10 - סופה של נייסבייז' ויהודיה

27 ביוני 1941.
נכנס הצבא הגרמני לנייסבייז'. הממסד הסובייטי נס על נפשו. היהודים הסתגרו בבתיהם, חוששים מהגרוע ביותר.
המחתרת החלה לאסוף נשק קר ומשהיה לה די גרזינים וסכינים חדות החלה באיסוף נשק חם. למרות האהדה לפעולות המחתרת, רוב היהודים עדיין קיוו שהרע מכל לא יגיע, ושהצבא הרוסי ישחרר אותם כמה שיותר מהר. התקוות הללו התפוגגו בבת אחת.
17 ביולי 1942.
יהודי המקום התבשרו על השמדת היהודים בהורודזיי, עיירה שנמצאת במרחק של ארבעה עשר קילומטרים מנייסבייז'. הידיעה הקשה נפלה על ראשי היהודים בכבדות וניפצה באכזריות את כל התקוות. לעת ערב התכנסו רבים מתושבי הגטו בבית הכנסת לתפילת אזכרה לקרבנות. לרגע נדמה היה שהאנשים אומרים קדיש על עצמם.
בתום התפילה פנה לציבור שלום חולבסקי, מי שלימים יתפרסם כחוקר תקופת השואה וההתנגדות היהודית בבלארוס, ואחד הפעילים המרכזיים בארגון הפרטיזנים בישראל:
"יהודים! הננו מנותקים ומבודדים מהעולם היהודי, מהעולם הגדול. אולי לא יגיע אליו אף הד מקריאתנו. אולי הננו מאחרוני הגטאות ומאחרוני היהודים. רק קירות אילמים אלה יספרו את אשר ספגו.
יהודים! נעמוד על נפשנו. נגן על הגטו – אדמת הסבל. נילחם כשם שעשו זאת אחרוני היהודים על אדמת הארץ. נהיה דרוכים לכך, זה עלול לבוא עלינו כל רגע".
18 ביולי 1942.
הגרמנים ערכו ביקור בגטו, והמתח גבר. למחרת כינס חולבסקי את חברי המחתרת וחילק אותם ליחידות לוחמות ולעמדות קרב. ללוחמים חולק נשק, ובבית הכנסת הוצב מקלע. התכנית הייתה להצית את הגטו לכשיוקף בידי הגרמנים, ולפרוץ תוך כדי קרב אל היער עם כל היהודים במקום. לפנות ערב התכנסו כל היהודים בבית הכנסת וחולקו הוראות אחרונות. הגטו היה דרוך ומוכן לקרב.
עם ערב הוקף הגטו במשמר בלארוסי. בלילה התכנסה הנהגת המחתרת לישיבה, והלוחמים התייצבו בעמדותיהם. אש מקרית ומפוזרת נפתחה לעבר הגטו. עם שחר הצטופפו היהודים בקרבת שער הגטו. קצין גרמני הופיע בשער, הודיע ליהודים על סלקציה, ואמר שבעלי המקצוע החיוניים יישארו בחיים.
המון היהודים בהנהגת חברי המחתרת ענה: "לא! שום סלקציה! אם לחיים - הגטו כולו, וָלא - נתגונן!"
הגרמנים פתחו באש קטלנית לעבר היהודים. הלוחמים מעמדת בית הכנסת השיבו אש. כוח חלוץ גרמני נכנס לגטו, ועל פי המתוכנן הציתו היהודים אש במקומות שונים. כל מי שיכול היה התגונן; מי בסכין, מי בגרזן, מי באבנים ומי בידיים. השטח התמלא בגוויות יהודים אבל גם בגוויות גרמנים. אש החלה להתפשט בגטו.
בציניות קרת לב וחסרת רגש, החלו רבים מתושבי נייבסייז' הלא-יהודיים לנהור לגטו והתחילו לבזוז את בתי היהודים שברחו מהגטו בחסות השרֵפות.
תוך כדי התרחקותם שלחו היהודים מבט אחרון לגטו העולה באש, שומעים את צהלות הבלארוסים, שכניהם ה'טובים'. תלוליות הרמץ הבהבו באפלולית השחר כנרות זיכרון ליהודי נייסבייז'.

