28 בדצמבר 1942.
חיים שלוסברג ברח מדבורץ עם ארבעים יהודים נוספים, ויצא לחפש את הפרטיזנים. הוא מספר על כך:
הלכנו בכיוון העיירה שלנו, נליבוק... היינו מתקדמים בלילות ומסתתרים בימים. היו ימים קרים מאוד. היה חודש ינואר 1943. ערב אחד נכנסנו לגוי אחד... סיפרתי לו שאנו מתכוננים ללכת לנליבוקי. הגוי הציע לי שלא נמהר ללכת בכיוון זה. ואלה נימוקיו: "אולי יש שכנים המכירים אתכם ואולי יש אנשים שבידיהם מסרתם חפצים ודברי ערך לשמירה. הם לא יחוסו עליכם וימסרו אתכם לידי השלטונות. לא כדאי לבוא למקום שמכירים אתכם". הגוי צייר לי מפה והסביר לי כיצד ללכת בדרכים עקלקלות. ... רק לפנות ערב היינו מעיזים לפתוח את דלת החוטור. היו גויים שהיו נותנים להיכנס בתנאי שנישאר שם רק לאותו לילה וביום שלמחרתו, ובהגיע הלילה השני עלינו לעזוב. היו בתים שמשם הייתה יוצאת האשה אחרי התייעצות עם הבעל, ומתחננת שנלך. הייתה מוכנה לתת אוכל ובלבד שנעזוב את הבית.
... הבפטיסטים היו מכניסי האורחים הטובים ביותר. בפטיסט אסור לו לסרב לאדם הזקוק לקורת גג, ברגע שעוברים את המפתן שלו. איסור זה הוא אחד האיסורים החלים על כל בפטיסט מאמין... היו לילות ששום דלת לא נפתחה לפנינו. בקור של ינואר – פברואר היה עלינ ללון בחוץ... זכור לי יום אחד: סופת שלגים העיבה את אור היום. לא ראינו את המתרחש במרחק של מטר אחד. רק נביחת כלבים הזכירה שאנשים מתגוררים בסביבה. היינו בחוץ בתוך סופה שטלטלה אותנו. היינו מיואשים. הקור חדר לעצמות והשלג הצליף. באותו רגע היה רצון להימצא תחת קורת גג ולא לחשוב מה שיקרה לאחר מכן... בשלושה חודשים עברנו מרחק של ארבעה עשר קילומטרים...
בדרכים שונות ובזמנים שונים נמלטו יהודים לגדודו של ביילסקי. יש שברחו כבר בסתיו 1942, אך רובם הגדול ברחו בשנה ובשנתיים שלאחר מכן, לקראת סיום המלחמה.
קבוצתו של פסח פרידברג בת חמישה איש מנַבַהְרַדַק הגיעה אל הקשר קוזלובסקי בכפר מקרץ. הוא החביאם במשך שבועיים עד שבאו עשהאל ואהרון ביילסקי והם הוליכו אותם אל היער. לעיתים איכרים-מכרים הורו את הדרך לגדוד היהודי.
קבוצת יהודים שעבדה בסדנת הרכבת בלידה נפגשה בחורף של סוף 1942 עם קצין רוסי שבוי שעבד באותה סדנה וחיפש דרכים לבריחה. היהודים הביאו אותו לגטו והוא סיפר על יחידת 'איסקרה' שהחלה להתארגן על יד לידה. הוא אף שרטט להם על הנייר את הדרך ליער.
רוב התנועה של היוצאים והבאים בגטו הייתה של בורחים מן הגטו אל היער, אבל למרבה הפלא הייתה גם תנועה הפוכה... היו שחזרו מהיער לגטו.
הסיבות היו שונות ומגוונות:
היו שחזרו כי בני משפחתם נשארו בגטו וסרבו לצאת, ולאחר תקופת ניתוק קצרה הם לא עמדו בגעגועים ובפחד לחיי בני המשפחה והעדיפו לחזור ולשהות לצידם.
היו בין החוזרים – וזה קרה לא פעם – שסיפרו רעות וקשות על תנאי החיים ביער, דבר שהרתיע רבים מלצאת.
קבוצה של חמישה אנשים התארגנה בגטו נברדק: יודל לוין, ישראל ינקלביץ', יודל ביילסקי, אהר'קע לובצ'נסקי, מוטקה שמולביץ'. הם יצרו קשר עם האחים ביילסקי דרך אחד השליחים הנאמנים של הביילסקים, קסטוש קוזלובסקי. קוזלובסקי היה איכר בלארוסי מהכפר מקרץ הסמוך לנַבַהְרַדַק שבילדותו למד את מקצוע הסנדלרות אצל יהודי ודיבר אידיש קולחת. הוא הגיע לגטו נַבַהְרַדַק, נפגש עם יהודים, נתן להם את הפרטים על מקומו של המחנה ואף תיאר להם את הדרך אל היער.
