33 - נאבקים על הזכות לחיות

התנועה הפרטיזנית היהודית על אדמת בלארוס (ועל אדמת אירופה כולה) הייתה משוללת כל תנאי יסודי ללחימה. על צווארה נתלו אבני ריחיים, ששום עם באירופה לא התנסה במשאם; לא היה ללוחמים היהודים אף שעל אדמה – אדמה קיומית משלהם.
הלחימה היהודית ביערות הייתה משולה לזינוקה של ציפור פצועה לתוך חלל חסר אוויר – לחימה יתומה, מיותמת מכל עבר.
ואם על אף כל אלה קמה והתקיימה תנועה לוחמת של אלפי פרטיזנים יהודים, הרי אין להסביר גילוי ייחודי זה אלא בכך שמתהומות הייסורים נטל היהודי כוחות נפש בלתי רגילים – שכיום הם בלתי נתפסים – ונאבק על קיום עמו.
הפרטיזן היהודי היה דגם של התקוממות, חזיון מקרין בזוהר הטרגי שלו על ימים באים. בעצם היותו הוריש לעם קניין של הוויה לוחמת, יהודית, סגולית.
נגד כל העולם - - -


בולמי המאבק הפרטיזני: מאפיינים סובייקטיביים
א. הרצון לחיות.
התפיסה על קידוש החיים התגבשה בנפש היהודית וחדרה אליה, במודע ושלא במודע, בדרך הייסורים של מיעוט לאומי הנודד דורות על דורות, מוקף שונאים המבקשים את נפשו ושופכים את דמו – וההצלה של היהודי היא בניסיון להיעלם מעיני האויב. במלחמה ממושכת זו מול הצוררים ומול עובדת השפלתו, גיבש היהודי את כוח התגוננותו ואת הכרת עליונותו הרוחנית על פני הסובב אותו. בדרך הפרוזדור אל הטרקלין, אל הגאולה – זו הייתה התקווה שלא הפסיקה לפעום בו.
הייתה רק מטרה אחת עליונה: לקיים את הנפש בכל מובניה של המילה. כאשר הומחש ליהודי שעיקר מטרת הגרמנים היא השמדתו – מצוות החיים התקדשה בעיניו עוד יותר.
החיכוך הקבוע בסכנת המוות יצרה ליהודי כושר הסתגלות אל הסובב ואדישות כלפיו. יהודים אלה לא ראו כל תכלית במאבק הפיזי, הם ראו בו סיכון לעצם המטרה העליונה – הקיום. תפיסה זו הייתה כוח בולם בכל התארגנות של מחתרת, התארגנות שמטיבה היה בה כל כך הרבה מהסיכון וכל כך מעט מהסיכוי לקיום החיים.

ב. האשליה שהגרמנים לא ישמידו את כל היהודים.
אשליה זו הייתה מנומקת בפי היהודים בגטו בחוסר תקדים של השמדת עם; באמונה עמומה, אך תקיפה ופועלת, כי "את זה העולם הגדול לא ירשה"; בסברה ש"אולי עוד נשאר זיק אנושי כלשהו אצל הגרמנים"; בהנחה ש"הגרמנים לא יספיקו בנסיגתם לעשות זאת"; בהיאחזות בציפורניים באפשרות ש"הגרמנים זקוקים לכוח העבודה שלנו"; ואמנם אשליות אלה השפיעו השפעה גדולה עד לרגעי חייהם האחרונים ונגדו את ההכרעה – תנאי לכל פעולת מחתרת.

ג. אי אמונו של היהודי ביער ובאיכרי הסביבה הסמוכים לו, לאחר שהוא חש את יחסם מעבר לגדר התיל ולאחר שאוזניו קלטו מה הם עוללו לאחרים שיצאו.

ד. בעם היהודי לא היה הצו העתיק "על חרבך תחיה", מה עוד שגם החרב הייתה חסרה.

ה. יודנרטים. הבולם הגדול לארגון המחתרת ולתנועת הפרטיזנים.
להתנגשות בין המחתרת לבין היודנרטים היו גוונים שונים. טענתם העיקרית של היודנרטים הייתה: המחתרת והפרטיזנים היהודים מסכנים את חיי היהודים ומחישים את רגע ההשמדה. בטיעון זה התייסרה המחתרת היהודית לא מעט ועשתה ככל שיכלה שלא לסכן את הגטו, ואולם המחתרת הייתה חדורה באמונה נחרצת בכללים הפוכים מגישת היודנרט. המחתרת סברה שההשמדה עלולה לבוא במוקדם או במאוחר; אין הצלה ללא מאבק והלחימה היא ערך בפני עצמו נוכח ההשמדה, אפילו אם אין הצלה בסופה.
על אף השוני הגדול, המציאות הוכיחה שבגטאות מסוימים – לרוב בעיירות מזרח פולין – היו מקרים שחברי היודנרט סייעו בדרכים שונות למחתרת.

ו. בבררה בין מוות בגטו ובין מוות ביער – וזו הייתה ברוב המקרים הבררה – העדיף היהודי להישאר בתוך עדתו. מה שיקרה לכולם יקרה גם לו. עדיף המוות בצוותא בגטו מאי ודאות של חיי בדידות ביער.

