58 - המידע שהביא וילי קבע את המשך סדר היום

המידע שהביא וילי קבע את המשך סדר היום:
סרן ניקולאייב אסף את כולם סביבו.
"אתם קרובים לאפיסת כוחות", הניד בראשו כמשתתף בתשישותם של פיקודיו. "שעות השינה שלכם מצומצמות והרכבת מטעני הנפץ לצד השגת מצרכי מזון גוזלים ממכם כל פירור כוח, אבל אנו נמצאים במצב מסוכן ביותר ועלינו לעשות עוד מאמץ עצום אחד כדי לשרוד".
רק נשימות הנוכחים נשמעו בין האלונים עבי הגזע.
"על פי המידע שקיבלתי מוילי, אין שום אפשרות אחרת מלבד פריצת מסילת הברזל. אחריה מתחילה פושצ'ה-רודניצקה, ושם מחכה יחידת החילוץ שלנו. על כל אחד להישאר עם יחידתו, ובבקשה לציית להוראות; המשמעת חיונית להישרדותנו".
כולם הסתדרו בזוגות והתחילו לנוע מן היער אל השדות הפתוחים. ההגנה של הביצות הדביקות בין העצים בעלי העלווה הסמיכה נשארה מאחור. מלפנים נראו כמה בקתות שבהן, לפי וילי, חיכה האויב. בשורה חזיתית התקדמו בזהירות לעבר הבקתות. יהודה בקצה הימני של השורה, לידו הנס הלבוש בסרבל חום. פתאום הדהדו צרורות מקלע שנורו משמאל. הפרטיזנים השתטחו והקשיבו לכדורים העפים מעל ראשם. איש לא השיב אש. המקלע השתתק ואחרי זמן מה המשיכו לנוע קדימה, בשפיפה. מדי פעם נשכבו שוב על האדמה כדי להאזין לקולות, אולי הטמינו מארב.
מתקרבים לתחום הבקתה הראשונה. מישהו בבקתה שמע כנראה רשרושים. הוא צעק: "מי שם?" נגיעה קלה במוסיו סימנה לו להשתטח על הקרקע. כמו יודיתקה, בונצ'יק והשאר, גם הוא התחיל לזחול בדממה, מתרחק מבעל הקול בריבוע החלון שאור מטושטש בקע ממנו. השואל מהבקתה השמיע שוב את קולו, אך איש לא ענה. כמה יריות רובה נורו מכיוון הקול. ההוא כנראה חשד שמישהו מסתובב ליד הבקתה שלו. כששוב השתרר שקט, קמו המפקדים והתחילו לרוץ בדממה ככל שרק יכלו לכיוון הבקתות, מסמנים לכולם לבוא אחריהם. הם ידעו שזהו החלק המסוכן ביותר. עד שלא יראו הרחק מאחוריהם את הבקתה האחרונה – הסכנה עדיין לא חלפה. השטח פתוח ורק אורו הקלוש של הירח משאיר תקווה שלא ייחשפו.
יריות המקלע התחדשו. שוב השתטחו על הארץ והמשיכו להתקדם בזחילה.
"הרגשתי ששמעו אותנו", אמר שלום יורין, "אך לא ראו אותנו".
ספירה שקטה של הנוכחים גילתה שכולם הגיעו בשלום לבקתה האחרונה.
"אנחנו עוברים עכשיו את הבקתה האחרונה לכיוון השדות הפתוחים. לרוץ בדממה בקומה שפופה. להגיע לכביש".
ההוראות היו תמציתיות ומהירות. הזריזות הייתה הנשק הטוב ביותר במקום שורץ המרצחים הזה. אש כבדה שירו המפקדים חיפתה על פיקודיהם הרצים אל הכביש, אש שכוונה כעת אל הבקתות שמלאו משונאיהם.
