23 - מי אתם, הביילסקים?

טוביה ביילסקי נולד בכפר סטנקביץ' שבמחוז נַבַהְרַדַק לאביו דוד בר ולאימו ביילה בשנת 1906. הייתה זו משפחה יהודית יחידה בכפר שמנה עשרים ואחת משפחות בלארוסיות. במשפחה היו תשעה אחים ושתי אחיות, ומקור פרנסתה היה משני דברים: טחנת קמח ושדות.
הבית היה בית יהודי לכל דבר: בערב שבת ובשבתות היו בני המשפחה הולכים להתפלל בכפר הסמוך, החגים נחוגו כתיקונם.
בילדותו למד טוביה, כמו יתר ילדי המשפחה, אצל "מלמד" שהיה מתגורר זמנית בכפר. טוביה לא זכה בצעירותו ללמוד הרבה, אך כל ימי חייו רחש כבוד רב והיה מלא הערכה כלפי כל אדם שלמד ושהיה 'תלמיד חכם' בעיניו.
כאשר הכפריים היו עולים לרעות בקר או לקצור שחת בשדות הביילסקים ובכך היו פוגעים במקור פרנסתם – היו יוצאים טוביה ועשהאל אחיו ועומדים בשדות על המשמר. כשלא נענו ה"שקצים" [=כינוי לנערים גויים] לקריאתם לצאת מן השדה – לא חסכו הבנים את ידיהם ממכות והניסו אותם משדותיהם.
שנת 1929.
טוביה נקרא לשרת בצבא הפולני שבווארשה והגיע לדרגת תת קצין. כשפגע בו מישהו בדברי גנאי על יהדותו לא נמנע טוביה מלהנחית עליו מכה ומלהטעים אותו מנחת זרועו. פעם אחת אף נשפט על כך בפני מפקד הגדוד, ויצא זכאי. כשפרצה מלחמת רוסיה-גרמניה וטוביה נתפס בלידה לעבודת כפייה – הוא כבר היה נשוי ובעל משפחה. הוא ברח לכפרו סטנקביץ', אבל איכרי הכפר הלשינו בפני הרשות הגרמנית שהביילסקים הם קומוניסטים. ההורים נאסרו ונורו ועימם גם שניים מבניהם: אברהם ויעקב. אף הם נאסרו ונרצחו.
טוביה, עשהאל וזוסיה לא ענדו טלאי צהוב אלא התחבאו ביער, עד שבסוף 1941 עלה במוחם הרעיון להקים יחידה פרטיזנית.
עשהאל וזוסיה יצאו לכפר איזבה כדי להוציא משם את אחותם, גיסם ותינוקם. אשתו של טוביה נספתה בגטו לידה. הביילסקים, הדזנצ'יאלסקים ובולדו היו בקשרי משפחה ויחד מנו חמישה עשר איש. ביום ישבו ביער, ובלילה פנו לחוטורים לישון. הם השיגו פ.פ.ד. רוסי [=רובה אוטומטי] ונאגאן [=סוג של אקדח]. טוביה שלח פתקים בידי הקשר קסטוש קוזלובסקי למכריו בנַבַהְרַדַק, וכעבור שבועות מספר הגיעו כמה מהם ליער: שמולביץ', יודל ביילסקי, פסח פרידברג, ושני האחים לובצ'נסקי.
טוביה כמפקד היחידה דבק ברעיון של הוצאת יהודים מהגטו ליער. מספר אנשים החלו להקשות קושיות על ההיגיון במהלך הזה, ודווקא אותם שלח טוביה ראשונים לפני כולם אל הגטו כדי לבצע את משימת הוצאת היהודים מן הגטו. טוביה לא הסתפק בעבודת פיקודיו. הוא בעצמו יצא ללידה והביא עימו קבוצת יהודים. הצלת יהודים בהבאתם לקבוצתו היה עיקרון בחיי הגדוד של 'ביילסקי'.

יער סטקביץ' – כחמישה קילומטרים מהכפר הסמוך, היה הבסיס הראשון של היחידה אבל לא האחרון. מפעם לפעם הוחלף מקומו של הבסיס, מטעמי ביטחון.

