6 - זֶ'טל ותהפוכותיה כדוגמה לגורל עיירה בלארוסית טיפוסית

בז'טל חיו כארבעת אלפים יהודים והם היו כשמונים אחוז מכלל האוכלוסייה בעיירה. בימי שליטת הסובייטים בז'טל (1939-1941) הצטרפו הפליטים היהודים שברחו מפולין המערבית לעיירה עד כדי הפיכתם לשליש מהאוכלוסייה היהודית בז'טל.

ספטמבר 1939 עד יוני 1941.
בתקופה קצרה זו התחוללו שינויים משמעותיים בז'טל שהמבנה העיירתי שלה התפוגג. צורת ההתארגנות הציבורית והכלכלית שהעניקה לעיירה את צביונה במשך מאות בשנים – בוטלה. כל המפלגות והמוסדות ירדו מהבמה ובמקומם באה משמרת צעירה של קומוניסטים. בהשפעתם התחילה ז'טל לצעוד לקראת סובייטיזציה גמורה.
לא קל היה להתרגל למהפכה הכלכלית אבל הצעירים שכנעו את כולם באידיאל הקומוניזם ומי שדיבר נגדו היה מיושן וארכאי. הסוחרים איבדו את פרנסתם ובעלי המלאכה הוכרחו להתארגן בקואופרטיבים ממשלתיים. הסחורה נעלמה מהשוק והביקוש גבר על ההיצע. האיכרים סירבו למכור את פרי עמלם במחירי הפסד וחזרו לשיטת החליפין במסחר. התוצאה הישירה – המטבע איבד את ערכו.

30 ביוני 1941.
קשיי ההסתגלות לקומוניסטים התגלו כקשיים מזעריים ופשוטים לעיכול מול המגף הנאצי שהחל לדרוס את ז'טל בלי רחמים.
הגרמנים כבשו את ז'טל.
שבועיים לאחר מכן הוצאו להורג שישה יהודים בעוון "פעילות קומוניסטית" וכמיטב המסורת הנאצית איש לא טרח לברר אם אכן מדובר בקומוניסטים. היותם יהודים היה סיבה מספקת כדי להוציאם להורג. לאחר שמונה ימים נוספים כונסו יהודי העיירה בכיכר, ומתוכם הוצאו להורג מאה ועשרים יהודים מאנשי האינטליגנציה: עורכי דין, רופאים מורים.

15 בדצמבר 1942.
ארבע מאות מיהודי העיירה נשלחו למחנה העבודה הסמוך – דבורץ. איש לא חשב שמדובר ביציאה לעבודה לשם הישארות בחיים, ורעיונות על פרנסה בכלל לא היו באופק. כל השאלה הייתה האם מתים מהר יותר במחנה העבודה או בעיירה. תשובה לא הייתה אף לא לאחד מן התושבים.

22 בפברואר 1942.
הגטו בז'טל הוקם וקבע עמוק בתודעת היהודים שמה שהיה שוב לא יהיה.
שלום גרלינג, פליט מאוטבוצק, התגורר בביתו של אלתר דבורצקי יו"ר היודנרט בגטו. עדותו היא מן המרכזיות על המחתרת והפרטיזנקה באזור זה.
אלתר דבורצקי יליד 1906 למד בגרמניה, גמר את לימודיו במשפטים בווילנה, היה חבר "פועלי ציון צ"ס" משחר נעוריו ונמנה עם ראשי הציבור בעיירה. יצאו לו מוניטין של עורך דין מוכשר שהגן בהצלחה על לקוחותיו. ישר, חריף, נמרץ ונלהב.
יושב ראש היודנרט הראשון היה קוסטין, וסגנו – אלתר דבורצקי, ואולם תוך זמן קצר היה דבורצקי יושב הראש. דבורצקי ניסה להגן על הציבור היהודי ככל יכולתו וכשהוטלה גזרת קונטריבוציה [=מס, כעין כופר נפש] על היהודים הוא התמקח והצליח להפחית את הסכום כדי שהציבור יוכל לעמוד בגזרה זו. הוא גם הציג לציבור דוגמה אישית.
באחד הימים הגיעה ליודנרט תביעה להכין עצים לתקופת החורף לחיל המצב שבמקום. דבורצקי הצטרף אל מאתיים היהודים שיצאו ליער כדי למלא את הפקודה. כשהגיעו ליער, השאיר את היהודים לחטוב עצים ולסדר את גזרי העץ בערמות מדויקות, והוא עצמו חמק אל הכפר הסמוך כשהוא ממשש היטב את כיסו כדי לוודא שהרישיון המיוחד המתיר לו לצאת לכפרים נמצא בכיסו.
"אתה גר כאן? יפה. מאוד מטופחת החצר שלך, אתה משקיע בה הרבה, אה?"
האיכר שדבורצקי דיבר איתו רווה נחת מהמחמאה והוסיף עליה עוד כהנה וכהנה מהדברים הכבירים שהספיק בחיים: גידול סוסים חסונים וגידול לפת משובחת.
דבורצקי לא חסך במחמאות.
קשירת הקשרים לא הסתכמה בכפרי ההוא, דבורצקי טרח ליצור קשר חברי חביב עם כמה וכמה איכרים במחשבה שיזדקק להם בעתיד, והוא היה זקוק לאמון הזה גם כדי לשמור על הקשר עם יהודים שנמצאו בכפרים, אם בגלל מגורים, אם בגלל הסתתרות בהם.
היה זה דבר יוצא דופן שיושב ראש היונדראט מנהל גם את המחתרת בגטו, בדרך כלל היו נושאי התפקידים הללו מנוגדים במעשיהם, מעצם טבעו של היונדראט ככפוף לפקודות הנאצים.
דוקטור מרקוס שיצא מן הגטו בראשית 1942, משה פוזדונסקי, שלום גרלינג ושלום פיולון היו חלק מהיהודים שהשתתפו בהקמת המחתרת וביסוסה: השגת כסף, השגת נשק והתססת היהודים נגד הדורסנות הנאצית כדי שיברחו ליערות הרבים שהקיפו את ז'טל כחגורה המייפה את הבגד.