"הגענו לכביש, הלכנו במהירות לאורכו, מתרחקים בריצה מן הביצה. אינני יודע מנין היה לי את הכוח לרוץ, נראה שאין גבול לחוש ההישרדות. בסך הכול ההליכה על הכביש הייתה קלה יותר מהסיוט של ההשתרכות בביצות. חזרנו למשהו שדמה לציביליזציה, ואולי התקרבנו למקורות מזון שקיבותינו המקרקרות דרשו בעוז, וזה הפיח בי מעט תקווה". שלום יורין עדיין שמר על התקווה לעתיד טוב יותר. זה מה שנתן את האפשרות לשרוד את ההווה הספוג בריח של דם ושל מוות מתוך מאבק על החיים.
ההתקדמות הייתה במהירות ובשקט מוחלט כמעט עד עלות השחר. לא נראו יותר עצים באופק, רק כפר נראה לפניהם.
"ידענו שהגרמנים ושותפיהם מחכים לנו בכל מקום, ומיד כשיאיר הבוקר יבחינו בנו ויתקפו אותנו במלוא עוצמתם. לא היה היכן להתחבא, וניתן היה בקלות לכתר ולהרוג אותנו. היינו מאה ועשרים איש בערך, מצוידים בתחמושת דלה, לאחר שרוב המלאי אבד לנו בביצות".
המפקדים ערכו התייעצות ביניהם. היה ברור שהפעלת כוח תהיה התאבדות וצריך להפעיל את התאים האפורים בראש כדי להינצל. קולות ויכוח מהוסים נשמעו מספר דקות, ואז נקראו כולם להתעדכן בפרטי התחבולה שרקמו.
"נתחזה ליחידת ולאסוב שנלחמת בפרטיזנים, בפיקודם של קצינים גרמניים. נעמיד פנים שהבסנו פרטיזנים בביצות וכעת אנו חוזרים עם השבויים למחנה הגרמני. מכיוון שכמה מיחידות ולאסוב לבשו עדיין מדים רוסיים בלי הכוכב האדום, נוכל להתחזות ליחידה כזאת אם נסיר את כל הסמלים הסובייטים שלנו".
המפקד שהודיע על החלטת המפקדים כולם לא צריך היה להוסיף משהו. כל אחד ידע את תפקידו במשחק הזה. משחק שכישלון בו – פירושו מוות.
"ה'זרים' שלנו שוב פשטו את הסרבלים וענדו את כל האביזרים הגרמניים", מספר שלום. "הם הפכו ל'מפקדים הגרמנים' של היחידה. אני הייתי בין הפרטיזנים שלבשו מה שנראה כמדי צבא רוסיים. הסתדרנו על הכביש ברביעיות והתחלקנו לקבוצות, המובלות כל אחת על ידי סמל גרמני. שאר הגברים והנשים קובצו יחד בתור שבויים, והוקפו על ידי שומרים".
מוסיו, יודיתקה, בונצ'יק, יהודה, לנה, ואפילו סרן ניקולאייב שהולבש עליו מעיל כבד, היו בין ה'שבויים'. וילי פיקד על כל המבצע. היה לו כבר ניסיון בהתחזות כזאת...
הנס הלך לצדו עם מפות וקרא בקול פקודות בגרמנית. צעדנו בגלוי בכביש הראשי ונכנסנו לכפר. השתדלתי להיראות זקוף וחזק ככל האפשר. ה'שבויים' גררו את רגליהם והרכינו את ראשם. הם היו היחידים שלא נזקקו למאמץ רב כדי לשחק את תפקידם. הפחד בלט עליהם, וזה היה אמיתי.
בתוך הכפר נעשו פקודותיו של הנס חריפות וצעקניות יותר, ושאר ה'גרמנים' חזרו על פקודותיו לעצור. ה'שבויים' לא ביצעו את הפקודות באופן מושלם, והנס קילל אותם במיטב הגרמנית שלו.
פרצופיהם של תושבי הכפר צצו בחלונות, מביטים איך הנס מחלק את כולם לקבוצות של עשרה. קודם כול צריך היה שכולם יוכלו לאכול. הוא לקח כל קבוצה לבית נפרד, עם חייל 'ולאסוב' כמתרגם, ופקד על האיכרים להאכיל את הקבוצה שלחמה באומץ כה רב להגן על הכפריים מהפרטיזנים המרצחים.
