1 - גורל יהודי ברית המועצות

קרוב לחמישה מיליון יהודים התגוררו בברית המועצות בשנת 1940. שלושה מיליון מהם, בקירוב, הגיעו אליה בין שתי מלחמות העולם, מבוהלים ורדופים, מנסים להשיג מקלט בין הרוסים, הליטאים והאוקראינים שקיבלו את פניהם בקרירות ולפעמים גם הדפו אותם אל מותם בגסות.
בלארוס הייתה חלק בלתי נפרד מברית המועצות בתקופה זו, ואף שילמה מחיר כבד על חברותה: אדמה חרוכה השאירה אחריה מלחמת העולם השנייה בבלארוס.
קרוב למיליון וחצי יהודים התגוררו בשטחי פולין המזרחית ובמדינות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה וסופחו לברית המועצות בין השנים 1940-1939; שלוש מאות אלף פליטים יהודיים מפולין חשבו שהקור הרוסי יקפיא את החרב המתנפנפת מעל ראשם ונמלטו לברית המועצות לפני הפלישה הגרמנית. הם חשבו להינצל מגורל מכריהם, אבל מרחץ הדמים של מלחמת העולם השנייה הגיע גם אליהם: הרוב היהודי בברית המועצות התגורר במערב רוסיה, במדינות הבלטיות, בבלארוס, בווהלין, באוקראינה ובבוקובינה. ריכוז האוכלוסיה היהודית באזורים אלה אִפשר לגרמנים לאסור באופן מהיר וקל אלפי יהודים, והסיוע הפעיל של הגויים המקומיים חולל טבח המוני ושיטתי שחנק למוות את הקהילות היהודיות.
יהודי בלארוס נכחדו כמעט לגמרי.

22 ביוני 1941.
הסכם אי ההתקפה בין ברית המועצות לגרמניה הידוע כהסכם ריבנטרופ-מולוטוב התמסמס, וגרמניה פתחה במלחמה נגד ברית המועצות.
תכנית ה'פתרון הסופי' התקדמה שלב בהשמדת העם היהודי, השמדה שהייתה חלק בלתי נפרד מהתכנון הצבאי הגרמני בפלישה לברית המועצות. הניצחון במלחמה
היה חשוב, אבל חשוב יותר היה להכחיד כל זכר ליהודי המקום.
"מלחמה טוטלית הנוגדת כל פקטור סובלני כלפי שבויי מלחמה ואוכלוסיה אזרחית", כך הגדירה המפקדה הגרמנית את המלחמה נגד ברית המועצות. הגדרה מכובסת זו כללה השמדה המונית של יהודים.
הגרמנים הידועים בסדריהם הקפדניים לא נתנו לדם הניתז לכל עבר לבלבל להם את הסדר, הכול היה מעוגן בחוק ועל פי הנחיות מסודרות. במאי-יוני 1941 פרסם הוורמאכט הגרמני שתי פקודות הנותנות תוקף משפטי לטרור נאצי בשטחים הכבושים ומהוות בסיס חוקי להשמדת יהודים המונית:
1. אוכלוסיה צבאית ואזרחית שתיחשד במעשים עוינים, תוצא להורג ללא משפט.
2. חופש פעולה מוחלט לחיילי האס. אס. לפעול כהבנתם בשטחים שתחת שלטון ניהולי של גרמניה.

2 ביולי 1941.
בהנחיות שיועדו למפקדי אס. אס. בכירים נאמר באופן חד משמעי כי בשטחי ברית המועצות הכבושים עליהם להרוג בקומוניסטים וביהודים. חד וחלק.
משימות יש לבצע ביעילות מקסימלית, כידוע, ועל מנת להצליח במשימת החיסול הוקמו ארבע יחידות החיסול – אס. אס. איינזצגרופן. ואיך אפשר בלי לתת לחיילים הנלחמים הרגשת עליונות שהם יחידה נבחרת שפעילותה חשאית? לכן קיבלו יחידות אלה פקודות למשימות חיסול של אויבי הרייך בעל פה, מטעמי סודיות. אולי בכל זאת מישהו בגרמניה חשב שתיעוד כזה לא יוסיף להם כבוד.

האיינזנצגרופן רוכזו באזור פרץ' בסקסוניה שבגרמניה. היידריך, מפקד המפקדה הראשית לביטחון הרייך ובעל חשיבות עליונה אחרי הימלר בהיררכיית ה-אס. אס. אסף את מפקדי האיינזנצגרופן והאיינזנצקומנד. הוא דיבר גלויות על השמדת יהודים, על אף שהצבא הרשמי עדיין נמנע מלתת פקודות ישירות לרציחתם. היידריך הודיע להם שהיטלר הורה להשמיד את כל יהודי ברית המועצות ואת כל ההנהלה הבכירה של המפלגה הקומוניסטית. הם, מפקדי האיינזנצגרופן והאיינזנצקומנד ממונים על ביצוע פקודה זו.

