11 - נובמבר 1941

מפקדה של יחידות הצנחנים שהגיעה ליער זווישצ'ה היה היהודי מיכאיל יעקובלביץ' נדיילין, יליד מוסקבה. לאחר שוטטות קצרה והכרת המקום, התמקמו הצנחנים ליד קבוצתו של שמואל גרבר מיאנוב.
נדיילין הוציא פקודה לכל 'תושבי היער' המשוטטים שעד תאריך מסוים עליהם להתייצב במטה הפרטיזני. תם עידן הנוודות וההפקרות. חיילים סובייטים שברחו מהשבי הגרמני החלו להתקבץ ביער זווישצ'ה, וקבוצות יהודים התרכזו סביב קבוצתו של גרבר. כל המקובצים, הקבוצות היהודיות, הסובייטים שברחו מהשבי והצנחנים הקימו את יחידות 'קירוב' בפיקודו של נדיילין.
זמן קצר הוקדש להתארגנות, לאכילה ולמנוחה, ומיד לאחר מכן נקראו כולם להתקבץ כדי לקבל הוראות לחימה.
אנשי קבוצת גרבר ואנשי קבוצת נדיילין קיבלו הוראה לבצע שתי משימות:
חבלה בקו הטלפון בדרך מקולינו-לנוול לאורך חמישה קילומטרים, וחבלה בקו הטלפון על הכביש הראשי באורך של שלושה קילומטרים.
הביצות וענפי העצים המזדקרים והאיכרים החשודים בהלשנה והאוקראינים המשוטטים והגרמנים החולפים בדרך קטעו שוב ושוב את ניסיונות הקבוצה למלא את תפקידן, אבל בסופו של מאמץ – שתי המשימות בוצעו.

חבלה בקו הטלפון שהפריעה לגרמנים לקבל הוראות ותדרוך הייתה רק סוג אחד של לחימה באויב ושיבוש צעדיו. מלבד זאת, בכל לילה היו פושטות קבוצות מאנשי 'קירוב' וממקשות את פסי הרכבת, העבודה האולטימטיבית לכל פרטיזן באשר הוא. חבלה בפסי הרכבת פירושה היה עצירת משלוחי התחמושת והדלק, המזון והציוד לצבא הגרמני הכובש. זאת ועוד, אנשי היחידה ביצעו מעשי חבלה במקומות שונים שסיפקו את צרכי הצבא הגרמני באופן עקיף. הם טרחו לפגוע במקומות שפגיעה בהם תגרום למחסור, שהחייל הגרמני יתחיל לשמוע: 'אין, פשוט אין'.
החבלות הללו החלו בבית החרושת לדיקטים בעיר פינסק, והמשיכו בבתי החרושת (אין ציוד), בתחנת החשמל (אי אפשר לעבוד בחושך), בבית החרושת לגפרורים (אין מזון לבישול), וגם בתחנת הרכבת (אין אספקת נשק, אין תגבורת) ובקולנוע (אין אפשרות להתרענן מהמאבק המלחמתי...) של העיר בריסק.
היחידה ביצעה התקפות מתוזמנות על קבוצות חיילים גרמניים, ערכה מארבים על תחנות המשטרה לאורך התעלה המלכותית 'קנל קרולבסקי', ולקחה שלל רב, נשק ותחמושת.
אם לא היה די בכל אלו, עוד הוסיפה היחידה וערכה מבצעים לאגירת מזון מהאחוזות הגדולות: גרעינים ובקר. מהגרעינים היה קמח ללחם ומהבקר היה חלב, לפעמים, אבל בעיקר בשר ותבשיליו.

יחידות 'קירוב' מנו לאחר התארגנותם כמאתיים איש. המחנה המשפחתי שעל יד היחידה מנה כמאה איש שבתמורה להגנה ולמזון שקיבלו – עסקו בסיוע פעיל ללוחמים. אנשי המחנה המשפחתי רעו את הפרות של היחידה, הקימו מאפייה, עסקו בבורסקאות, קלפו ירקות, טרחו בבישולים ועמלו בכביסות. כדי שלא יצטרכו להיות תלויים בקמח שנטחן בידי האיכרים, הקימו הפרטיזנים ליד אודריז'ין תחנת קמח מוטורית.

