31 - התנועה הפרטיזנית בקרב הפולנים

פולין הייתה מדינה שסועה שמלחמות העולם שינו את גבולותיה מכל הכיוונים. עם כינונה של המדינה הפולנית לאחר מלחמת העולם הראשונה עשו הממשלות הפולניות מאמצים רבים ליישב את אזורי הספר המזרחיים של פולין בחיילים וקצינים משוחררים שנקראו 'אוסדניקים'. הללו נאחזו באדמותיהן הטובות של האחוזות הגדולות ורמת חייהם הייתה גבוהה בהרבה מזו של הבלארוסים.
הממשלה הפולנית ביקשה לחזק את היסודות הלאומיים הפולניים לאורך גבולה המזרחי עם ברית המועצות, אבל הבלארוסים תבעו עצמאות מדינית והפגינו עוינות בולטת לפולין, אולי בגלל היותם נתונים להשפעות קומוניסטיות.
החיים הטובים של ה'אוסדניקים' הסתיימו ב-17 בספטמבר 1939, אז הצבא האדום נכנס בהמוניו לבלארוס המערבית ולאוקראינה המערבית. השלטון הסובייטי החל לגרש לארץ גזירה (קרי: לסיביר) את ה'אוסדניקים' הפולנים ואת כל בעלי המשרות מטעם ממשלות פולין. חלק מהפולנים האלה הצליחו לחמוק מהגירוש, ואלה היו המארגנים של הפרטיזנקה הפולנית הלבנה, ה'ארמיה קריובה' [=צבא המולדת] שהייתה נתונה למשמעתה של ממשלת הפולנית שגלתה ללונדון.
היחידות הלוחמות של הפולנים הלבנים פעלו באזורים שונים בשטחה של פולין לשעבר, ובתחילה שמרו על קשרי שכנות טובים עם הפרטיזנים הסובייטים ואף שיתפו עימם פעולה. בסוף 1942 הפרטיזנקה הפולנית הלבנה התארגנה באזור וסילישקי-שצ'וצ'ין בגדה הימנית של הניימין שהייתה מאוכלסת בפולנים רבים; ולעומתה, הגדה השמאלית הייתה מאוכלסת בבלארוסים רבים.
בזמן הלוחמה האינטנסיבית הצטרפו פולנים נוספים לשורות החמושים, עד שבשנת 1943 ביערות שלושת אלפים וחמישים איש מהפולנים הלבנים, ומהם אלפיים ומאה חמישים באזור וילנה ונַבַהְרַדַק, מזרחה לבוג.

גם בלי ההגליה לסיביר של ה'אוסדניקים', הפולנים הלבנים לא חיבבו יותר מדיי את הסובייטים. לאחר ההגליה המסיבית ועם היד הקשה שהופעלה כלפיהם – הידרדרו הקשרים הטובים ונעכרו לחלוטין.
ממשלת פולין הגולה בלונדון קשרה קשרי ידידות עם ממשלת ברית המועצות בהסכם שנחתם ביניהן ב-12 באוגוסט 1941.
שנה וחצי לאחר מכן, ב-25 באפריל 1943, נותקו הקשרים הידידותיים, ולא לשווא.

חילופי האשמות
ממשלת פולין האשימה את ברית המועצות ברצח האכזרי של קצינים פולנים ביערות קאטין, רצח של בעלי ברית, לכאורה. זאת מלבד הנושא העיקרי והבעייתי יותר: אי ההסכמה בין שתי הממשלות בעניין גבולותיה של פולין. ממשלת פולין הגולה לא הסכימה לנתק מפולין העתידה לקום את בלארוס המערבית, את ווֹלין ואת גליציה, כפי שברית המועצות הציעה.
לסובייטים היו האינטרסים שלהם ורצונותיה של פולין לא היו ממש בראש מעיניהם. במקום קשריהם המתרופפים עם הפולנים הלבנים, החלו לטפח ארגון פולני ידידותי לברית המועצות, הפולנים האדומים.
ההסכם הסובייטי-פולני עדיין היה בתוקפו, לכאורה, וכבר בתחילת מרס 1943 הכריזו על הקמת ז.פ.פ. [=איגוד הפטריוטים הפולנים]. באפריל שלאחר מכן פנתה לסטאלין הסופרת ונדה וסילבסקה שהייתה מנהיגת ז.פ.פ. בבקשה לקחת חלק פעיל בשותפות עם ברית המועצות, ואז הוקמה הדיביזיה הפולנית על שם קושצ'ושקו בראשותם של וסילבסקה ופולקובניק ברלינג.
נוסף על היוזמה הסובייטית להקמת גדודי פולנים שלמעשה כפופים תחתיהם, גם הפולנים הידידותיים לברית המועצות הוסיפו והקימו תנועה פרטיזנית בבלארוס המערבית. חלקם פעלו בתוך היחידות הסובייטיות, וחלקם – ביחידות פולניות עצמאיות.