מרכווינסקי יוז'יק, פולני מלודז' יליד 1910 הגיע לנייסבייז' עם פרוץ מלחמת גרמניה-פולין. הוא ברח מנייסבייז' ליער לאחר שאשתו היהודייה נרצחה וילדו נפטר. היה זה באביב 1942. בנדודיו הגיע ליחידת 'ביילסקי' אך לא הצליח להתערות בה. הוא עזב והקים קבוצה משלו.
לאחר המרד בגטו נייסברייז' הצטרפו לקבוצתו אחדים מהנמלטים היהודים, ומלבדם הצטרפו לקבוצה גם כחמישה עשר מיהודי מיר. מרכווינסקי שלל את עמדתם של פולנים אחרים שיש לחכות ל'שעת כושר'. הוא טען שכעת יש להילחם נגד הגרמנים כי מי יודע מה יהיה מחר. יחידתו של יוז'יק הלכה והתרחבה וכבר מנתה כשבעים איש.
היו באזור מיר עוד שתי קבוצות פרטיזניות: קבוצת 'מיצ'קה' וקבוצת 'ספאייביץ''. אחת הפעולות הראשונות של יחידת 'יוז'יק' הייתה המארב ליד נייסבייז'. אנשי היחידה חנו ליד יער מיישצ'ינסקי המרוחק כארבעה קילומטר מנייסבייז' וערכו מארב על גרמנים בדרך נייסבייז'-סטולפצי. במארב זה השתתף ברל אלפרוביץ' המקלען שהיה בין מארגני המחתרת בגטו נייסבייז'. אלפרוביץ' נפל בקרב זה.

איביינייץ ויהודיה
28 ביוני 1941.
הגרמנים נכנסו לאיביינייץ.
הם מצאו בה למעלה מאלף יהודים, וכהרגלם – החלו לרצוח בהם. לא היה להם פנאי להתעכב. המלחמה מול רוסיה ובנות חסותה גזלה מהם כוחות רבים והם רצו לראות את העולם מפונה מיהודיו כמה שיותר מהר. עצם העובדה שיש יהודים שחיים במקום התסיסה אותם והוציאה אותם מדעתם.
10 בנובמבר 1941. הגטו הוקם.
16 במאי 1942. קבוצת יהודים גורשה מאיביינייץ למחנה דבורץ.
2 ביוני 1942. גירוש נוסף של יהודים – הפעם לנַבַהְרַדַק.
9 ביוני 1942. הגרמנים יכלו לסמן 'וי' על יעד נוסף שנכבש: הגטו חוסל.

סיפור קורותיהם של היהודים המגורשים כלול בקורותיהם של מחנות העבודה בדבורץ ובנובגרודק, במעשה המנהרה ובלוחמת יחידת 'ביילסקי'.
עם הפלישה הגרמנית ברח אברהם ברנוביץ' מזרחה והגיע עד סמולנסק. הגיע וחשכו עיניו. גם שם היו נאצים. הצנחנים הגרמנים חסמו את דרכו והוא מצא את עצמו נאלץ לחזור לעיירתו איביינייץ. חיפוש משהו להרגיע את הקיבה המקרקרת, חיפוש משהו להרטיב את השפתיים, דאגה בלתי פוסקת למשפחה, וכבר גורש לדבורץ בחברת יהודים נוספים.
ברנוביץ' רק ראה דקה של התרופפות השמירה ההדוקה עליהם וכבר ברח ליחידה פרטיזנית שביער הסמוך. שם לָחם עד לשיחרור.

גם הפרטיזנים משפילים
מרדכי רולניק עם חבריו ברחו מאיביינייץ ובאחד הכפרים עצרו למנוחה קצרה בבית של זוג תושבים שהרגש בליבם עדיין לא קהה על אף מרחץ הדמים סביבם. אם חשבו הנמלטים שעכשיו הגיעו אל המנוחה – הם טעו טעות חמורה. כשהיו שם, עברו בדרכם פרטיזנים רוסיים והבחינו בקבוצת היהודים.
"איפה הייתם עד עכשו?" חקרו הפרטיזנים.
"כנראה כל עוד הגרמנים לא הרגו בכם ישבתם בגטאות ועבדתם בשבילם, אה?" תווי הפנים הקשוחים לא השאירו לקבוצת היהודים ספק באשר לגודל החיבה שהפרטיזנים הרוסיים מרגישים כלפיהם.
מפקד הפרטיזנים פקד לרוקן את הכיסים, אבל הכיסים המחוררים בחלקם הכילו ממחטות בד ושאר זוטות. בתכולת הכיסים לא מצא שום דבר חשוב בשבילו.
"היכן הזהב והיהלומים?" החל בצעקות. דבר ידוע הוא שהיהודים בכל מצב עמוסים בזהב וביהלומים. רק הגויים סביבם אינם מצליחים ליהנות מכך, לצערם הרב.
הפרטיזנים החלו לערוך חיפושים על גופם של קבוצת היהודים הנמלטת. כאשר מצאו על גופו של אחד היהודים "ארבע כנפות" רתח המפקד.
"למה החבאת זאת?" צעק. "מה זה הבגד הזה והפסים שעליו והחוטים שקשורים אליו? אתה ודאי תלמודיסט!" מה בדיוק הפריע לו הבגד היהודי כל כך – קשה לדעת. על אנטישמיות מתעוררת לא מקשים קושיות הגיוניות.
המפקד ציווה להוציא את "בחור הישיבה" להורג, אך בעלת הבית שבביתה התקיים החיפוש ניצבה ליד הדלת וקראה בבכי: "לא אתן לשפוך דם ליד הבית שלי".
כדי לספק בכל אופן את זעמו המתעורר, קרע המפקד את ה"ארבע כנפות" לגזרים וציווה ליהודי לעטוף בהם את הרגליים. עד שלא ראה את היהודי מושפל וסמלו היהודי מבוזה – לא הצליח להרגיע את השנאה הבוערת בו.
כשהסתלקו הפרטיזנים מהכפר מיהרו רולניק וקבוצתו לחמוק מהמקום שבו חוו השפלה קשה כל כך, והצליחו להגיע ליחידת 'ביילסקי'.