פיקודיו של טוביה העריכו בעדויותיהם את טוביה כמפקד נועז, נחוש, שקול ואחראי, ומסור בלב ונפש לטיפוח כוח יהודי נוקם ולוחם, וטורח להציל יהודים מהגטאות. טוביה הצטיין בכושר הדיבור, בשפה הרהוטה שלו, בקשרים עם מפקדים רוסיים ואפילו פולניים. כושרו הארגוני היה בלתי רגיל והוא ידע להשליט משמעת.
שמואל גלר שהגיע בסתיו 1943 ליער, מספר על הופעתו החיצונית המרשימה של ביילסקי: גבוה, חסון, בנוי כהלכה, חמוש באוטומט ובנאגאן ומשוחח בנחת עם אנשיו, אומר מילה טובה לכל אחד מהם, מושיב ילד קטן על הסוס לרכוב מעט, צובט בחיבה את לחיי הילדים ביחידה. לנו לניצולי גטו לידה היו לו טענות: "אך, וו געראי" [=אתם הגיבורים], לא יכולתם להיפרד מהגרמנים? חיכיתם עד לרגע האחרון של החיסול?

מספר בן ציון יבנוביץ':
עד עצם היום הזה כשאני מעלה בזכרוני את טוביה ביילסקי ואת אנשים האמיצים לבי מתמלא רגש של כבוד והערצה ללא גבול.
כאשר הוקמה יחידת 'אורדזניקידזה' נאלצו לוחמים ותיקים להיפרד ממחנה 'ביילסקי' וממפקדם טוביה. מספר על כך יבנוביץ':
הפרידה ממפקדנו טוביה הייתה קשה עלינו ביותר. ממש אי אפשר היה להסתכל כיצד פרטיזנים ותיקים, שעברו כבר שבעה מדורי גיהינום, מורידים דמעות כילדים קטנים.

גם אחיו של טוביה, עשהאל וזוסיה היו לוחמים נועזים.
דוקטור צבי איסלר מספר על עשהאל שהיה אהוב במיוחד על ידי האוכלוסייה המקומית. הוא היה טיפוס של כפרי ישר דרך וחביב, אמיץ וטוב לב, ועם זה הצליח בתפקידו כמפקד פלוגת החמושים.
גם לדוקטור שמואל אמרנט יש זכרונות טובים על עשהאל:
נועז... מסור למשימות... פשטותו ויושרו השתקפו בעיניו... איש רעים וחביב על חבריו ופקודיו...

הרצל נחומובסקי מעלה זכרונות על הפיקוד, ומדגיש שעל אף שהיו חסרונות אצל הביילסקים, כי לכל בן אדם יש חסרונות לצד מעלותיו, הרי שהצד החיובי היה הצד המודגש:
ביחס להנהגה של הגדוד הרגשנו כולנו, פרט למעטים, שהמטה פועל כראוי...הייתה משמעת מלאה... משמעת מתוך הכרה. אני גם לא מחשיב את האנשים שמבקרים את ביילסקי... יש כאלה. מובן שאי אפשר להיות טוב בשביל כולם, אבל רוב האנשים, ובמיוחד הלוחמים ראו בפיקוד פיקוד נכון, פיקוד צודק... שיותר טוב ממנו לא היו יכולים לפקד בזמן ההוא.

עם בוא השחרור נכנסה היחידה לנַבַהְרַדַק. יבנוביץ' מציין איך לצד האושר הגדול גם זכרו את בני המשפחה והמכרים הרבים שנרצחו במיתות משונות ולא זכו להגיע בחיים אל רגעי השחרור:
בוודאי לא יישכח הדבר איך נכנס המפקד המהולל טוביה ביילסקי בראש מחנהו המונה אלף ומאתיים איש, וביניהם זקנים ונשים, וכולם נתקבלו כגיבורים. לדאבוננו הרב הייתה שמחתנו מהולה בדמעות וצער רב.