האוקראינים לצד הגרמנים
לא רק אצל הפולנים הייתה התופעה של מלחמה נגד פורסת החסות עליהם, בדמות פולנים לבנים שהלאומיות שלהם גברה על ניסיון ההשתלטות הקומוניסטי. אצל האוקראינים התופעה בלטה הרבה יותר: האוקראינים שיתפו פעולה עם הגרמנים בהשמדת העם היהודי בד בבד עם מלחמה נגד הפרטיזנים הסובייטים ושותפיהם. האוקראינים החלו להגביר את התקפותיהם, והתמקצעו בלוחמה תוקפנית מול ה'אדומים': הרוסים והפולנים הנאמנים להם.
זו כבר לא הייתה גחמה רגעית של אוקראיני אחד או שניים, זו הייתה לוחמה מאורגנת בראשות אוקראיני בשם בנדרה שהנהיג אותם, ועל שמו נקראו כל הלוחמים הללו 'בנדרובצים'.
עם התגברות התקפות הבנדרובצים על הפולנים האדומים הוקמו מחנות פליטים של פולנים לצד היחידות הפרטיזניות. מיקולאי קוניצקי, יוזף סובסיאק, סטניסלב שלסט ורוברט סטנובסקי, היו חלק משמות המפקדים על יחידות הלוחמים שריח אבק שרפה נדף מהם בקביעות בלחימתם על גדות נהר הפריפייט נגד הכנופיות האוקראיניות.
ה'ארמיה קורובה' הפרו-לונדונית דגלה בסיסמאות תלושות מן המציאות המלחמתית רוויות הדם של מלחמת העולם השנייה. הפרחת משפטים מעורפלים בסגנון "עמידה עם הנשק הכן", "מלחמה מוגבלת ומתוחמת" הובילה לרפיסות במאבק נגד הגרמנים. המצב הזה עורר אי שביעות רצון אצל פרטיזנים פולנים לבנים, וחלק מהם עברו לשורות הפרטיזנים של הפולנים האדומים.

הפולנים מתגבשים לקבוצות לוחמים
יוני 1943.
מאיור סובייטי-פולני ארגן את המשטרה הפולנית באיביניץ מפלך מינסק, סמוך לאזור נליבוקי. המשטרה שמנתה מאתיים איש הלהיבה והלהיטה את רוחם של התושבים הפולנים במקום ויחד התקוממו נגד הגרמנים שמנו כשמונים איש עם מפקדם הנצ'קה. כפי שסוכם ביניהם מראש, הבריגדה של סטאלין שחנתה באזור באה לעזרת הפולנים.
הגרמנים המובסים השתוללו כמו חיות פצועות וחיפשו להרוג ולפצוע ככל יכולתם. לפולנים לא התחשק להשביע את תאוות הנאצים לדם ניגר וכמה מאות מהם נשאו רגליים ולקחו עימם את נשקם בנתיב הבריחה ליערות נליבוקי.
העצים צפופי העלים היו חממה נהדרת להקמת הלגיון הפולני "קושצ'ושקו", לגיון ששיתף פעולה עם הפרטיזנים הסובייטים, ומפקדו היה הקצין מילשבסקי.
ללגיון הפרטיזני הפולני ניתנה אוטונומיה פנימית והם ענדו על בגדיהם סמלים לאומיים פולניים בגאווה רבה. אולם שיתוף הפעולה בין הפרטיזנים הפולנים ובין הסובייטים לא האריך ימים. הבסיס שלו היה רעוע מדיי. מעולם לא היו יותר מדיי רגשות חיבה בין שתי המחנות, אבל שבעה יהודים מזורין היו התירוץ הרשמי לקרע הגדול ביניהם.

שנים עשר פרטיזנים יהודים מהמחנה היהודי זורין יצאו לפעולה בכפר באזור איביניץ. הרוח צלפה בפניהם, הגשם שהתחיל לרדת הרטיב אותם, חלקי אבנים ותרמילי קליעים התקילו אותם בדרכם, מפריעים לעקוב אחרי התקדמות האויב מצומת הדרכים בכפר הקרוב.
את הדרך המוכרת להם גיוונו בפטפוטים שקטים מתובלים בהומור שחור על גורלם הטוב של יצרני הנשק בתקופה עגומה זו ועל מזלם הביש של עכברי השדה שביתם הפך לשדה קרב.
הצעידה השקטה והזהירה נדרכה פתאום. רשרושים נשמעו מאחוריהם ואוזניהם הרגישות כבר שמעו את דריכת תתי-המקלעים של קבוצה המנסה לכתר אותם.
ההתארגנות הספונטנית למאבק במכתרים התפוגגה מהר מאוד, המכתרים התבררו כפרשים פולניים והפרטיזנים היהודים נרגעו. הם משלנו, הם פרטיזנים. אבל מהר מאוד התברר שהייתה כאן נאיביות מסוימת. הפולנים לא התרשמו מהאמון שהפרטיזנים היהודיים הפגינו כלפיהם, ובקור רוח ירו בהם מחוץ לכפר. חמישה מהיהודים הצליחו להימלט מכלי הירייה יורקי האש, וניצלו, אבל שבעה יהודים נרטשו בכדורי המרצחים הפולניים.