בן אשר וחבריו
אברהם בן אשר יצא עם קבוצה קטנה של יהודים מאיביינייץ ליער. גם הם פגשו פרטיזנים רוסיים שהוליכו אותם לאחד הבתים וציוו עליהם לחכות בבית עד שיבוא המפקד ויחליט מה עושים איתם.
באמצע הלילה נשמעו דפיקות. הם לא ידעו אם זהו הלב שלהם ההולם בפראות או יד הנוקשת על הדלת.
מהר מאוד התברר שהלב צדק. בפתח הופיעו קצין ושני חיילים גרמניים.
"תתייצב ליד הקיר", ציוו על אברהם בן אשר והחלו לירות לכיוונו. בן אשר נואש וחשב שזה סופו, אבל כנראה שהמפקד הגרמני רצה להשתעשע, לא יותר. המפקד החל לירות וכיוון את הקנה כך שהכדורים יפגעו על יד היהודי ולא בו ממש. עם כל שריקת כדור נעצרה נשימתו של בן אשר. נו? ככה מרגישים כשמתים? אולי זו ההרגשה של גוססים? ולמה הנאצי הזה לא מצליח לקלוע והוא מתעלל בהפחדה ארוכה כל כך?
אולם הקצין ניגש לאברהם, טפח על כתפו ואמר: "עמדת במבחן, תהיה פרטיזן טוב!"
התברר שאלה היו פרטיזנים במדים גרמניים. הפחידו אותו עד מוות כדי לגייס לעצמם לוחם טוב נוסף.
"קודם תשיגו נשק", אמר המפקד, "ואחר כך תבוא אליי".
הוא הלך.
בן אשר וחבריו שהכירו היטב את המקום הגיעו לשומר היער.
שומר היער ישב מהורהר בביתו תוך שהוא נוגס בלחם יבש. אולי חשב על הימים הטובים שהיו ונמוגו בעשן המלחמה. דפיקה פתאומית נשמעה בחלונו והקפיצה אותו ממקומו.
"אנחנו פרטיזנים", אמר בן אשר שדפק בחלונו. "מסרו לנו שברשותך מצוי נשק. אם במשך חמש דקות אינך מוסר את הנשק נצית את ביתך ונוציא אותך להורג". הטון התקיף הבהיר את רצינות הדברים. לא חלפו חמש דקות והאיכר יצא מהבית ושם על מפתנו שלושה רובים וקופסת כדורים. קבוצת היהודים לקחה את הנשק ונעלמה מעיניו.
באן אשר וחבריו לקחו את הנשק ובאו ליחידה שנקראה 'ניקיטינצים' על שם מפקדה.. שישה יהודים בלבד היו ביחידה זו, אבל המפקד קיבל אותם ברוח טובה ושיתף אותם בפעולות.
בן אשר יצא עם קבוצות פרטיזנים לפעולת עונשין נגד משתף פעולה שהסגיר את אחותו לגרמנים ולאחר מכן יצא לכפר רוניה "לגמור חשבון" עם שני שוטרים שגם על גבם הייתה קופת שרצים של רצח והתעללויות ביהודים.
הם באו לביתו של איכר בכפר. "יש כאן גרמנים?" ביררו. "לא", מסר האיכר את המידע התמים, לכאורה. "אין כאן גרמנים בכפר".
הקבוצה תכננה להתחלק לצמדים כדי לחפש את השוטרים, אבל הם נתקלו פתאום בארבעה גרמנים. אברהם זרק עליהם שני רימונים, ונצמד אל הקרקע. שלושה גרמנים נהרגו והרביעי נפצע. הסכנה חוסלה.
בן אשר ואנשיו חזרו אל האיכר שמפיו קיבלו את המידע. תחקיר קצר הספיק כדי שיודה על כך שידע היטב על הגרמנים הנמצאים בכפר זה מספר ימים. הוא הוצא להורג וביתו הועלה באש.

