25 - מלחמה בעורף האויב

בפרק 'מרגלות' שבספרו של האלוף ג' לינקוב 'המלחמה בעורף האויב', הוא כותב כך:
מפקד כיתה חבלנית, אנטולי ציגַנוב, חזר לבסיס אחרי ביצוע משימה קרבית, ועמו שבעה אנשים חדשים, בהם שתי נשים. ציגנוב הודיע לי, שהאנשים שהביא אתו עזרו לכיתתו בהשמדת שתי אחוזות גרמניות ובית חרושת לכוהל, ביחד עם מלאי של תוצרת שנועדה לצבא הגרמני.
כיתתו של ציגנוב מילאה הפעם את משימתה בהצלחה מרובה. בקו מסילת הברזל סטוֹיפץ-נֶאגוֹרֶאלַא, בין העארים ברנוביץ' ומינסק, הורידו מן הפסים שש רכבות של האויב, ובדרכם חזרה לבסיס העלו באש למעלה ממאתיים טונות דגן וכן בית חרושת גדול לכוהל בסביבות העיירה טימקוביצי. הנערה התנהגה כחיילת אמיצה בביצוע המשימה המשמימה הזו. האישה השניה השתתפה בפריקת נשקם של זקיפים בלגיים, ששמרו על אחוזה באיזור העיירה נאסוויז', וגם היא הוכיחה את יכולתה בקרב.
"אולם הוכחותיו של ציגנוב לא נראו לי כמספיקות כדי לשכנע אותי. ההיטלראים השתדלו אז לגלות את בסיסי החבלנים הפרטיזניים, ונעזרו למטרה זו בעיקר בנשים. מרגלות יכולות היו להגיע אלינו רק עם קבוצת פרטיזנים, אחרי שהוכיחו את כשרותן בפעולה קרבית כלשהי, וכך טשטשו את עקבות קשריהן עם הגסטאפו. השתתפותן בפעולות החבלה לא הוכיחה בעיני ולא כלום.

פקדתי להביא את תעודות הזהות שלהן ולברר יותר פרטים על תולדות חייהן. התעודות הוצאו במינסק בראשית שנת 1942. אלכסייאֶבה הייתה רשומה בתעודתה בתור רוסיה, שַאמַאנסקה בתור פולניה.
ידעתי גם ידעתי ששתיהן מדברות לא רע גרמנית ואלכסייאבה אפילו עבדה זמן מה אצל ההיטלראים בתור מתורגמנית.
כל הלילה לא עצמתי עין, וככל שהרביתי להרהר בזה, נדמה היה לי שהנה חדרו אלינו מרגלות. למחרת, כשנתקרב האויב לבסיסנו, לא היה לי עוד כל ספק ביחס לחשדותי – והחלטתי לחקור אותן מיד, לפני שאוציאן להורג.
אלכסייאבה נחקרה ראשונה. היא שמרה על שלוותה. סיפרה את קורות חייה, על עבודתה בתור מתורגמנית אצל הקומדנאנט הפאשיסטי במינסק ועל החלטה הנחושה, לאחר שפרץ ריב בינה ובין הגרמנים, לצאת היערה לפרטיזנים.
כל מה שסיפרה נראה לי כשקר גמור, ולא עורר בי שום אמון אליה. התחלתי מהרהר:
האמנם אין הנערה מבינה את הסכנה הצפויה לה כשהיא מוסרת עדות שקר מובהקת, נראית לעין? או שזוהי הדרך הסלולה לעבודת ריגול של אדם המתייחס בשוויון נפש למות?
לא הפסקתי את אלכסייאבה בדיבוריה, ולא הצגתי לה עוד שאלות.
- "ובכן, טוב, את חפשיה, לכי להמשיך בעבודתך" – אמרתי.
הזמנתי אלי את השניה, שאמאנסקה, ונתתי פקודה להחזיק את אלכסייאבה תחת משמר. גם שאמאנסקה ישבה מולי, שקטה כחברתה.
- "ספרי מי אתן ואיך הגעתן אלינו", שאלתי בלי להסיר את מבטי החודר מעיניה. פניה היו מבוהלים, ניכר היה שהיא מחליטה מה כדאי לספר ועל מה לעבור בשתיקה.
- אני שאמאנסקה ויארה מיכאילובנה, פולניה לפי הלאום. עד פרוץ המלחמה, ובשעתה, חייתי במינסק. רבים מן הגרמנים שמעו פולנית, ואני יודעת גם מעט גרמנית, ובלי קושי יכולתי להיכנס בשירותם בתור מגישה במסעדה שלהם. פעם רבתי עם המנהל הגרמני – ואז פוטרתי. באותו לילה ברחתי לפרטיזנים ליערות.
- כמה זמן חיית ביחד עם חברתך?
האשה הסתכלה בי במבט מלא פחד.
- אנחנו... אנו חיינו יחד בעיר כששה חדשים...
- האם לא תספרי לי מי היא חברתך?
להמשיך בשקרים היה מסוכן. שהרי לא יכלה לספר עליה יותר ממה שהיה מסוכם ביניהן. פני שמאמנסקה העלו סומק.
- את הנערה הזאת אינני מכירה בכלל, ואינני יכולה לספר עליה שום דבר – אמרה.
- ובכן כעת הכול ברור לי. החלטתי להוציא את שתיכן להורג ביריה כמרגלות – אמרתי בשקט.
שמאנסקה קמה בחפזה ממקומה. הזקיף שליד הדלת כונן מולה את תת המקלע שלו. מזועזעת מהתפתחות הענין שלא ציפתה לו – החווירה לפתע ועמדה ליד הקיר. אני התכוננתי לעזוב את הבקתה.
- תרשה לי חבר מפקד, להוסיף עוד מלים מספר – אמרה בקול לחש, בהתאזרה עוז.
- דברי – אמרתי. ציפיתי כי המרגלת אשר נסתבכה בעדותה – תסיר את המסווה מעל פניה.
- תסלח לי, חבר מפקד, כל מה שסיפרתי לך היה שקר מהחל ועד כלה – התוודתה ופרצה בבכי... אני... אני... חשבתי שגם הפעם זה יעבור בסדר... עכשיו נוכחתי לדעת שאסור היה לנו לעשות זאת... אנחנו שתינו יהודיות...
הזקיף הוריד את התת מקלע.
- למעשה היא קרובה-רחוקה שלי ויכולה אני לספר עליה את כל הפרטים המעניינים אותך. אמרנו מה שאמרנו רק משום שתעודות הזהות שלנו היו מזויפות.
ההודעה שלה עוררה בי רגשות זעם. רציתי לגעור בה, אך עצרתי בכעסי...
- ובמה תוכיחי שאתן יהודיות באמת?
- פה בבסיס שלך ישנם שלושה יהודים, ואם תרשה לי לשוחח אתם, הם יערבו בעד השתייכותנו הלאומית.
- מאין ידוע לכן, שישנם פה שלושה חברים בני הלאום היהודי?
- האם אין רואים מיד שהם יהודים?
באמת נמצאו בבסיסו של אלכסנדרוב (מקום ריכוז מיוחד לפרטיזנים חדשים, עד עמדם במבחן הנאמנות), שלושה חיילים יהודים, אבל שניים מהם לא היו דומים כלל ליהודים, ומבלעדי לא ידע איש מחברי הגדוד שיהודים המה.
- טוב – אמרתי – אני מסכים להצעתך.
ואמנם אישרו שלושת הפרטיזנים היהודים, שהנערות יהודיות הן, שברחו ליערות מגטו מינסק. אף על פי כן עדיין לא פגו חששותי כליל. עוד היה עלינו לבדוק את אישיותן בדרכי עקיפין, ולנסותן בפעולות חבלה. מה שאירע לאחר מכן אישר את מהימנותן במילואה.