גיבורות בהישארות בחיים
רויאק צירל מהעיירה מייצ'ט ברחה עם שלושת ילדיה. בדרך נפגשה עם בעלה שברח קודם לכן. ביער פגשה צירל 40 משפחות יהודיות שברחו עם ילדיהן. הם בנו ז'מלנקות וישבו בהן כעשרים איש בכל אחת מהן במשך כשישה חודשים.
פעם בחורף עברו במקום פרטיזנים שלקחו מזון בכוח הזרוע מאחד הכפרים ולא ידעו שקבוצת שוטרים עלתה עליהם. התחיל מרדף סוער שכלל ריצות רגליות והסתתרויות מאחורי בתים ועצים וערמות שחת וכל מה שיכול היה להסתיר. במהלך ההימלטות עברו הפרטיזנים על יד הז'מלנקה המוסתרת של צירל, ונחשפו לרגע לעיני השוטרים שרדפו אחריהם, אבל מיד נעלמו שוב.
השוטרים לא ויתרו. הם ערכו תצפית ממושכת כדי לראות לאן הפרטיזנים ממשיכים, ובדיוק ברגעים ההם עבר שם פליט יהודי שהגיע אל הז'מלנקה כדי להסתתר בה, והשוטרים – אחריו. כשמצאו השוטרים יהודים מסתתרים, כבר שכחו שלמעשה הם במרדף אחרי פרטיזנים. הרי יהודים הם טרף הרבה יותר נוח וקל. הם החלו לירות ורצחו את כל תושבי הז'מלנקה. רק כשהדם נזל בין העצים והצעקות דממו – עזבו הרוצחים את המקום.
צירל נפגעה מכדור וזבה דם ולכן השוטרים חשבוה למתה.
השוטרים הלכו, וצירל ניסתה להתרומם לאט, מתעלמת מן הכאב החותך של חדירת הכדור. היא נבהלה לרגע לראות שני שוטרים שחוזרים ומתקרבים אליה, אבל לאחר מכן נרגעה מעט כשזיהתה אותם כאב ובנו שהכירו את אביה ועכשיו חייכו אליה בידידותיות.
"לא יכולנו לעצור את חברנו", התנצלו השניים במבוכה, "ולכן הלכנו. עכשיו חזרנו לראות אם יש את מי להציל".
הם הוציאו אותה פצועה והביאוה לביתו של האיכר קז'יבה, שם התאוששה מעט וחזרה לכוחותיה. כשהרגישה חזקה יותר ורצתה ללכת לדבורץ, משפחת האיכרים לא נתנה לה ללכת. הם חששו שאם תיתפס על ידי גרמנים או שוטרים בלארוסים היא תספר בחקירה מי הציל אותה ובכך תגזור את דינה של משפחת האיכרים למוות.
בינתיים החלבן בכפר שם לב שבבית קז'יבה הגדילו את כמות החלב הנצרכת ושיתף את האיכר-השכן ממול בחשדותיו. כך נודע בכפר בצירל מסתתרת אצל קז'יבה לגודל חרדתה של צירל שהרגישה את האדמה בוערת מתחת לכפות רגליה.
היה ממש בפחדיה.
באמצע היום הלמו על הדלת בבית קז'יבה פרטיזנים לא יהודים. הם שדדו קודם לכן יהודי שנקלע לידיהם ורצחוהו, וכעת באו לצירל לשדוד גם אותה ולרוצחה. אשת קז'יבה התחננה שלא יעשו כן.
"אם תהרגו את היהודייה – יבואו פרטיזנים יהודים וינקמו בנו. האין בכם רחמים על משפחת איכרים נוצרית תמימה שתירצח בגלל רצונכם להרוג יהודייה?"
"תוציאו אותה ממכם", התרעמו המרצחים. "למה אתם מחזיקים אותה אצלכם?"
"אין לנו בררה", התנצלה האיכרית. "הפרטיזנים היהודיים משגיחים עליה מרחוק ובאים לבקרה כדי לראות שאנו מטפלים בה היטב".
הדבר לא מצא חן בעיני צמאי הדם, אבל בחירוק שיניים הם עזבו את צירל לנפשה.