ראדון
בעיירה קטנה זו חיו כאלפיים יהודים, ואולם הייתה בה ישיבה מפורסמת בעולם היהודי ובעיקר רב גדול בישראל שחי בה: ה"חפץ חיים".
1 ביולי 1941.
הגרמנים נכנסו לעיירה ומיד התחילו להשליט את הסדר החביב עליהם כל כך. נוח דולינסקי היה יושב ראש היודנרט, ליפא סקולסקי היה ראש המשטרה היהודית, זמן קצר לאחר מכן הוקם הגטו, והובאו אליו יהודים מעיירות הסביבה ומכפרי האזור: מנאצ'ה ומדוגלישוק, וגם מהכפר בסטון ששכן במרחק של אחד עשר קילומטרים מראדון. לכאן הגיעו גם יהודים שברחו מאיישישוק, אוראן ואולקניקי.
החיים היו קשים ומסובכים, השגת מזון ומשקה הפך לאתגר שהצריך את רתימת כל הכוחות, והדאגה לבני המשפחה הגוועים בזה אחר זה מרעב, או נורים בחוצות – הפכה את החיים למנגנון הישרדות.

מאי 1942.
משה מיכאלובסקי, מאיר סטולר וכמה יהודים נוספים מהגטו נצטוו לחפור בורות.
אחד הגרמנים ששמר עליהם אמר בקול רם: "אללה שייסע, קאפוט!"
מאיר סטולר ששמע דברים אלה צעק ליהודים החופרים: "שמעתם? אנחנו חופרים בורות כדי שאפשר יהיה לזרוק את היהודים לתוכו ולירות בכולם. לא לחכות! לברוח מיד!" את רגע ההלם הראשון של הגרמנים ניצלו היהודים שזרקו את המעדרים על הגרמנים ונפוצו לכל עבר. מהר מאוד התאוששו הגרמנים מעוצמת ההפתעה החלו לירות. מיכאלובסקי נפגע בידו ונפל, אך התרומם כדי להמשיך לברוח, ונפצע ברגלו. מסביבו כבר היו הרוגים. הוא טבל ידו בדם, מרח את פניו בדם, ונזהר לשכב בלי לזוז. אחד הגרמנים שרדף אחר הנמלטים חשבו למת – ועבר על פניו.
מיכאלובסקי ראה שהסכנה חלפה וקם. הוא רץ, נפל לתוך שלולית מים, השתכשך מעט במים ומעט מכוחותיו שבו אליו. הוא ראה בית לפניו ונכנס. אשת האיכר ראתה את מיכאלובסקי וקראה בבעתה: "אה, יזוס, השטן הגיע" – והתעלפה.
האיכר בא במרוצה, החל לאושש את אשתו ואמר: "הירגעי, יקירה שלי, זה שום דבר, זה רק יהודי שניסו לרצוח אותו". האיכר נתן מים למיכאלובסקי הפצוע וזה רחץ את פצעיו וחבש אותם.
מיכאלובסקי היה בר מזל.
ביום הרג היהודים טיילו תושבי העיירה הגויים ברחובות העיירה כמו ביום חג. סוף-סוף מתגשם מבוקשם... היהודים מושמדים. מעט עזרה מצד תושבי המקום, הרבה עידוד ויצירת אווירת הרג מתאימה מצד הגרמנים – וכבר היהודים נעלמים מן האופק אחד-אחד ורכושם ובתיהם עוברים חינם אין כסף לידי האיכרים שעבדו קשה לעזור בהשמדת היהודים.