"הוא לא הגיע!"
המתח והדריכות תפסו את מקום השלווה הרגילה או אפילו הכוננות הרגילה בטרם קרב. אישיות חשובה צריכה הייתה להגיע ליחידה – ולא הגיעה.
"הוא נתפס והושלך לכלא, אני אומר לכם!" פלט בעצבנות הפסימי שבחבורה.
משעה לשעה הלכה והפכה השערתו לעובדה די מבוססת. כמה פרטיזנים יצאו לשוטט בסביבה וגבו עדויות על תפיסה רעשנית של מישהו והשלכתו לבית הסוהר בפינסק.
מיד עם בירור העניין נרקם מבצע נועז:
מפקד המבצע התלבש בבגדי קצין גרמני, מספר פרטיזנים לבשו בגדי ס.ס., הם צחצחו את מגפיהם, יישרו את מדיהם והטיבו את המצחייה שבכובעם. לאחר שכולם הריעו להם על החיקוי המשולם הם יצאו לדרך, מקפידים לעטות על פניהם ארשת גרמנית אופיינית: בטוחה ושחצנית.
הם נכנסו לבית הכלא מבלי שיישאלו יותר מדיי שאלות, מצאו את האיש שאכן נכלא ו... הסתלקו איתו ליער.

אוליקר רוחמה, בת התשע עשרה מברזוב התקבלה לאוגדת 'קובפאק' כשחצתה את פולסיה בכיוון לקרפטים. תחילה טיפלה רוחמה בחולים, אולם אחר כך למדה להשתמש ברובה והשתתפה בכל הקרבות. האוגדה של קובפאק חצתה את בלארוס ואליה הצטרפו פלוגה יהודית לוחמת מווהלין וקבוצה יהודית מרוקיטנה. את אוקראינה המערבית חצתה האוגדה תוך כדי קרבות. בעצם היו באוגדה כשלושת אלפים איש, אבל למזלם התהלכו שמועות בסביבה שזהו צבא של עשרים וחמישה אלף איש, ופחדם נפל על כל הסובבים.
תוך כדי טיפוס מפרך על הרי הקרפטים נפצעה רוחמה בכתפה מירי האויב שירק אש כמעט בלי הפסקה. שטפו לה את הפצע וגם חבשו אותו אך הרסיסים נשארו כמזכרת לנצח בתוך עצם הכתף.
רוחמה לא הייתה היחידה. כחמש מאות פצועים היו באוגדה. מספרם הגבוה הכביד על המסע ועל הלחימה, ואולם הנאמנות לחברים שנפצעו בגין מלחמתם באויב הייתה חזקה מכול. האוגדה התכוונה לחזור לבלארוס, אך היא כותרה על ידי הגרמנים. מה עושים? התייעצות קדחתנית הניבה את ההחלטה הנועזת: מתחלקים לקבוצות, וכל אחת מהקבוצות חייבת להסתנן בין הכוחות הגרמניים בדרך למקום המפגש המיועד.
רוחמה הצליחה להסתנן מבעד לכוחות הגרמניים, כמו פצועים נוספים שהתגברו על כאביהם ומוגבלויותיהם בעקבות הפציעה וברחו בשארית כוחותיהם. רוחמה שוחררה בקייב, מנסה להחלים מפצעיה וממראי המלחמה שראו עיניה ולהתאושש.

יוסף בדר מחומסק הגיע ליחידה פרטיזנית רוסית שמפקדה היה מקרביץ'. באחד הימים נקרא בדר למלא משימה לא קלה: פשיטה על בית גרמני בברנוביץ'.
בדר יצא עם סייר יהודי כשהם רכובים על סוסים. הסוסים דהרו בפיות פעורים ובעיניים בולטות החוצה מאזור חומסק לברנוביץ', וקולות ההתנשפות של הסוסים העידו שהבהמות הללו עושות הכול בכדי שצמד היהודים יוכל למלא את משימתו. הבית התגלה לעיניהם, והם אפילו לא התעכבו כדי לבחון אותו יותר מדיי. הם התקיפו את שומר הבית וחיסלוהו בירייה. משתיק קול שהוצמד לאקדח טשטש את קול הירי, והקול שנשמע דומה היה מאוד לקול של פקק שעם שנחלץ מבקבוק יין.
הם פעלו בזריזות. בכל רגע עלול לצאת מישהו או לרצות להיכנס ולסכן את חייהם. בדר הזדרז והוריד מהשומר את בגדי השרד שלו. הביגוד הזה יבוא לשימוש כשיצטרכו לפעול קרוב מדיי לקבוצות גרמניות או כשירצו להסתנן כדי לקלקל את תוכניות ההרג והכיבוש שלהם. בגדי השרד עדיין בידי בדר שמקפל אותם ומכניס אותם לשקית בד הקשורה לצוואר הסוס, ובינתיים חברו הסייר נכנס בזריזות אל הבית, חיסל את הנמצאים בו בצרור יריות מדויק וחזר עם בגדי השרד של הגרמנים ההרוגים וניירת שבה פורטו תוכניות הכיבוש וההשתלטות על מעוזי פרטיזנים. בחיפזון אופסנו גם בגדי השרד הללו, ואת הניירת הכניסו לשקיק בד שנקשר לסוס והונח מתחת לאוכף. הניירות הללו יקרים מכדי לאבד אותם בדרך. שניהם קפצו על סוסיהם, עברו בדהירה את האזור המסוכן וחזרו בשלום ליחידתם.
הפעולה הצליחה.
עוד זמן רב לאחר מכן שיבחו המפקדים את השניים על המבצע הנועז.
להיכנס ללוע הארי
גדודו של 'דיאדיא מישא'.
שרה ליבא זיגמן מלבוב הייתה יהודייה בת שבע עשרה שהצטיינה כלוחמת אמיצה.
כינו אותה בקיצור – ליובה. במיוחד זכתה לפרסום ויצאו לה מוניטין לאחר שהרגה במו ידיה את המפקד המחוזי של המשטרה בקַארוֹסטֶאן, פּיוֹטר צ'וּקַאנוֹב. פיוטר היה לייטננט לשעבר של הצבא האדום שנפל בשבי הגרמני, ובמקום לכבד את עצמו העדיף להתבזות וללמוד בבית ספר למלחמה בפרטיזנים תוך כדי שיתוף פעולה עם הגרמנים.