ה'שומרים על השבויים' נכנסו לבתים ולקחו אוכל ל'שבויים' שהתגודדו בחצר. הכפריים שלא פעלו בזריזות מספקת זכו בקללות, בגערות ואפילו במכות מידי ה'גרמנים', כדי לאכוף צייתנות. לא ממש תרבותי, אבל ככה זה גרמנים, מה לעשות.
ה'שבויים' ישבו ליד שולחנות מפלטות עץ גס ובלתי מעובד והנשים הביאו את האוכל. ה'שבויים' נכאי הרוח לא אמרו מילה, כדי שהרוסית העילגת שלהם לא תעורר חשד, אך ה'גרמנים' הבקיאים בניב הגרמני פתחו בשיחה עם האיכרים, קיללו את הפרטיזנים והתפארו במעשי הגבורה שלהם. הכפריים תרמו משלהם וסיפרו כמה רעים ורצחניים הפרטיזנים...
"התנפלנו על האוכל, מורעבים כהוגן", נזכר שלום. "תפוחי האדמה, החלב והחמאה נעלמו מיד. האיכריות המשיכו להביא לנו עוד אוכל. סגן וילי נכנס אל הבית עם המתרגם, וכולנו קפצנו לדום. וילי שאל אם אנחנו מרוצים מהאוכל שקיבלנו, ולאחר כמה רטינות צעק על הכפריים שיגישו לנו אוכל טוב, כי כולנו רעבים אחרי שלחמנו בפרטיזנים יומם ולילה. במהלך השיחות עם האיכרים גילינו שהיחידות הקרובות ביותר של הגרמנים ונאמניהם נמצאות כחמישה קילומטרים משם. כעבור חצי שעה שמענו את הפקודה לשוב ולהתכנס על הכביש. שוב, באותו מערך, יצאנו לדרך בכיוון העיירה אושמיאנה".
כשהיו בטוחים שיצאו מטווח הראיה של האויב ירדה הקבוצה מהכביש הראשי וחצתה שדות כדי לקצר את הדרך לעבר פסי הרכבת. לפי הערכת המפקדים, נותרו כשישים קילומטרים נוספים ללכת.
כעת, אחרי האכילה לשובע והמנוחה, היה קל יותר לצעוד.
בראש הקבוצה ובצדה הלכו הגששים ובכל פעם שהודיעו על משהו חשוד לפנינו נשכבו כולם על הארץ בעמדות התגוננות. כמה וכמה פעמים הם הזהירו, אבל למזלם שום דבר לא קרה. סתם אזעקות שווא לצורך שמירה על הערנות הגבוהה שאסור לשכוח ממנה בזמן כזה. בסך הכול התחבולה עלתה יפה. הערימו עליהם. הגרמנים לא הרגישו שהפרטיזנים המפחידים אותם כל כך חמקו מן היער תחת אפם וברחו דרך הכפרים המלאים בכפריים הנאמנים להם.
לעת ערב הגיעו ליער, כשמונה קילומטרים מהמסילה שמחים ומעודדים מההצלחה של מסעות היום.
אחרי מנוחה קצרה, בחושך גמור, יצאו כמה לבקתות הסמוכות לחפש אוכל, ונזהרו לחזור בהקדם האפשרי. התוכנית הייתה לחצות את המסילה בחצות.
"גזע עץ מכוסה טחב ירקרק ורטוב שימש לי כר רך דיו, ונרדמתי מיד", כך שלום יורין. "בחצות פקחתי עיניים לקול פסיעות ולחישות מהוסות, התמתחתי ומיהרתי להתארגן לצעידה הלילית. יוצאים לעבר מסילת הברזל".
קילומטר וחצי לפני המסילה עצרה הקבוצה. ורונוב, המפקד, ביקש בשקט עשרה מתנדבים. שלום צעד קדימה עם תשעה מתנדבים נוספים ויחד קיבלו פקודה למצוא מקום שהחצייה בו תהיה הבטוחה ביותר למאה ועשרים אנשי הקבוצה.