זה נשק זה?
אין צורת לוחמה שידעה להפיק את המירב מהנשק כמו הלוחמה הפרטיזנית. קבוצה של עשרה עד שנים עשר איש הייתה לעיתים סובבת כלי נשק יחיד ואף פעילה ומתפקדת בזכות הרובה האחד או שני הרובים שברשותה.
אנשי 'ביילסקי' השיגו את נשקם בכוחות עצמם.
את הנשק הראשון – פ.פ.ד. רוסי [=רובה אוטומט] ואקדח נאגאן – רכשו הביילסקים מידי איכרי הסביבה. פרטיזנים יהודים אחרים תיקנו כלי נשק מקולקלים שמצאו מושלכים לאחר הקרבות או ייצרו לעצמם כלי נשק פרימיטיביים כמו הסטן שהיה תת מקלע פשוט וזול. נאמר עליו שכדי לייצר סטן צריך פחות או יותר צינור מתכת וקפיץ בלבד. הפשטות הייתה היתרון הגדול ביותר של הסטן ודומיו. הנשק עצמו נראה כמו קנה עם הדק וקת, קל במשקלו, וגם ממדיו היו קטנים.
פשטות הייצור של דגם סימן שלוש של הסטן, למשל, הביא לכך שאפשר היה לייצר אותו בחמש שעות עבודה בלבד. הדבר אפשר תיקונים בשדה, אלתורים, ואף ייצור מחתרתי על ידי הפרטיזנים שלא יכלו להיות בררניים בנשק.
נשק שמשיגים לבד ומייצרים לבד, אינו רק בעל יתרונות. החסרונות היו בולטים: לפעמים תת המקלע נתקע באמצע קרב, בעיקר בשל מחסניות גרועות, ואז בעליו נידון היה לבריחה ולהסתתרות במקרה הטוב, ולסיום חייו במקרה הפחות טוב. הסטן נטה לפלוט כדורים כאשר ספג חבטה, ולו הקלה ביותר, והתכונה הזאת הפכה אותו לכלי נשק מסוכן במיוחד גם לנושא אותו.
לא ידוע על גורם כלשהו שנתן נשק לאנשי היחידה פרט למקרה אחד:
לאחר היכרות ופעילות קרבית משותפת, נתן ויקטור פנצ'נקוב שישה רובים לביילסקי. הייתה זו הפעם הראשונה שמישהו סייע בנתינת נשק, אבל לצערו של ביילסקי, גם הפעם האחרונה. לא היו עוד כמוה.
חלק מהנשק הובא בידי היהודים הנמלטים מהגטאות. נשק זה נקנה בגטו במחיר גבוה, והיה סיכון רב בהבאתו לתוך הגטו, באחסונו שם ובהוצאתו החוצה בזמן הבריחה.
דוקטור צבי איסלר רכש רובה תמורת שעון, אחרים – במעט הזהב שהצליחו להבריח איתם בבריחתם.
מעט מהנשק השיגו אנשי 'ביילסקי' במארבים שערכו. במארב על יד רדיוקי השיגו שתי מכונות ירייה, ארבעה רובים ואלפי כדורים. חלק ניכר מהנשק קיבלו אנשי 'ביילסקי' מידי איכרים, 'לגלשצ'יקים' [=אנשי אמון] בכפרים שהיו מביאים נשק שמצאו מושלך והוטמן בידיהם בשוך הקרבות באזור. איכרים אלה יצאו נשכרים בטובות הנאה מידי הפרטיזנים שנהנו מכלי הנשק שסופקו להם.
במשך הזמן גם הומצאה שיטה כיצד להוציא מהאיכר את הנשק שברשותו:
קודם כל גיששו הפרטיזנים בכפר כדי לדעת למי יש נשק. על פי רוב, שכניו של בעל הנשק ידעו על כך, ולעיתים גם על מקום הטמנתו. לאחר התחקיר המקדים באו אנשי 'ביילסקי' לבעל הנשק ואמרו בטון של ודאות: "תן את נשקך, ומיד!"
האיכר היה מיתמם: "אין לי, רחימאים. אין לי נשק".
"יש לך בנים ובנות?" התקיפו הפרטיזנים במילים חסרות רחמים, "רוצה שנאסור אותם?"
במקרה שהיה מדובר באיכר עקשן ומסרב לשתף פעולה הפרטיזנים היו מוציאים את אחד מבני האיכר אל מחוץ לבית ויורים באוויר.
האיכר המתחלחל היה מתחיל להתחנן על חיי בנו ורץ מיד להביא את הרובים.
לאחר שהוא מביא את הרובה – מוחזר הבן לבית אביו, וכל הצדדים מרוצים שהעניין נגמר בטוב.
כבר באוגוסט 1942 היו בידי אנשי 'ביילסקי' כשמונים כלי נשק, ואת פני השחרור קיבלו שלוש מאות אנשים חמושים.