ליובה עברה בשנות המלחמה גלגולים רבים.
בשנת 1941, לפני פרוץ המלחמה הגרמנית-רוסית, התגלגלה למוסקבה כתלמידת הקונסרבטוריון. כישוריה והאמנות שעסקה בה לא סייעו לה כשנשלחה לעבוד בקולחוז מחמת המחסור בעובדים. כשאר תלמידי בתי הספר הגבוהים, גם היא הגיעה לעזור לקולחוז באיסוף היבול.
היא נשלחה למחוז בריאנסק כדי לעזור להם, ואולם בינתיים נכבש הכפר בידי הגרמנים, ושרה ליבא זימגן חרדה לעתידה בתור יהודייה. היא הצליחה להוציא במועצת הכפר תעודת זהות על שם ליובה אנדראסובה, כבכיכול היא בתו של בעל הבית שבביתו התגוררה, פיוטר אנדראסוב.
חייה לא זרמו בניחותא בגלל היותה 'בתו' של פיוטר שאינו יהודי. היא נלקחה עם יתר בני הנוער הכפרי לעבודה מפרכת בגרמניה, ורק כעבור פרק זמן מה שוחררה כבלתי מוכשרת לעבודה פיזית קשה.
נדודיה חזרה למחוז בריאנסק הביאו אותה להיתקל באנשי הגדוד 'דיאדיא מישא'. היא הצטרפה אליו.
היא הודיעה למפקדת הגדוד על נכונותה ללכת לקראסטאן ולהרוג את צ'וקאנוב שהסב קרבנות רבים לפרטיזנים בסביבה.
היא הצליחה לחדור כעוזרת בית לביתו של צ'וקאנוב. סיפור הכיסוי היה היותה רוסייה בת קולחוז החוזרת מגרמניה לכפרה שבמחוז בריאנסק. צ'וקאנוב מילא את כל משאלותיה, והיא ניצלה זאת כדי למסור לגדוד, באמצעות המקשר הפרטיזני, את כל הידיעות על תנועותיה ותכניותיה של המשטרה בכל הנוגע לפרטיזנים. אבדות רבות בנפש נמנעו בזכותה.
באחד הימים העבירה ידיעה מעניינת:
צ'וקאנוב ייסע מחר במכונית בשעה עשר בבוקר מקארוסטאן לאֶמילצ'ין לשם פגישה עם בוּלבוֹבצי, מנהיג כנופיה פאשיסטית-אוקראינית!
הידיעה הייתה משמחת ממש, ומהר מאוד נוצרה פעילות קדחתנית בגללה.
הגדוד הכין מיד מארב בדרך קארוסטאן-אמילצ'ין, ממתין בסבלנות לרוצח האכזר שייפול לתוך המלכודת שהוכנה לו.
אבל ליובה לא חשבה להישאר מאחור. ברגע האחרון לפני יציאתו ביקשה ליובה מצ'וקאנוב שייקח אותה במכוניתו. צ'וקאנוב ניאות מיד להצעתה, לא מתאר לעצמו את מי הוא מסיע איתו בשמחה.
היריות הראשונות של הפרטיזנים נורו מן המארב.
צ'וקאנוב נורה? לא, הוא מנסה להחזיר אש.
"אש!" מורה המפקד, והאורבים מנסים לחסל את הרוצח.
מאמץ גדול וממוקד, והמכונית נעצרת. הם מתחילים לשמוח על ההצלחה, אבל... לא. הם לא הצליחו לקלוע. צ'וקאנוב וליובה נמלטו לעבר החורשה הסמוכה. המארב לא הצליח.
רק כשצ'וקאנוב פנה לנוח בעומקי החורשה באנחת רווחה על שניצל מהמארב הפרטיזני – ניצלה ליובה את ההזדמנות, שלפה את האקדח שגנבה ממנו בשעת הנסיעה וירתה בו.