אחרי החוויה מקפיאת הדם הזאת כבר נטשה צירל את בית האיכרים שהתנגדו פחות לעזיבתה אחרי ראיית הסיכון בהתחבאותה אצלם. צירל נדדה במשך למעלה משנה מבית איכר למשנהו, עד שהגיעה בראשית אביב 1944 ליחידת 'ביילסקי'. שם מצאה לה קצת מנוחה בבישול אורז ובשפשוף מייגע של בגדי הלוחמים תוך כדי כיבוסם – אבל היה לה מן המצרך ששמו 'חיים'.
יחידת 'ביילסקי' – מקום המפלט
31 בדצמבר 1942.
כאשר כותר גטו איבייה בידי הגרמנים, פרצו כמאתיים איש את גדר התיל. בין הנמלטים אל יערות הסביבה היה אליהו בקשט שריכז צעירים להתגוננות בגטו, הגניב נשק לגטו וקשר קשרים עם יחידה פרטיזנית רוסית.
הם נחלו מפח נפש. היחידה הרוסית סירבה לקלוט את היהודים הנמלטים. אליהו בקשט אסף חלק מהנמלטים והוליך אותם לגדודו של ביילסקי, אבל לחלק מהנמלטים לא היה עוד כוח אחרי הסירוב הנחרץ והם הרגישו שחיי הנדודים בעיר הם למעלה מכוח הסבל שלהם. הם חזרו לגטו איבייה.
יהודה ומייטה שמשונוביץ' ברחו מקולדיצ'בו והגיעו לאזור הניימן. שיטוטים, חיפושים, פקיחת עיניים והליכה בלתי פוסקת – ולבסוף הם הגיעו אל המקום שבו נמצאה היחידה הפרטיזנית 'ווייליקיה סבובודה'.
מיצ'קה, מפקד היחידה נתן קצת מזון לנמלטים אך לא קיבל יהודים ליחידתו.
"הרופא והחייט יישארו אצלי, אני צריך אותם. כל השאר – לכו ותמצאו לעצמכם מקום", הודיע באדישות.
"אבל הצבא האדום כבר קרוב והשחרור צפוי בשבועות הקרובים, מה אכפת לך לקבל אותנו?" התחנונים שלהם נענו במבט קר.
ולאן הגיעו הנמלטים באביב 1944? כמובן, לביילסקי.
חצי שנה קודם לכן, בסתיו 1943, הייתה קבוצה של חמישים יהודים שהגיעו ליחידת 'אורדזניקידזה' שמפקדה היה רוסי – ולא התקבלו. גם הם הלכו ליחידתו של טוביה ביילסקי, שם קיבלו אותם בשמחה.
בואם הבלתי פוסק של היהודים הנמלטים לגדודו של טוביה ביילסקי עוררו רינונים שה'חדשים' יביאו אסונות על הנמצאים במחנה כי כנראה לא הסוו מספיק את דרכיהם ועלולים לחשוף בגללם את את כל הגדוד לעיני האויב, ובכלל, איך יספיקו המזונות לציבור גדול כזה? ואולם טוביה עמד על דעתו בנחרצות: "יום שבו מגיעה חבורה גדולה כל כך ליער הוא יום אושר בשבילי", הכריז.
מארבעים גטאות בקירוב הגיעו יהודים – יחידים וקבוצות – ליחידתו של טוביה ביילסקי. שליחיו של ביילסקי שקראו ליהודים להצטרף אליהם הגיעו לגטאות אחדים בלבד, אך השמועות על 'יחידת ביילסקי היהודית' הגיעו ליותר ויותר גטאות ומחנות באזור כולו. רב סרן שמועתי החמיא לחיים היפים המתפתחים שם בצל המלחמה.
על אף הנהירה העצמאית של נמלטים לעבר היחידה, העסיק ביילסקי אנשים שתפקידם היה לשכנע יהודים לבוא אליהם כדי לנסות להינצל ואף לסייע להם לצאת מן הגטו. לייב אוז'חובסקי הלך שלוש פעמים ללידה להוציא קבוצות יהודים, בנימין ברן הלך פעמיים, יעקב דרוק הלך מספר פעמים, וכך גם בן ציון גולקוביץ מגטו נַבַהְרַדַק.
קבוצה גדולה של יהודים מגטו נַבַהְרַדַק שיצאה דרך המנהרה הגיעה לביילסקי, כמו גם יהודים שנמלטו ממחנה העבודה בסוורז'נה והגיעו לביילסקי. כל אלה התקבצו ובאו אל בני עמם והרגישו בנוח בתוך עמם.
