48 - גדוד 'פרחומנקו'

מאי 1943.
חלק מיוצאי גטו מינסק הגיעו לגדוד 'פרחומנקו' שבבריגדת 'סטלין', בסיסו היה על יד הכפר סטורייה-סיילו, בסך הכול כשלושים קילומטרים מבסיסה של יחידת 'זורין'.
וסיל איוונוביץ' טורוב היה המפקד האוקראיני על מאה ושלושים האנשים בגדוד, מהם שבעים איש מיהודי גטו מינסק. פרט למפקד הגדוד ומפקד פלוגה – היו כל שאר המפקדים יהודים.
לגדוד זה הגיעו יעקב גרינשטיין ורעייתו בלה בראשית קיץ 1943, מנסים להתאושש מעט מהזוועות שראו ומשתדלים להושיט יד להארכת החיים ליהודים נוספים. כמוהם הגיעו יהודים נוספים, חלקם אחיות ורופאים מגטו מינסק. בפרט יצאו מוניטין למריה אברמובנה שהייתה כאם לפרטיזנים מהגדוד וגם לחולים ולפצועים מגדודים אחרים.
הגדוד עבד לייצר באזור סדר יום קבוע של פעילות קרבית. בעיקר חבלנית. אחד ממבצעיו הנועזים של הגדוד, אם לא הנועז והמרשים שבהם, היה פיצוץ מסילת הברזל שעל יד תחנת הרכבת נייגורלוייה, בסתיו 1943. משימה זו בוצעה תחת אש חזקה של האויב הגרמני שעשה כל מאמץ לשפוך דם ולמרבה הצער גם הצליח: פרטיזן אחד נהרג ושישה אחרים נפצעו.
כפרים פולניים רבים היו באזור זה, חלקם פולנים לאומניים וחלקם פרטיזנים סובייטים. בין אלה היו אנטישמיים מובהקים שלא היססו לירות בפרטיזן יהודי בגלל סיבה כלשהי או ללא כל סיבה. מלבד הפולנים הלאומניים שניצלו את המהומה העולמית כדי להרוג יהודים בלי לתת על כך דין וחשבון למישהו, היו גם אויבים מבין החברים לנשק.
כך למשל, נורה הפרטיזן הצעיר והפעיל מוניה בן השמונה עשרה מגדוד 'פרחומנקו'. 9 ביוני 1943 היה היום שבו חייו הגיעו לקיצם ולא בזמן לוחמה, רק סתם כך בידי פרטיזנים סובייטים משועממים ושונאים מתוך רגש אפל ועתיק. כך גם היה גורלו של הפרטיזן רובנצ'יק שנורה בידי מפקדו משום שפיגר במסע פרטיזני. חבל לבזבז קריאת זרוז אם סוף כל סוף נולד התרוץ לחיסול יהודי נוסף.

נובמבר 1943.
מפקד הגדוד החליט לנטרל את היהודים מגדוד 'פרחומנקו': שלושים וחמישה יהודים מהגדוד הוגדרו על ידו כ"נטולי כושר קרבי" ולכן היו חייבים לעזוב את הגדוד ולעבור ליחידת 'זורין'. בין המורחקים היו הילדים דויד'קה וסימה'לה שהוציאו והדריכו קבוצות יהודים שנמלטו מגטו מינסק, יעקב ובלה גרינשטיין שהיו פעילים במחתרת גטו מינסק, ויהודים נוספים שחטאם התמצא בכך שהגיעו עם נשותיהם ליער. לא ניתן היה לערער על הצו, והם נאלצו ללכת. עם לכתם נמחקה לחלוטין דמותו היהודית של הגדוד.
זורין קיבל את היהודים המורחקים בזרועות פתוחות: "אצלם נעשיתם מיותרים – אך אצלנו הנכם החברים היקרים והחשובים ביותר", עודד אותם בחיוך. "אל תהלכו בראש מורכן, הרגישו עצמכם כבביתכם".

