51 - לקראת חורף 1943-44

21 באוקטובר 1943.
אחרוני היהודים בגטו מינסק הושמדו.
תשעים יהודים נמלטו ממינסק ברגע שלפני האחרון והצליחו להגיע ליער הסמוך. ילדים ממחנה 'זורין' מצאו אותם תועים בסביבה והביאו אותם ליחידה.

כמו 'ביילסקי', גם ב'זורין' הקימו בסיס לקראת החורף בין הכפר קלטישצה ובין לובץ'.
בעלי המלאכה הקימו סדנות, כל אחד לפי כישוריו.
"יענקל דער מילנער" [=יעקב הטוחן] בנה טחנת קמח בעשר אצבעותיו מתוך האפשרויות המצומצמות שהיו לו ביכולות הבנייה ובחומר הגלם הדלים, והצליח בהקמתה.
למעלה משש מאות קילוגרמים של קמח חיטה נטחנו יום-יום בטחנה.
אם קמח נטחן במקום – נשאר רק להכין ממנו לחם, ואכן כעבור קופה קצרה כבר הוקמה גם מאפייה שסיפקה לכולם את המאפים וחסכה את הצורך לאפות כל אחד לעצמו. שרה גולנד שהגיעה עם שני ילדיה ממינסק אפתה לחם לכל היחידה.
גם מפעל לייצור נקניק הוקם בידי אנשי 'זורין'. לונגן ניהל אותו. מעט ידע מקצועי, מעט חומרי עיבוד, מעט עמל כפיים ועבודה קשה, ובתוספת הבשר שהושג או הבקר שנשחט במקום – סופקו כל חומרי הגלם הנצרכים לתעשייה זו.
המזון סופק ביד יפה, גם אם לא בפזרנות, כי בכל זאת מדובר בזמן מלחמה.
אבל לא רק מפעלי ייצור מזון מצאו את משכנם בלב היער, גם נגרייה הוקמה שם. עצים היו בשפע. רק להרים עיניים ולבחור עץ. מסורים ופצירות הושגו במינסק וכך החלו להיווצר פריטי ריהוט מינימלי. אמנם הכיסאות היו מגושמים והשולחנות במרקם גס, אבל לפחות הייתה פינת ישיבה כלשהי...
לנגרייה הייתה תועלת נוספת מלבד סיפוק הצרכים במחנה:
היחידות הפרטיזניות הלא-יהודיות נעזרו בבעלי המקצוע היהודים ושילמו כתמורה במזונות. דבר זה עזר מאוד לאנשי היחידה שראו את עיקר פעילותם במתן מזונות לשמונה מאות איש בקירוב.
הקושי של עצם החיים היה חלק בלתי נפרד מהם. מלבד עצם ההיתקלות מול גרמנים והמלחמה באש חיה שהתנהלה מדי פעם, היו סיכונים נוספים: הפעולות הכלכליות שבוצעו במרחקים גדולים ותמיד היו כרוכות בסכנות ובקרבות עם כל לוחם-אויב שזיהה את הפרטיזנים, וכן השמירה הקבועה על ביטחון המחנה בלילות האפלים כשרק ניצוץ זוג עיניו של ינשוף מאיר את החשכה.

אחד היהודים במחנה העלה על הכתב את הימים ההם:
כשהגענו חזרה למחנה הישן שלנו, פגשנו אנשים רבים שעברו את הימים הקשים האלה לא הרחק מהמחנה... באותם הימים היה אוכל בשפע. פרות שוטטו בשטח, ולא הייתה כל בעיה להשיגן. גם תפוחי אדמה היו לרוב... הבגדים שהיינו לבושים בהם מיום בריחתנו מהבית, התחילו להתבלות... אחרי כמה ימים זזנו בחשכת הלילה לכיוון המחנה החדש... נתגלו לפנינו תמונות מחרידות. כפרי הסביבה בכל הכיוונים עלו באש... בהכירי את הסביבה מיד קבעתי איזה כפר עלה באש. השמים היו אדומים ועשן מחניק הורגש באוויר... הגרמנים החלו לעזוב את יערות נליבוקי והשאירו אחריהם אדמה חרוכה. אם כל זמן היותם בתוך היערות של נליבוקי, לא עשו כל רע לאוכלוסייה המקומית, עכשיו ביומם האחרון, הם ריכזו את כל האוכלוסייה במקום אחד, וציוו עליהם ללכת אתם, ואת כל הכפרים העלו באש... המראה היה מזעזע.


גאוותו של זורין הייתה על בית 'החולים' שהקימו אנשיו. פרטיזנים פצועים מיחידות רוסיות הגיעו אליו בגלל היעדר 'בית חולים' נוסף. ב'בית החולים' היו שלושה עשר רופאים ואחיות, והוא שימש כבית חולים מרכזי לכל הפושצ'ה הנליבוקית.
כמאה וחמישים ילדים נמצאו במחנה 'זורין'. בין הילדים היו כאלה שהוצאו מבין גופות בבורות הנרצחים. בחלקם לא פגעו היריות ובחלקם נפצעו בגפיים ונחשבו למתים כי כוסו בדם הנרצחים. בנפשם הפגועה והמבוהלת לא יכלו הפרטיזנים היהודיים לטפל, אבל בגופם יכלו להשקיע ולרפא. הילדים טופלו יפה בידי המפקד זורין ובידי חבר מטפלות ומורים שעשו הכול למען רווחתם של הילדים.