יונדראט או מחתרת?
הגרמנים לא הקילו על דבורצקי את החיים הבלתי פשוטים בהיקרעות בין שני תפקידיו. הוטל עליו להקים משטרה של שלושים איש. כל שוטר צויד ברישיון מיוחד להתהלך בגטו בלילה ו במשך היום – מחוצה לו.
כינוס חברי המחתרת ההוא היה מתוח במיוחד.
"אני רוצה ששנים עשר מכם ייכנסו לשורות המשטרה", פקד דבורצקי.
"אתה מגזים!" הנוכחים לא הסתירו את תדהמתם.
"אלתר דבורצקי, אל תיסחף! אסור למחתרת לעסוק בפעולות משטרה! אסור לך לבלבל בין התפקיד הרשמי שלך לתפקיד העיקרי שלך!"
"אבל אולי ככה נצליח להשיג יותר לטובת המחתרת?" שאל אחד המשתתפים שנטה להסכים עם דבורצקי.
הוויכוח לא היה פשוט ולא היה קל, וריח המוות היכה באפם של המשתתפים. הם ידעו שכל פעולה היא סוג של הימור וכשהנאצים הם המחליטים אף פעם אי אפשר לדעת איך ההרפתקה תסתיים.
דבורצקי עמד על דעתו:
"אם המחתרת תהיה מחוץ למשטרה, נפסיד אפשרויות של פעולה. חופש התנועה שיוענק לשוטרים יאפשר לנו מגוון של פעילויות שלא נצטרך לעשות אותן בהיחבא. חשבו על שוטטות בגטו כדי להעביר הודעה כלשהיא. שוטר יכול לשוטט בגטו בלי סיבה מיוחדת ואף אחד לא יבלוש אחריו אם הוא מארגן התקוממות, בניגוד לסתם יהודי מהגטו".
דעתו של דבורצקי התקבלה, בסופו של דבר. עשרה חברי מחתרת נכללו במשטרה.

ינואר 1942.
שלושה שוטרים חברי מחתרת הוצבו ליד שער הגטו. דבורצקי שאקדח בכיסו יצא לבית הקברות עם שלום גרלינג ואליהו קובנסקי. הם לא הפכו לקברנים וגם לא השתתפו בלוויית המת. החיים שהתעוררו במקום המת ביותר העסיקו אותם. מבין המצבות התרוממה דמות בחלוק לבן. לא הייתה זו דמות רפאים אלא יצור אנושי חי שתיאם עם דבורקי על מיקום מקורי להעברת נשק: שני רובים, תת מקלע ושק כדורים. השלל היה כבד והשלושה גררו אותו בזהירות כדי שלא יישמעו רחשים מיותרים. צריך להחביא בזריזות את הנשק בתוך הגטו. "הם פה!" לחש שלום גרלינג בעצבנות.
משמר גרמני נראה בעיקול הרחוב הראשון של הגטו. גרלינג וקובנסקי מיהרו להתחמק לרחובות הפנימיים ודבורצקי מילא את תפקידו בהסחת דעת השומרים:
"אני מתלבט בעניין המגפיים שהבטחתי להכין לכם. מה אתם אומרים? עדיף פרווה עבה ומחממת במגפיים, דבר שמקשה על ריצה מהירה, או עדיף מגפיים בעלי פרווה מחממת פחות שנוח יותר לרוץ בהם?"
כשהגרמנים התלבטו בשאלה הרת הגורל הובל כבר הנשק למקום מבטחים.
יהודים לא מעטים בגטו ז'טל האמינו שבכסף ובשוחד אפשר לפדות את הנפש, כמו במקומות רבים נוספים. השכל האנושי לא הצליח להאמין שעם שלם יתגייס לזוועה של טבח לשם טבח, ועוד יהפוך זאת להתמחות מקצועית.
גם אלה שחששו מהמוות שהתגורר בקביעות בגטו ז'טל לא האמינו שזהו המצב גם במקומות אחרים. יהודים שבניהם ובנותיהם נמצאו במקומות אחרים חיו עם זיק תקווה שאולי, אולי, יהודים יישארו שם בחיים. ביטאה את הרגשתם בתיה רבינוביץ' שחזרה ואמרה: "הנני מאושרת שאיני רואה פה את ילדיי. במקומות אחרים מן הסתם אפשר לשרוד".
דבורצקי, לעומתם, קלט היטב את הידיעות על טבח היהודים בקוזלובזצ'ינה ובנַבַהְרַדַק כהמשך לטבח בפולין ובגרמניה וראה את הקמת הגטו והקמת מקומות העבודה כאיתותים מבשרי רעות. הוא היה מפוכח נוכח מדיניות הרמייה של הגרמנים, ולא האמין שמילוי הזמנות הגרמנים יספק את רצונם. למרבה הפרדוקס, בני משפחתו התלוננו על כך שאינו דואג להם, כלומר: מכין להם רישיונות עבודה. אמו של דבורצקי שאלתר היה לה בנה היחיד, אמרה לו פעם: "לכולם אתה דואג ולי לא? תביא לי גם כן תעודה". אלתר גיחך. "עם התעודות אנחנו מתים בהיותנו בחיים. בשביל מה לתת לגרמנים את השמות והפרטים המדויקים עלינו? כדי להקל עליהם לתכנן את הרציחה שלנו? לא יועיל כלום, חופרים בשבילנו בור אחד לעובדים ולבלתי עובדים".
דבורצקי היה מעורב בכל ענייני הגטו היום-יומיים. ליד היודנרט הוקם 'ועד עזרה' לאנשי הגטו דבורה אפשטיין עמדה בראשו. האנשים היו שקועים בחיפוש אחר "שיינים" – תעודות עבודה וחיים.

