהודה ברזאק, רופא בבית חולים באזור מיר, קשר קשרים בימי הגרמנים עם יחידה פרטיזנית בשם 'סריוז'ה' ופעל רבות בשבילה. כל מעייניו היו נתונים להצלת אמו, אשתו ובנו. המפקד הפרטיזני הבטיח לו זאת. והנה באחת הלילה הגיעה כנופיה, ובראשה קוליה ניקופורוב, לכפר דולמטובשצ'ינה, לכפר שבו שהה ברזאק ומשפחתו, וטבחה בכל בני המשפחה.
דוקטור יהודה ברזאק לא היה היחיד. שלושה יהודים פגשו פרטיזן בשם מיצ'קה שהטיח ביהודים דברי נאצה. אחד היהודים, גורודייסקי, לא הצליח להתאפק מול הדברים שהתסיסו אותו, הרים את מוט העץ שבידו והנחית אותו על ראשו של מיצ'קה. כתוצאה מהמכה השמיט מיצ'קה את רובה האוטומט שבידו. גורודייסקי תפס את האוטומט – וברח. ההתלהמות של גורודייסקי עלתה ביוקר לעם היהודי: מאז השפלתו היה מיצ'קה משוטט ביערות עם קבוצתו, ומחפש יהודים כדי לרוצחם.
יחידתו של ספייביץ' שעמדה בכפר ברזשניה זממה גם היא מזימות רצח נגד יהודים ביער, וממש לא עניין אותם שהפרטיזנים היהודים מזנבים באויביהם. הכלל הידוע 'אויבו של אויבי הוא ידידי' לא פעל בחיי היער בשנים הטרופות הללו.