ביום השני או השלישי אחרי החקירה ביקשה שאמאנסקה, שירשו לה ללכת עם קבוצת פרטיזנים בתפקיד אספקה לאזור ה'סובחוז' מלפנים, לדייג על יד האגם ביאֶלואֶה. לפי פקודת הכובשים חייב היה כפר הדייגים להעביר למפקד ההיטלראי שבעיירה ז'יטקובי' עשרה צנטנרים קארפיונים מן הדייג שלהם. שאמאנסקה הציעה לדייגים לא לשלוח את הדגים לגרמנים, אלא להעבירם לתעלות. כדי למנוע מהם עונש, הוחלט לכלאו את כל הדייגים בבנין בית הספר. לאחד הדייגים ניתנה אפשרות "לברוח" לעיירה האזורית ז'יטקוביץ', כדי להלשין בפני המפקד הגרמני על בואם של פרטיזנים לכפר. בינתיים לקחו הפרטיזנים את חלקם בדגים, והנותר חולק בין האוכלוסייה.

שאמאנסקה, שלפני המלחמה שימשה סגנית לראש הטבחים במסעדת ה"סובנארקום" [=מועצת הקומיסארים העממיים] במינסק, והצטיינה בהתקנת מאכלים טעימים, נעשתה אצלנו טבחית ואילו אלכסייאבה ביקשה להצטרף לקבוצה קרבית והשתתפה בארגון פיצוצן של חמש או שש רכבות של האויב".

פארלין מאטוויי גריגוריאביץ', חייל יהודי בשירות הסיור הנגדי של הצבא האדום, מספר על מחנה משפחה של יהודים ביערות פיאניצה שבסביבות למברג:
"במקרה נתקלתי בשתי בקתות, מקום שם התגוררו שמונים יהודים. ראיתי פה ראיתי פה גם זקנות בנות שבעים וחמש, בחורים, בחורות וגם ילדים, הקטן ביותר היה בן שלוש. האנשים חיו בבקתות היער במשך ששה עשר חדשים. מספרם היה גדול בהרבה; אבל מארבעים אלף יהודי הערים ברודי, זלוצ'וב וסביבותיהן נותרו בחיים כמאתיים איש בלבד, ומהם נתקעו שמונים במקום זה.
איך הצליחו בכל זאת להישאר בחיים?
עזרו להם בכך התושבים מכפרי הסביבה, אך איש מן האיכרים לא ידע את מקום מחבואם. בצאתם מן היער ובחזירתם "הביתה", היו מטשטשים בחורף את עקבותיהם בשלג שהיו מנפים בנפה... ברשותם היה גם נשק – כמה רובים ואקדחים, שבהם היו מבצעים מעשי נקם בחיות הפאשיסטיות.
במשך שלוש שנים דיברו ביניהם רק בלחש. אסור היה לדבר בקול. רק כשביקרתי אצלם התחילו לדבר במלוא קולם, לשיר ולצחוק"...