ילדים – מורי דרך מהגטו אל היער
זורין גייס ילדים כדי להוליך קבוצות יהודים מהגטו ליער. ילדים צנומים יכולים לחמוק מהר ומעוררים פחות חשד, צעדיהם הזריזים יכולים לעזור להם בהגעה מהירה ובבריחה חפוזה.
אחת הילדות-נערות במחנה שהוכיחה תעוזה רבה הייתה יוכבד אייברמן-רובנצ'יק בת השש עשרה שהגיעה מגטו מינסק לבריגדת 'סטלין'. היא פנתה למפקד וביקשה ממנו רשות לחזור לגטו כדי להביא נשק ליחידה. למעשה התכוונה להציל את הוריה ובני משפחה נוספים. נשק – לא הביאה ולא חשבה להביא.
היא הגיעה למינסק והצליחה להוציא את אמה, אחיה ואחייניתה וכמה יהודים נוספים והגיעה עמם לסרוייה-סיילו. כשחזרה יוכבד ליחידה בראש השיירה – זעם עליה הקומיסר והאשים אותה ברמאות. למזלה של יוכבד התערב לטובתה מפקד המחלקה הנוצרי.
בבסיס התנדבה יוכבד לסיורים ולמיקושים וכעבור זמן ביקשה יוכבד לחזור לגטו מינסק ולהביא משם רופאים ואנשים נוספים.
ביקשה וגם נענתה. הפעם הלכה להציל אנשים מן הגטו בגלוי ולא בחשאי. לא קל היה לבלוש אחר נתיב בריחה ריק מפטרול גרמני בסמוך לגטו, אבל לאחר שאספה את האנשים, היא הסתייעה ביהודי שהייתה לו רשות להוביל אנשים לעבודה, והוא שהוציא את האנשים דרך השער – החוצה. יוכבד נשאה עמה מכונת-כתיבה ובחיקה – אקדח קטן.
לחרדתה נטפל אליה גרמני בעודה מנסה לחמוק מן הגטו, אך היא הצליחה בחכמה ובזריזות להיפטר ממנו.
ההיתקלות מסכנת החיים לא הרתיעה אותה מלנסות פעמים נוספות לחזור למינסק כדי להוציא יהודים למחנה 'זורין'.


הינדה טסמן ילידת 1932 יצאה מגטו מינסק בתוך קבוצת אנשים, ביניהם ילדים וארבע נשים. התחמקות זהירה תוך כדי שמירה על קשר עין בין איש לרעהו, חצייה מהירה של רחובות העיר והגעה למקום מבטחים: סטרוייה-סיילו.
הם פגשו פרטיזנים בדרכם, פנו אליהם וביקשו שיקבלו אותם ליחידתם, התשובה, לצערם, הייתה אחידה:
"איך נוכל לקחת נשים וילדים? אנו זקוקים ללוחמים עם נשק".
אנשי הקבוצה המשיכו לנדוד, מקבצים מזון מזדמן אצל האיכרים. באחד הימים הם פגשו את זורין, גבה-קומה ומשופם, במדי צבא ומגפיים. הוא הבטיח לעזור להם. זורין היה אז בתפקיד פיקודי אצל סמיון. זורין קיבל כבר רשות להקים יחידה יהודית וחיפש קַשָרים שילכו לגטו ויוציאו משם יהודים. הוא הטיל את התפקיד הזה על איטה צוקרמן והינדה טסמן. בתחילה נרתעה הינדה מהמסע הזה, אך בסופו של דבר הסכימה ללכת. היא לא ידעה שחמש פעמים תחדור לגטו מינסק ועכשיו תהיה הפעם הראשונה. דובר על הבאת רופאים ליער: הרופא זיבציקר ורופאת הנשים דוקטור קרזון.
איטה והינדה יצאו לדרכן.
עצים, הרים, רוחות פרצים ומכוניות חולפות עברו לנגד עיניהן עד שנראו בתיה של מינסק מרחוק. לאחר הליכה מייגעת ודפיקות לב מפוחדות מגרמנים שעברו בדרכן, הן הגיעו לבית הקברות היהודי במינסק.
המתנה עצבנית ומתוחה עד הערב, החלפת בגדיהן והצטרפות לשיירה של עובדים שחזרה מהעבודה לגטו. הן הזדרזו ופנו לבני המשפחות שלהן, למקורביהן, לדוקטור זיבציקר ולרופאה קרזון. כולם התרכזו בבית ברחוב אבוטקובה.
הינדה פנתה לקבוצת בחורים שעבדו אצל הגרמנים והודיעה להם לקחת נשק ולהתכונן לצאת ליער, אל הפרטיזנים. שלושים איש התאספו מתוחים, מתפללים שהבריחה תעבור בשלום.
הם חמקו אחד-אחד מהגטו לאחר שהורידו את הטלאי הצהוב מבגדיהם, וקבעו מקום התכנסות. ספירת נוכחים חרישית. כולם נמצאים? יופי, ממשיכים.
ההליכה מונוטונית, הנופים מתחלפים, אבל הנה הם כבר עברו את האזור הרוסי והגיעו לכפר מדוויידזינה.
אין להם נשק, מה עושים? סיעור מוחות מהיר והפיתרון נמצא: הם חגרו מקלות כדי להיראות מרחוק כחמושים. אם המראה שכנע את המקומיים או לא אי אפשר לדעת, אבל הם הגיעו בשלום לסטוייה-סיילו.
גברים, נשים וילדים המשיכו לצאת מהגטו, או מוטב לומר: לברוח תוך כדי מאמץ אדיר להיראות כיוצאים ממנו לעבר מקום העבודה. הגיעו גם שוטרים שהתלוו אל היוצאים-הבורחים. אלה שהיו הוגנים וסייעו ליהודים – סופחו למחנה; אלה ששיתפו פעולה עם הגרמנים – הוצא עליהם פסק דין מוות.
לא כל הנשים פנו לרקוח תבשילים מזינים עבור הלוחמים או לכבס ולקרצף את בגדיהם כדי לפרוש אותם לייבוש לאחר מכן על החבלים המתוחים בין צריפי המחנה. היו גם נשים חמושות כמו סלוצ'ק-לוין שיצאה מהגטו חמושה באקדח והצטרפה ללוחמה פעילה מיד לאחר ההשתלבות בגדוד.