מדיניות ההתעלמות של המשטר הקומוניסטי
בגרמניה צחצחו את קני הרובים ושימנו את מכונות הירייה, אבל בברית המועצות שלאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נאסרו אזכורים של האנטישמיות מרקיעת השחקים במדיניות הנאצים, ונשללה כל ביקורת כלפי נאציזם אכזרי ופשיזם גזעני. מעולם לא הייתה בברית המועצות אהבה גדולה ליהודים, אבל השתיקה הגדולה של אמצעי התקשורת הסובייטים בכל הנוגע למדיניות האנטי יהודית של היטלר הייתה עבור יהודי ברית המועצות הרת אסון: הרוב המכריע של יהודי ברית המועצות לא ראו את סכנת המוות שקרבה בצעדי ענק, וכאשר פלשה גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 היהודים לא היו מוכנים למאורעות הטרגיים שיבואו עם פלישתם של הנאצים ולא התאמצו בכלל לברוח מהתופת שהוכנה בעבורם בארץ מולדתם. הם לא העלו על קצה דעתם מה התחולל ומתחולל בפולין, למשל, הקרובה אליהם כל כך ונהרותיה מלאים דם יהודי.
דוּחַ שלא יועד לפרסום נכתב ביולי 1942. זונדרפירר אס. אס. בבלארוס הכבושה כתב אותו:
"מדהים, כמה מועטה הידיעה של היהודים על היחס שלנו כלפיהם בגרמניה ובוורשה הלא כל כך רחוקה. ללא אי הידיעה הזאת, שאלָתם האם ב
גרמניה אנו מבדילים בין היהודים לבין אזרחים אחרים – לא הייתה אפשרית".

אם חשבו יהודי ברית המועצות שיש כאן משחק שחמט של שחורים ולבנים ורק הכובשים הגרמנים הם האנטישמיים השחורים ובני ארצם הם הטובים הלבנים – הרי שהחיים התבררו כגרועים מן המשחק. כולם שחורים, וכולם נגדם.
בשנות המלחמה הראשונות האנטישמיות הסדיסטית קיבלה אופי שקט וחבוי. הזונדרפירר בנאומו ב-6 בנובמבר 1941 הזכיר את היהודים בפעם הראשונה והאחרונה: "גרמנים" – מציין הוא באקראי – "מארגנים פוגרומים של ימי הביניים באותו רצון כפי שעשה זאת המשטר הצארי".
יום למחרת כבר נרצחו שנים עשר אלף מיהודי מינסק בטוצ'ינקה.

סתיו-חורף 1941.
בידי מנהיגיו הפוליטיים של הצבא האדום היה כל המידע על ההשמדה השיטתית של העם היהודי, אך הם לא נקטו אף צעד למען הצלת יהודי ברית המועצות שעדיין לא היו תחת השלטון הנאצי. דפי תעמולה נזרקו ממטוסים סובייטיים ברחבי ברית המועצות במהלך המלחמה. האוכלוסייה האזרחית נקראה בהם לחבל בכל המסייע לכובשים ולעזור בהברחות נוער שנלקח בכפייה למחנות עבודה בגרמניה. לא הייתה אף קריאה אחת לעזור לאזרחים הסובייטים היהודיים להינצל מהגורל הנוראי שציפה להם.
להציל סובייטיים? בוודאי. יהודים? מה פתאום!

6 בינואר 1942.
שר החוץ הסובייטי,
ויאצ'סלב מולוטוב, מונה את מעשי הזוועה של הנאצים באיגרת ששלח, וכותב בפרוטרוט על רדיפות היהודים. אך כבר באיגרתו השנייה ב-27 באפריל 1942 הרדיפות אינן מוזכרות כלל.
האם היה מי שטרח לעדכן אותו שאין צורך לספור את היהודים הנרצחים? האם הייתה מדיניות מכוונת של 'עדיף שהיטלר יהיה זה שיעשה את העבודה המלוכלכת, וטוב שהוא מתנדב לעשות זאת'?!?!