ז. המשפחה היהודית הייתה מבצרו של הקיום היהודי. כשהבן הקטן כלוא בגטו עם אמו ואינו יכול לברוח – לאבא לא היה אומץ להפקירם, כשהנערה השתדלה לעזור לאמה בתפקוד היום-יומי בגטו מתוך מחשבה שזהו מצב זמני שיסתיים בטוב – לראש המשפחה לא היה לב להשאירן. קשרים אלה – על ההקרבה שבהם ועל הגילויים האנושיים המרטיטים שלהם שייכללו בוודאי בפרשת העמידה היהודית באותם הימים – מילאו גם הם תפקיד בולם ביציאה אל היערות.
בתופעה זו היה אומץ אישי רב מחד גיסא לצד נזק לעניינו של המאבק מאידך גיסא. היה קורע לב לראות היצמדות של בן ובת להורים זקנים, של אב צעיר – לאשתו וילדיו, של אנשים צעירים – לבני משפחתם בקבוצות משוטטות ביער או במחנות משפחתיים, בחינת "באשר ילכו – אלך". רבים מתוך אלה שהגיעו ליער לבד היו מדוכדכים מכך שמשפחותיהם הושמדו.

ח. ויכוח בחוגי המחתרת על לחימה בין החומות מול לחימה ביער. בוויכוח זה הגורסים בלחימה בין החומות גייסו לצדם 'תוקף מוסרי': מקום הסבל יהיה גם מקום הלחימה.

ט. פחד שמא פעולות פרטיזניות של אנשים מתוך הגטו עלולות לזרז את ההשמדה של הגטו כולו. פחד זה ליווה את הפרטיזנקה המאורגנת והספונטנית כאחת. האחריות הקולקטיבית שהטילו הגרמנים על הגטו גרמה להגבלות כבדות בהתארגנות ובפעולה של המחתרת בגטאות.

י. חוסר הנהגה מרכזית.
לפרטיזנקה היהודית בכללה חסרה הנהגה ארגונית-ריכוזית-מכוונת-מדריכה, למעט מקומות ספורים. אלה שכבר היו כשירים להנהגה – חלקם הגדול הוצא להורג בידי הגרמנים.

יא. מלבד המשימה המשותפת לתנועה הפרטיזנית כולה: לחימה בנאצים, היו שתי משימות יהודיות וייחודיות שהפרטיזן היהודי קיבל על עצמו: נקם והצלה. לולא הפגיעה בעצמאות היחידות הלוחמות היהודיות – פעולות ההצלה והנקם היו רבות יותר.

מסע ההסברה של הפרטיזנים
הפרטיזנים ניהלו במשך שנות הכיבוש מבצע הסברה אדיר.
הם הביאו לאיכר הבלארוסי את דברה של רוסיה השותתת דם ולוחמת עד אפיסת כוחות. הם עצמם היו דוגמה מוחשית ללוחמה הזאת.
הפרטיזנים הוציאו מבתי הדפוס הגרמניים אותיות עופרת יצוקות, דיו וציוד שאפשר הדפסה של כרוזים ועיתונות מחתרת לאוכלוסייה המקומית.
עגלה עמוסת תבן עשתה את דרכה אל היער, תמימה למראה. רק אליהו דמשק שישב על דוכן העגלון ולמעשה היה פועל דפוס מלידה ידע שמתחת לתבן יש מכונות ואביזרים כדי להקים מערכת דפוס פעילה בלב היער. כך פעל גם נחום אלפרוביץ' בוילייקה וכמוהם נוספים. מעניין לציין שכמעט כל המדפיסים ביער היו יהודים, ומספר היהודים בין עורכי העיתונים היה רב בלי שום פרופורציה למספרם ביחידות הפרטיזניות. המוח היהודי נלחם ביעילות לא פחותה מהידיים האוחזות בנשק...
עם התבססותה של התנועה הפרטיזנית ועם הקמתו של מרכז הפרטיזנים בבלארוס תוגברה פעילות ההסברה.
במוסקבה ראו חשיבות רבה בתעמולה ובהבהרת עומק הנסיגה הגרמנית וכך ב-1943 הוצנחו באזור ברנוביץ' שמונה עשרה מערכות דפוס, באזור וילייקה – אחת עשרה. כרוזים שסיפרו עד כמה הגרמנים נסוגים ועד כמה לא כדאי לסייע להם הודפסו לרבבות וריפדו את קרקעית הכפרים והעיירות, השבילים ומסילות הברזל, הדרכים המלאות אדם וגם הדרכים הצדדיות. עיתונים רבים יצאו לאור בהדפסות הפירטיות הללו, ואפשרו לפרוק קצת את ההרהורים, את הרצונות וגם את הקריאות שכותביהם ועורכיהם רצו לקרוא בקול ולהביא לידיעת ההמון. בין העיתונים הללו היו, למשל: "הפרטיזן הבלארוסי" – באזור מינסק, "הכוכב האדום" – באזור ברנוביץ', ה"אמת מפולסיה" – באזור פינסק.
העיתונים והכרוזים הביאו אינפורמציה על המצב בחזית ועל מדיניות הדיכוי והפשע של הגרמנים, ועוררו את העם לתגבר את העזרה לפרטיזנים ולא לשתף פעולה עם הכובש.
לא פחות מאלה חשוב היה "העתון החי". מחלקי העיתונים והכרוזים, הפרטיזנים, היו מביאים לבתי האיכרים באישון לילה ניחוח של מאבק בלתי מתפשר באויב אכזר שליפול לידיו זהו מוות ודאי ומייסר. לאור השלהבת הדלה שהבהבה בבקתות הכפריות סיפרו הפרטיזנים על מעשי הפשע של הגרמנים, ועל מעשיהם הנועזים של הפרטיזנים באזור המסלקים אותם.
האיכרים קלטו יפה את המסר. הם הבינו שסופו של כל פולש לברית המועצות יהיה כסופו של נפוליון, ועשו ככל שביכולתם כדי שהסוף הזה יקרה במהירות.