פרידה סקורוחוד ילידת 1928 הייתה מינסקאית שעבדה מחוץ לגטו תחת שמירה של אוקראינים. מאי 1943 חלף על פרידה כשעבדה עם אחיה בבית חולים לפצועים גרמנים. באחד הימים הופיע נער רוסי בשם יורקה, חבר של אחיה, והודיע לאח בסערת רגשות: "הסתלק מהגטו! עומדים לחסל את כל היהודים! אל תחזור לשם בשום פנים ואופן אם מתחשק לך לחיות".
פרידה הכריחה את עצמה לחשוק שיניים, להתנער מהפחד המשתק ולפעול בקור רוח. היא הלכה עם אחיה לכיוון מחסן הנשק. הם ניצלו את שעת מנוחת הצהריים של האוקראינים וסחבו מהמחסן נשק יקר ערך: רימונים, כדורים ותת מקלע.
פרידה ואחיה הצטרפו לשניים נוספים בשם טניה ומוטקה, עברו בהדרכתו של יורקה את מרכז העיר ולאחר צעידה לא קצרה הגיעו ליער. לרוע מזלם הם נתקלו בקבוצת פרטיזנים רוסים שחמדו את תת-המקלע והצליחו בהונאה להוציא אותו מידיהם. הפרטיזנים גם ניסו להוריד מפרידה ומהשאר את נעליהם, אך משקלטו שהם ניצבים מול שודדים במראה של פרטיזנים – מיהרו לשלוף את הרימונים. כמה מילות הבהרה הסבירו היטב לפרטיזנים שלא כדאי להם להמשיך. "לא באנו ליער אלא כדי לנקום בגרמנים. רוצים להתנכל אלינו? אין בעיה. נתחיל את הנקמה בכם".
והפרטיזנים נסוגו.

14 בדצמבר 1943.
מכונית משא תמימה למראה יצאה את שערי הגטו כשבתוכה פלוגת עבודה, כביכול, לעבודה במחוז.
ה'עבודה' נגמרה כארבעים קילומטרים לפני קצה מסילת הברזל וילנה–גרודנה. האנשים עברו ברגל את יתרת הדרך והגיעו בשלום לבסיסי החטיבה הפרטיזנית 'מות לכובשים' שביערות רודניצקי.
בדרך זו יצאו שמונה קבוצות נוספות, בכל אחת מהן בין שלושים לשלושים וחמישה חברי מחתרת. כולם הצליחו להגיע בשלום ליערות רודניצקי הרחוקים.