אוקטובר 1942.
מחנות המשפחה סבלו ממפקד הגדוד 'רוקוסובסקי', ניקולאי ניקולאיאביץ' באבקוב, שונא יהודים מובהק. אחרי המצור על 'וולצ'א-נורא' האשים באבקוב את יהודי המחנות בגילוי מקום חניית קגדודו לאויב ופקד עליהם לעזוב מיד את היערות.
חלק קטן מן היהודים חזר, מתוך ייאוש וכניעה, לגטאות שעדיין נתקיימו אז, והושמדו בהם. יתרם עברו למחנות המשפחה שבפולאסיה. חייליו של באבקוב הרגו יהודים מן המחנות וכן פרטיזנים יהודים שבאותו איזור. מאלף וחמש מאות יהודים ניצולים ב'וולצ'א נורא' נותר אחוז קטן בלבד בחיים.

ד' מאדבאדיאב, מפקד חטיבה פרטיזנית שפעלה במחצית השנייה של 1942 בווהלין, מקום שהיה מאוכלס ביישוב יהודי צפוף, מקדיש מעט מאוד מקום בספרו 'היה זה מאחורי רובנה', לטרגדיה היהודית, בפרק הדן ב'סדר הגרמני החדש':
"משכבשו המרצחים ההיטלראים את הערים והכפרים של מערב אוקראינה, הכריזו על רישום חובה של התושבים היהודים. הם החרימו את כל הרכוש היהודי ואת היהודים שילחו לעבודת פרך במחצבות.
בסוף אוגוסט 1942 ביצעו הגרמנים, בהתאם לתכנית מוכנה מראש, את חיסול האוכלוסייה היהודית ברובנה וביתר ישובי הסביבה. ההיטלראים הוציאו קבוצות של יהודים מאחורי הערים, פקדו עליהם לחפור בורות ואחר כך המיתום ביריות. בלי שים לב אם מישהו מן היהודים עודנו חי – דחפו ההיטלראים את כולם לבורות וכיסו אותם.
אוכלי האדם לא חסו אף על אחד; גם לא על זקנים וילדים. רק מעטים מאד הצליחו להימלט, אך גם בברחם עדיין לא מצאו מפלט. ההיטלראים אסרו על האוכלוסייה, באיום של פסק דין מות, לבוא לעזרת היהודים. מודעות הכריזו על מתן פרסים לבוגדים ומשתפי פעולה: "בעד כל יהודי שיימסר לידי הגרמנים – קילוגרם מלח".
זה היה ה"סדר החדש" של גרמניה...
כשראיתי את הסרט "משפט העמים" – המשפט על פושעי המלחמה הראשיים שבו הראו גם את מעשי הדמים שלהם, לא מצאתי בהם פשע נורא ועז יותר מאלו שראיתי במו עיני בשנת 1942 במחוזות קוסטופול, לודוויפול, רוקיטנא, סארני וביתר האזורים, הערים והעיירות שבמערב אוקראינה".
("היה זה מאחורי רובנה", עמ' 52-53).

ג' לינקוב, מפקד חטיבת פרטיזנים שפעל ביערות גליל ויטבסק, מספר גם הוא בספרו על הגורל האיום של היהודים. בפרק המוקדש לסבל האוכלוסייה הבלארוסית תחת עול הכובשים הוא כותב:
"במיוחד וללא רחמנות ירו הפשיסטים ביהודים. היהודים היו משולים לחיות שהציד עליהן מותר בכל ימות השנה.
הגסטאפו פקדה על משרתיה להשמיד את האוכלוסייה היהודית לא בבת אחת אלא חלקים חלקים, כדי לנצל 'פעולות' כאלה לשם הסתה אנטישמית.
הגסטאפו פקדה על המשטרה בעריו, כפריו ועיירותיו של גליל ויטבסק, להכין בורות-קברים ליהודים (גודל הבורות נקבע לפי מספר התושבים היהודים, והוכן גם מקום נוסף, לכל מקרה). בורות-קברים אלה ניכרו בידי היהודים עצמם, תחת משמר של המשטרה המקומית ומפקחים היטלראים. בעיירה מסטיז' שבגליל ויטבסק רצחו הפשיסטים ביריות את כל האוכלוסייה היהודית בסוף אוגוסט 1941; בעיירה לוקומל – בחודש ספטמבר 1941; בצ'אשניק ובמקומות ישוב אחרים – בפברואר ומרץ 1942".