המפגש של יהודים הנמלטים מהגטו, מהאקציות, מהבורות, עם יחידה פרטיזנית יהודית שיש לה פיקוד יהודי של האחים ביילסקי – השאיר עליהם רושם עצום שנשאר מתועד בעדויות רבות.
מספר אנגלשטרן:
איני בוש להגיד שבאותו רגע דמעה זלגה מעיני... בנוף המחנה ראיתי נשים, גברים וילדים בלי טלאי צהוב, מחייכים, מלאי ביטחון – דבר שבגטו נמנע היה לראותו... מכל עבר באו אנשים קרובים, מכרים. התחבקנו, התנשקנו, ממש בכינו משמחה. מיד באו האחים ביילסקי: טוביה, זוסיה, עשהאל ואהרון. בלט ביניהם טוביה בקומתו הגבוהה, במעיל העור והאקדח. ניכר בו שהיה מרוצה מהקבוצה החדשה של הפרטיזנים שהגיעה ליער. המחנה מנה אז כשלוש מאות איש. עברתי מסוכה אחת לשנייה וחשבתי בלבי: ראה כמה ייחוד יש בעם הזה. יהודים מסתגלים כל כך מהר לסיטואציה החדשה. כך בגטו וכך – גם פה. וכך גם בעבר הרחוק... כאשר נזכרתי בגטו עם טלאי העלבון הרגשתי שאני בגן עדן, חופשי כציפור... ונוסף על כך אני נמצא בתוך מחנה יהודי ומסביבי – יהודים.
מספר פסיה ביירך:
עמדנו בפני בחור גבוה וחסון שהיה נרגש מהפגישה עם קבוצתנו החדשה. היה זה טוביה ביילסקי... בין השאר אמר טוביה באותו מפקד, כי מטרתם של לוחמי היער בדרך כלל הוא לנקום בגרמנים ולהכות בהם. אולם לנו, לפרטיזנים היהודים, יש גם מטרה נוספת והיא להציל כל נפש יהודית שניתן להצילה... מחנהו של ביילסקי מנה אז כחמש מאות יהודים.
וולקוביסקי, ראש 'המחלקה המיוחדת', הורה ליהודים שהגיעו לגדוד למסור את כספם וזהבם לפיקוד לשם רכישת נשק, כפי שהוצהר. אצל אנשים אמידים החמירו בחיפושים.
חנן לבקוביץ' שפעל זמן מה ביחידת 'סטאלין' שבאזור יורצישקי הגיע לגדודו של ביילסקי וזה תיאורו על תחושותיו במקום:
...לשמחתי לא היה גבול... בראותי מחנה זה נפקחו עיני וליבי נמלא גאווה ותקווה. מצאתי במחנה קרובי משפחה מלידה... ראיתי פרטיזנים מסתדרים למסדר כחיילים מאומנים... מפקד הפלוגה נעמד דום והצדיע למפקדים הגדולים – האחים ביילסקי. התרגשתי משמחה. ראיתי את האחים – גברים לבושים במעילי עור ונשק אוטומטי על כתפיהם. הם קפצו על הסוסים כאקרובטים.
שמעתי את הפקודות של ביילסקי לקבוצתו, את הסבר המשימה, וראיתי שהמפקד הרוסי שלי מגדוד 'סטאלין' יכול ללמוד הרבה מאוד מביילסקי. המראה והמחזה היו לי כחלום. לעולם לא אשכח את דמותם ההירואית של האחים ביילסקי אשר עודדו יהודים זקנים, נשים וטף לברוח מהגטאות, לתפוס נשק ולנקום.
אייזיק מנדלסון שברח מיחידת 'איסקרה' מספר:
טוביה קיבל אותנו – אין לי מילים להביע כיצד. החמימות שלו אינה ניתנת לתיאור. מעודי לא הכרתיו ואף אחד מקבוצתי לא הכירו, אך ככל שהיטבתי להכירו ראיתי מה יקר האיש הזה "אזא גאלדענע נשמה" [=איזה לב זהב].
נחום קושניר ושתי בנותיו יצאו דרך המנהרה, שוטטו בכפרים וביערות ולאחר נדודים הגיעו לבסיסו של ביילסקי. מספר נחום:
בוקר אחד ראינו את ביילסקי רוכב על סוסו ועל ידו מלבין – כשראיתי פרצתי בבכי ("זיך פארנאנדער געווינט"). ביילסקי אמר: "כעת יצאתם לחופשי. פה אין גרמנים".