"לברוח או לא?" הייתה זו שאלה קשה ליהודי הגטו.
אין זה פשוט לברוח עם משפחה וילדים קטנים שבקושי יכולים לשרוד את תלאות הדרך, אבל איזה ראש משפחה יהודי יאבה להפקיר את בני ביתו וינסה להציל רק את חייו? כך אפשרו קשרי המשפחה השמדת משפחות על כל צאצאיהם ועזרו להקל על הצורר את המלאכה. היו יהודים שניסו לברוח מהגטו ונורו במקום. אמנם היו גם מקרים שהצליחו, אבל אלה שנשארו בגטו לא ידעו אם הנמלטים הצליחו להימלט או נתפסו.
דבר אחד ברור: לו ידעו יושבי גטו ראדון כי אחרי שיצליחו לברוח יהיה להם מקום מחבוא או לפחות מעט עזרה מצד האוכלוסייה המקומית – היו רבים מנסים לברוח.
הסיכויים לעזרה מבחוץ היו כל כך קלושים שהיהודים בגטו לא ראו טעם להסתכן, לסבול עינויים, להיפרד מהמשפחה ובמקום למצוא את מותם עם בני משפחתם – ליהרג אי שם בין גויים במקום בלתי ידוע.
כ-300 מיהודי ראדון ברחו ליערות, לכפרים, לאיכרים שהכירו. גם אלה שברחו לאיכרים שבכפרים הגיעו, בסופו של דבר, ליערות.
האזור היה נתון לאיומי אנשי הארמיה קריובה הפולנים. ביום הולדתו של פילסודסקי, מקימה של מדינת פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, רצחו אנשי הארמיה קריובה שמונה עשר יהודים וגופותיהם התגלגלו ביער עד שבאו יהודים מבונקר ביער וקברו אותן. התנהגותם של בני האוכלוסייה הפולנית באזור ראדון אל היהודים הורע מיום ליום. עם זאת, מן הראוי לציין שהיו גם פולנים שהגישו לנמלטים היהודים פת לחם, קצת מזונות.

מתגבשים ללחימה
ליער ראדון הגיעה יחידה פרטיזנית סובייטית "לנינסקי קומסומול" עם מפקדה הפולני סובייטי סטנקביץ'. סטנקביץ' קלט בגדודו את הצעירים היהודים מהמחנה המשפחתי ואילו המחנה היהודי, המשיך להתקיים בראשותו של אריוביץ' עם המבוגרים שנשארו בו. לצעירים היהודים שהצטרפו לגדוד הפרטיזני לא היה נשק והם יצאו לגייס מזון כשמקלות בידיהם, רק לאחר זמן הם השיגו גם נשק בעזרת ניומקה רוגובסקי שהכיר יפה את הסביבה וסיפק נשק והביא מידע על המתרחש בכפרי הסביבה.
זלמן סלובודניק בן השמונה עשרה דאג למזונותיו של המחנה המשפחתי. הרוסים בגדוד ראו בעין רעה את פעולתו של זלמן. הם העריכו שפעולה זו מעכירה את היחסים בין הפרטיזנים ובין האיכרים שצריכים לספק מזון ליהודים המסתתרים. הם תכננו להיפטר מזלמן ולהוציאו להורג, אבל לאכזבתם המזימה בוטלה כיון שיהודי הגדוד הודיעו בנחרצות לפיקוד: "אם המזימה תבוצע – אנחנו עוזבים את הגדוד".
'לנינסקי קומסומול' עבר לפושצ'ה הרוסית. מספרם של היהודים בגדוד הלך וגדל והגיע לתשעים איש, בעוד שמספר הרוסים הגיע לשלושים איש בסך הכול. בפושצ'ה [=גוש גדול של יערות] נמצאו אז שלושה מחנות משפחתיים יהודים: הגרודנאי, הלידאי והראדונאי. יחד הם מנו כשש מאות איש תחת פיקוחו של גדוד 'לנינסקי קומסומול'.
בגדוד בלטו ארבעת האחים אסנר שהאיכרים קראו להם 'איצקוצי', על שם אביהם איציק. האחים הללו הצטיינו בפעולות המודיעין שניהלו בכפרים, ולעיתים קרובות הצטרף אליהם אהרון ברקוביץ'. הפרטיזנים היהודים בגדוד לקחו חלק פעיל בפעולות החבלה. כך, למשל, אייזיק לעווא הוריד ארבע עשרה רכבות מן הפסים. הגדוד קלט יהודים מגטאות לידה, וילנה וגרודנה וקשר קשרים עם הצנחנים הסובייטים, שבראשה עמד המפקד היהודי דוידוב. פעילותו החבלנית של הגדוד כללה את מסילות הברזל של אוראן, אולקניקי, מרצ'ינקנץ ובסטון.
פעולה מוצלחת ביצעה קבוצת חבלה כשהורידה מהפסים רכבת עם קרונות פחם רבים. פחם פירושו דלק, ודלק פירושו מלחמה יעילה יותר. כשלגרמנים תחסר רכבת מלאה בפחם הם יתקשו מאוד-מאוד להילחם.