הפולנים נגד היהודים
השלטון הסובייטי ראה את הטבח הזה בעין רעה, ולא בגלל אהבת ישראל שהחלה לפעם בו פתאום. הפרטיזנים היהודים היו לוחמים מוכשרים ואמיצי לב שגם בפעולות מסוכנות שהוגדרו כמעט כהתאבדות ודאית הם לקחו חלק, ובלבד לנקום באויב שטובח בבני עמם, וכל עוד שלא ייעצר לגמרי ימשיך להפעיל את המשרפות באושוויץ.
בדצמבר 1943 הגיעה פקודה ממוסקבה על פירוקו של הלגיון הפולני ומיזוגו ביחידות הסובייטיות. נשקם של הלגיונרים שהשתתפו בטבח – נלקח. שיתוף הפעולה בא לקצו.
אחרי שפרצופם נחשף, כבר לא היססו הפרטיזנים הפולנים הלבנים לנהל מלחמה מרה נגד פרטיזנים סובייטים ויהודים, כשליהודים יש כמובן דין קדימה בכל הנוגע להיעדר זכות חיים בסיסית. הפולנים היו נגועים קשות באנטישמיות עתיקת הימים, הם לא הסתפקו ברצח לשווא, הם גם עינו את היהודים באכזריות לפני שירו בהם למוות.
למרבה הצער, שבעת היהודים שנרצחו בכפר לא היו הראשונים וגם לא האחרונים מקרבנות הפולנים הלבנים שבסתר לבם שמחו על כך שהגרמנים הורגים ביהודים, ועזרו להם בכך בחפץ לב.
הפרטיזנים שלמה איצקוביץ' מברנוביץ' ואהרון היידוקובסקי מז'טל היו שני לוחמים אמיצים מגדוד "אורליאנסקי". הפרטיזנים היהודיים הללו נודעו באומץ לבם והמשימות הקשות והמסוכנות ביותר הוטלו עליהם. הם נלחמו באויבים בקור רוח מתוך גבורה הירואית.
כל העוצמה שלהם במאבק נגד האויב הגרמני התפוגגה כשנתקלו באויבים מבית שהתחזו לידידים וכביכול נלחמו איתם שכם אל שכם נגד האויב. שלמה ואהרן הלכו למקש את מסילת לידה-גרודנה, סחבו בקושי את מטען החבלה העוצמתי שאמור היה לקרקע רכבת מרצחים נוספת, נזהרו מפגעי הטבע ומגדודי הגרמנים שחלפו במקום, אבל נרצחו בנשק קר בידי פולנים לבנים שלמרבה הפרדוקס גם הם היו פרטיזנים. במכות גרזינים שיסעו הפולנים לגזרים את חבריהם לנשק רק בגלל היותם יהודים, בתאוות רצח נוראה.
את הפולנים לא כל כך עניין אם היהודים שפגשו משוטטים לתומם ברחו מגטאות מלאי צרות ופגעים ובסך הכול מחפשים מעט מזון כדי לחיות, או שהם יהודים מהמחנות המשפחתיים שהיו לעזר לפרטיזנים בניהול התקין של החיים ביער. אלה כמו אלה מצאו את עצמם נופלים בידיהם האכזריות של הפרטיזנים הפולנים שהתחזו לאוהבים והיו אויבים מרים.

הכה ביהודים והצל את פולין?
קצין פולני נלקח בשבי על יד האוגדה של הגנרל מאיור בוזקנו בנובמבר 1943.
"למה אתם משמידים יהודים בלתי מזוינים?" תמה גנרל מאיור בוזקנו בחקירה של הקצין, והתשובה הייתה מצמררת:
"אנחנו מקבלים את ההוראות מן הממשלה הפולנית בלונדון"...
הפרטיזנים הפולנים הלבנים פעלו לפי העיקרון שעליהם ללחום בשני הכובשים גם יחד, כשהגרמנים היו בעיניהם הרע במיעוטו.
הגרמנים, סברו הפולנים, ינוצחו ויעזבו את הטריטוריה של מזרח פולין באיזשהו שלב; הפרטיזנים הסובייטים, לעומתם, לוחמים על הטריטוריה ששייכת לפולין ורוצים לספחה לברית המועצות. היהודים, כמובן, עזרו לסובייטים שנלחמו באויב שהקדיש את מיטב משאביו כדי להשמיד אותם, על פי הכלל של 'האויב של אויבי הוא ידידי'. היות שבסובייטים היה קשה מדיי לפגוע וגם מסוכן, מחשש לנקמה – היו היהודים מטרה נוחה לביטוי יצר ההרג שפרץ מהם.
הגרמנים היו שבעי רצון מהעזרה שקיבלו מהפולנים הלבנים, במישרין או בעקיפין. גם להרוג יהודים שלוחמים בגרמנים וגם להיזהר לא להפריע לגרמנים במלחמתם? אין טוב מזה.