דבורצקי זלזל ברישיונות העבודה.
"לשווא כל הריצה הזאת", חזר ושינן לכל מי שהסכים לשמוע. "הגרמנים לא באו לכאן כדי לפרנס אותנו ולספק לנו מקומות עבודה. הם באו כדי לחסל כל יהודי באשר הוא, ורעיון מקומות העבודה הוא פשוט כדי להקל על עצמם. הם לא משתלטים על התפקיד הגדול שהם רוצים לבצע – השמדת העם היהודי. עוד מעט ייקחו את נשמותינו, למה לעבוד בשבילם?"
דבורצקי התעסק במשהו אחר: השגת נשק. והרבה.
ברשותה של המחתרת היו כבר שנים עשר רובים ושק כדורים גדוש. היו חברים שטענו נגד הכנסת הנשק לתוך הגטו:
"תקשיב, אלתר, יש פה שתי בעיות: א. הכנסת הנשק עלולה להביא עלינו אסון פה בגטו; ב. מבריחים את הנשק לגטו בהסתכנות גדולה, אבל אם הוא יהיה נחוץ ללוחמה פרטיזנית – מי אומר לך שכשיצטרכו אפשר יהיה להוציא את הנשק אל היער?!"
דבורצקי לא נשאר חייב.
"תקשיב חיים, ותקשיב טוב: כל יום פה הוא אסון ובכל יום יש הרוגים. אתה תלוי בחסדי הגרמנים ואני לא אוהב את המצב הזה. התקוממות בגטו תוכל לסייע ליהודים רבים לברוח מהגטו, ולכן אני רוצה פה את הנשק. שלאנשים יהיה פה נשק ושיוכלו לברוח איתו, זו המטרה שלי ולשם כך אני עובד קשה. אני רוצה שכמה שיותר יהודים יוכלו לברוח ליערות ושלא יצטרכו להסתפק בפטריות ובמעט פטל ואוכמניות מהשיחים לצד היער, אני רוצה שיוכלו בעת הצורך לאיים על איכר בנשק חם כדי שיספק להם מספיק מזון, ולא יזיק אם בדרך גם יוכלו להתגונן מול רוצחים".
מימון רכישת הנשק הגיע ממקורות כספיים שונים, אבל המקור המפתיע ביותר היה... כספי היודנרט. לו רק ידעו הגרמנים מה עושה יושב ראש היונדרט בכספים שהעבירו לו...
היו חברי יודנרט שידעו על כך, אך הם בטחו בטוהר כפיו של דבורצקי ולא הפריעו. מרתף היודנרט היה מרכז המחתרת. בתוך לוע הארי נערכו עסקאות מחתרתיות, ועוררו סיעור מוחות לאחר שהובאו ידיעות על המצב המלחמתי במקום.
כאשר נתפסו איכרים שהכניסו "דברים אסורים" לגטו על ידי המשטרה הבלארוסית – טרח ועמל דבורצקי למנוע את חקירתם. שוחד בכסף ושוחד בזוגות מגפיים הצטרפו לדיבורי סניגוריה, והאיכרים שוחררו. כל אנשי היודנרט סייעו לכך ואף אחד מהם לא הקשה על דבורצקי בקושיות מיותרות בעניין זה. היה ברור שחייבים לשמר את האיכרים כמכירי תודה וכהגנה עורפית בשעת הצורך.