מספרת רחל שמילוביץ:
החיים שלנו היו נהדרים... כדי שהילדים לא יסתובבו ולא יפריעו – אורגנו כיתות. כנייר שימשו לנו קליפות העצים. היינו כותבים על הקליפה במסמר או בעיפרון או בפחם או בכל הבא ליד. למדנו והיינו חרוצים. אחת המורות הייתה פרידה סקורוחוד... היו חוגים לשירה, לדקלום. הילדים היו כותבים שירים, היו רוקדים והיה שמח. הייתה גם טבחית – אתל שמה. היו מתאספים כולם, יושבים על הדשא, אוכלים ושרים...

הילדים חולקו לחמש-שש כיתות ורכשו את השכלתם בין הז'מלנקות של הפרטיזנים המתאמנים ללוחמה הקבועה.
כפי שלמדנו מהעדות לעיל לא היה נייר, לא עפרונות ולא ספרים. הם כתבו על חול או השתמשו בפחמים. המורה המרכזית הייתה דורה צוקרמן שהשקיעה את כל כוחותיה כדי להשכיח מהילדים מעט מהמציאות הקשה סביבם.
בעידודן הנמרץ של המורות כתבו הילדים מכתב לסטלין ובו סיפרו כיצד נשארו בחיים ומה עבר עליהם.
גם חיי חברה לא חסרו. הוקם גדוד 'פיונרים' [=תנועת צופים מיסודם של הקומוניסטים]. המדריכה שלהם הייתה ליליה קופלביץ', בעלת ניסיון בחינוך שעשתה הכול כדי שייהנו, והילדים אכן אהבו אותה ונהנו בחברתה.

אנשי יחידת 'זורין' לא היו לבד. נוצרו קשרים טובים בין אנשי מחנות 'ביילסקי' ו'זורין' כששתי היחידות מנסות לנהל סדר יום תקין ככל האפשר בתוך התוהו ובוהו ששרר סביבם.
בבוקר השכם הלכו האנשים המבוגרים לעבוד בסדנאות, בבניית מקומות המגורים ובעבודות שירות נוספות.
והילדים? "הלכו לבית הספר"....
בקיץ גרו האנשים בסוכות ובאוהלים ובחורף – בז'מלנקות.
בעיות כלכלה עמדו במרכז הדאגות. לכל יחידה פרטיזנית הוקצב אזור מחיה שכלל שלושה מעגלים:
במעגל הראשון הקרוב ליחידה, שכנו כפרים שאסור היה ליטול מהם מזונות. להיפך: לעיתים הייתה חובה לתת להם מצרכים. כפרים אלה שימש "חגורת ביטחון" סביב היחידות.
במעגל השני המרוחק יותר הוטלה מכסת מזונות. הכפרים היו חייבים לספק כמות מסוימת של מזונות ליחידה.
המעגל השלישי היה ב"תחום האויב", קרוב לתחנות משטרה וחיל מצב גרמני ומותר היה להחרים בו אוכל וגם בגדים ביתר חופשיות מאשר במעגל השני.
יחסית לתנאים הבלתי פשוטים היה האוכל בכמות מספקת. ניתן היה אפילו לצבור עודפים של מזון כרזרבה לימי מצוקה קשים יותר.
רעיון אכסון מקורי היה בהבאת כמה מאות שקי קמח שהושקעו באגם המים – ושם נשמרו. השכבות החיצוניות שבשקי הקמח התאבנו כתוצאה מהתרכבות המים עם הקמח ויצירת בצק שהתקשה במשך הזמן ושמר על טריות השכבות הפנימיות.
השקים הוצאו מהאגם בשעות מצוקה מאוחרות יותר, כשלא הייתה עוד אספקת מזון או שלא היה בה די. לעיתים שבהן נאלצו הפרטיזנים להסתפק ב'ברוסניצי' [=גרגירים], ואלה שיצאו לפעולות היו תופסים לעתים חתיכת בשר או קצת חמאה מהכפריים שחלפו לידם.
באופן כללי אפשר לומר שחלוקת המזון הייתה הוגנת ואיש לא נשאר רעב.
מלבד המטבח הכללי היה גם מטבח לקצינים. המפקד אכל בו, הקומיסר ומפקדי המחלקות. האוכל בו לא נבדל בהרבה מהאוכל במטבח הכללי, המטבח הוקם יותר למען הרגשת החשיבות של דרג הפיקוד שקיבל מיקום נפרד לסעודותיו.

חיי רוח בתוך היער
החיים במחנה 'זורין' היו מאורגנים יותר מאשר במחנות אחרים. הבישול הפרטי נאסר, וממילא לא התקבצו שאריות מזון בכל פינה, וגם זרדים שרופים וגחלים עמומות היו רק במקום המיועד להם במטבח הכללי, דבר שהעניק מראה מסודר יותר למחנה.
הייתה גם פינת תרבות שבה התקבצו ילדים וגם מבוגרים והאזינו לזורין שהיה נוסע ל'רייצנטר' [=המרכז התרבותי הקרוב], ומביא את חדשות הרדיו הסובייטי.
האנשים חגגו חגים סובייטיים לצד החגים היהודיים שהכניסו חגיגיות לאווירה המלחמתית הקשה. חגי ישראל במחנה היו הזדמנות לביקור בבית הכנסת שהוקם למען היהודים שהתפללו בו.