מרי פרטיזני מתעורר בבלארוס
מלחמה זעירה שנקראת גם 'גרילה' הייתה מאז ומתמיד מרכיב חשוב במלחמות רבות, והיה לה חלק נכבד במלחמת העולם השנייה. לא צבאות גדולים ומסורבלים המונים עשרות אלפי לוחמים המסתערים על מטרות אסטרטגיות, אלא עשרה ועשרים ושלושים לוחמים הפוגעים בכושר הלחימה של הכובש את ארצם ועוזרים לו באופן פעיל להחליט לסגת.
כבר הרומאים נתקלו בגרילה במסעות כיבושיהם, כמו גם המרשל הרוסי קוטוזוב שעשה בה שימוש רב כששלח קבוצות קטנות של חיילים לזנב בצבא הצרפתי כשנפוליאון וצבאו נסוגו מרוסיה בשנת 1812.
במלחמת העולם השנייה פיתחו הרוסים לוחמה זו והפכו אותה לחזית שנייה נגד הכובש הנאצי. היהודים היו הראשונים להתנדב לכל סכנה ולכל משימה שתפגע בהתקדמות האויב הגרמני או שתעצור, ולו לזמן קצר, את ההשמדה הדוהרת של העם היהודי בידי הגרמנים ושותפיהם לרצח ההמוני.
היער הסבוך מגונן על הלוחם החושש שמכל פינה ומאחורי כל עץ אורבים לנפשו, אבל לא פשוט לחיות בתוכו. מלחמה היא מאמץ עצום ודם רב שנשפך, ומלחמת גרילה של פרטיזנים החיים בתוך יערות עד עבותים וחומקים משם כדי להניח מטעני חבלה – היא מאמץ עצום עו
ד יותר.
כל ענף מזדקר הוא שריטה עמוקה לכל הפחות, כל לילה הוא קור שלא תמיד אפשר להתגונן מפניו בלי קורת גג, כל צורך במזון או בחידוש אספקת הנשק מצריך עזיבת היער כי הפושצ'ה הבלארוסי מגונן על המסתתרים בתוכו, אך ריק לגמרי מצרכים אנושיים בסיסיים. עזיבת היער פירושה הסתכנות בזעמם המסוכן של כפריים עצבניים שמזונם מוחרם תכופות בידי פרטיזנים או צבאות לוחמים, ואף נפילה בידי האויב. יער עד אינו בסיס צבאי מצויד, ועל כן אצל הפרטיזן המצוי המתח גבוה, תנאי החיים ירודים, וכל החושים ממוקדים בכל תנועה נראית ובכל אוושה נשמעת.
אבל כל הקושי הזה לא היה לשווא. הפרטיזנים יצרו מאזן אימה מול הצבא הגרמני שהמפלה הגדולה שלו הייתה בחזית הרוסית.
וכך כתב קצין גרמני לאחיו בגרמניה:
"הפרטיזנים הרוסיים הם הדבר האיום ביותר בעולם. הם אמיצים ונועזים עד כדי התקפות על טנקים בנשק קר. הם קופצים מעץ לעץ, אין לפניהם שום מעצורים, לא נהרות ולא ביצות. אם לוחצים עליהם כמו במלקחיים – הם נאבקים מרה. יש שאתה מקיף אותם מכל הצדדים ובסופו של דבר מתברר שלא נותר בכיתור אף פרטיזן אחד, כאילו נבלעו באדמה או התנדפו באוויר. היוצא נגדם – יוצא לקראת מוות בטוח".

האיכרים בוגדים בארצם
מבחינה גיאוגרפית שימשה בלארוס שטח מעבר בין המזרח למערב. בכל מלחמה שניהלה רוסיה היוותה בלארוס זירה חשובה של פעילות צבאית.
בלארוס כבר חוותה פלישות של צבאות כובשים אליה: קרל השנים עשר משבדיה בשנת 1697, ונפוליאון בשנת 1812. בפלישות הללו נשאר האיכר הבלארוסי נאמן לארצו והיה שותף פעיל במלחמת הגרילה.
יוני 1941, לעומת זאת, היה שונה. רבים מהאיכרים הבלארוסים קידמו את פני הצבא הגרמני הפולש כצבא משחרר והצטרפו אליו בשמחה.
רוסיה הסובייטית שכפתה את עצמה עליהם הצליחה לגרום לרגשות אנטי קומוניסטיים חזקים בעיקר בקרב האינטלקטואלים ואיכרי הקולחוזים. לראשונים היו זיכרונות מרים מהטיהורים של סטלין בשנות ה-30 שבהם נשלחו סופרים, אמנים ומדענים רבים לגוֹלָגִים תוך כדי עינויים ועבודת פרך. האחרונים לא יכלו לשכוח את הקולקטיביזציה שגזלה מהם את האפשרות להתפרנס מתוך עצמאות וזרקה אותם לגורלם בקולחוזים [=משקים שיתופיים] בפיקוח הממשלה הסובייטית.
יש המציינים לזכותם של האיכרים שרבים מהם לא היו מודעים למטרות הנאציות, והאמינו שהיטלר עומד לשחרר אותם מהעבדות הבולשביקית; אבל אולי סביר יותר להניח שפחות עניין אותם מהן כוונותיו של היטלר ומה מעשיו כמשמיד סיטונאי של אנשים ועמים, ויותר עניין אותם גורלם האישי שישתפר בעקבות שינוי מצבם.